"שחקן מספר אחת" הוא לא שיאו של ספילברג, אבל עדיין מהנה

"שחקן מספר אחת" מתיימר להיות סרט הגיקים האולטימטיבי, אבל חוסר יושרה מונע ממנו להגשים את ייעודו במלואו. מבחינות רבות הצפייה בסרט היא כמו ביקור מהנה בקומיק-קון (כנס חובבי קומיקס, מדע בדיוני, פנטזיה, אימה ושאר ז'אנרים של תרבות פופולארית) – דמויות ואביזרים מאינספור סרטים (היי, הנה ביטלג'וס) צצות לרגע (וואו, הדלוריאן מ"בחזרה לעתיד") ומקפיצות את האדרנלין של החובבים האדוקים (זהירות, קינג קונג!). השאלה אם הצופים הפוטנציאליים יגיעו לסרט מחופשים לדמויות החביבות עליהם עדיין פתוחה.

>> לכל ביקורות הסרטים

העיבוד לרב המכר מאת ארנסט קליין מתרחש בעתיד דיסטופי שבו רוב האנשים מעדיפים להעביר את זמנם כאווטארים בתוך משחק מציאות מדומה, שבו הם יכולים להיות ולעשות כל מה שהם רוצים, מאשר לפקוח עיניהם למציאות הקשה של עוני, צפיפות אוכלוסין וזיהום אוויר שבה הם חיים. הנער היתום ווייד וואטס (טיי שרידן מ"הסיפור של מאד") הוא שחקן מצטיין, וכשהאווטאר שלו המכונה פרזיוול פוגש את האווטאר ארטמי0 הוא מתאהב בה ממבט ראשון. אבל ארטמי0/סמנתה מזהירה אותו שבמציאות היא נראית הרבה פחות טוב מהאווטאר שלה – אתם יודעים, גיקית. בסרט, שלא כמו בספר, הם נפגשים במציאות הפיזית בשלב די מוקדם בעלילה, והיא דווקא מתגלה כיפיפייה מהסרטים. אז כן, על פניה יש כתם לידה בהיר שהיא מסתירה במבוכה מתחת לשיער, אבל אל תנסו לעבוד עלינו ולספר לנו שהיא (אוליביה קוק מ"אני וארל וזאת שעומדת למות") לא נראית כמו פנטזיה הוליוודית טיפוסית. חוסר הכנות הזאת היא אחת הסיבות לכך שהסרט לא מצליח לגעת בלב, גם כשהוא מספר לנו על אהבה מפוספסת ועל החשיבות של חברות ונאמנות ודברים כאלה.

בכל אופן, מי שימצא את שלושת המפתחות שממציא המשחק, האלידיי המנוח (מרק ריילנס שמאז "גשר המרגלים" הפך לשחקן כמעט קבוע אצל ספילברג), הצפין בתוכו, יאתר את ה-Easter egg ויהפוך למולטי מיליארדר. לכן מול השחקנים העצמאיים מתמודד תאגיד אימתני בראשותו של נבל תחמן (בן מנדלסון מחומש בשיניים חדשות שמעניקות לו מראה כמעט קומיקסי). ווייד וסמנתה משלבים כוחות עם עוד שלושה שחקנים וקוראים תיגר על התאגיד, בסרט שהנראטיב דומה למדי לדיסטופיות הנעורים האחרות מהשנים האחרונות. מה משך את סטיבן ספילברג בן ה-71 לחומרים האלה? אולי ההזדמנות לביים סצנה שמכניסה את הגיבורים לתוך סרט אהוב עליו במיוחד של במאי נערץ שהוא אוהב לדבר על חברותם. וזאת אכן סצנה מבריקה ומחווה נהדרת לקובריק, גם אם לא לגמרי מוצדקת ברמת העלילה.

מעבר לכך, אף שסצנות האקשן מסחררות והסיפור סוחף למדי (או לפחות לא משעמם), חסרה כאן ההתפעמות הילדותית למול פלאי העולם שהפכה את סרטי המד"ב הקודמים של ספילברג למרגשים. הדמויות אינן מפותחות דיין, והן מתנהגות על פי המצופה מהן, כולל ההנחה הישנה שנשים טובות נמצאות בעולם כדי לתמוך בגיבורים ממין זכר, גם החנונים שבהם. מאכזב ממש לראות שרגע אחרי שסמנתה עתירת היכולת מגלה תובנה חשובה לגבי פיצוח דמותו של האלידיי, היא מקריבה את עצמה למען ווייד בטענה שרק הוא יכול. למה?

בסופו של דבר כמו הרבה בלוקבסטרים הוליוודיים, הסרט מנסה למכור לנו מסר כפול. הוא מסתמך על קהל של גיקים שיתענגו על שלל המחוות לסרטים (האם עוד נזכור את "שגעון המוזיקה" ב-2045?) ולמשחקי מחשב ישנים, אך מדגיש את הצורך לעזוב מדי פעם את המסך ולצאת לעולם לחוות אותו באופן ישיר ולא מתווך. זה כאילו שהסרט אומר: במקום לעמוד בתור לקופה, לכו לפיקניק בחיק הטבע, לפני שהוא ייעלם.

סרט על: דיסטופיה על צעירים המתמודדים במשחק מציאות מדומה

ללכת? כן, גם כשספילברג לא ממש מחויב לחומר הוא יודע את העבודה