"שחר אדום" לא רק מתמודדת עם הטראומה. היא מראה איך נצא ממנה

לטראומות לאומיות גדולות, כידוע, לוקח זמן לחלחל תרבותית. עברו 24 שנים מאז רצח רבין ועד שיצא "ימים נוראים", הסרט העלילתי הגדול ביותר שנוצר סביב הרצח המכונן. "כיפור" של עמוס גיתאי, שעסק במלחמת יום הכיפורים, יצא בשנת 2000, 27 שנה אחרי המלחמה הטראומטית. ככה זה אצל בני אדם, קשה לנו לעבד את הכאב לכדי יצירה. בניגוד לסרטים דוקומנטריים שאותם אפשר להפיק יחסית בזריזות, האפשרות ליצור ולהפיק יצירה מתוסרטת דרמטית, גדולה ומספיק רגישה – דורשת מרחק זמן. רק כעבור שנים, אחרי שהכאב נחלש, אפשר לכתוב ולשחק ולביים את זה.

>> טעם של החמצה: "רחל מאופקים" הוא פספוס גדול של סיפור גדול
>> דוקו טראומה: איך מסכמים את היום הנורא בתולדות ישראל? בקושי רב

אבל בעולם שלנו, ובמציאות שלנו, כנראה שדברים קורים הרבה יותר מהר. הטראומה הלאומית החדשה, שבעה באוקטובר, מציינת בימים אלה שנה להיווסדה – ואפשר לומר שכבר עברנו, תרבותית, שני שלבים בכל הקשור ליצירה הטלוויזיונית סביב הטבח המזעזע באותה שבת. השלב הראשון היה הכתבות הדוקומנטריות הנרחבות (סטייל "עובדה" ו"המקור"), השלב השני היה הסרטים והסדרות התיעודיים (ע"ע סרטי הדוקו על פסטיבל "נובה" ו"היום שלא נגמר" של כאן 11), ואחרי שנה בלבד – כבר אפשר לראות את "שחר אדום", סנונית ראשונה של יצירה עלילתית חזקה סביב האסון.

זה כמובן עוד לא הפיצ'ר הגדול על ה-7.10 שבוודאי יגיע יום אחד, אבל זו סדרה ששווה מאוד לשים עליה עין. "שחר אדום" (הפקה משותפת של yes ו-Fox האמריקאית) היא סדרה צנועה בת ארבעה פרקים בסך הכל (33 דקות בדיוק לכל פרק), שהיוצר שלה הוא עודד דוידוף – שחתום על מגוון רחב של סדרות וסרטים, מ"תמרות עשן" המעולה, דרך "הכל דבש" של יעל פוליאקוב ועד "לצבי יש בעיה" עם אורי גרוס וצביקה הדר). כאן הוא מתגייס לטובת תיעוד מתוסרט של האסון. אין דרך אחרת לתאר את המהירות שבה הפצעים שעדיין לא הגלידו הופכים לתסריט – ולאחת היצירות היותר טובות שנראו כאן, שנה אחרי.

הפרקים של "שחר אדום" עוסקים בסיפורים אמיתיים שהתרחשו באותו יום, כולם גדולים מהחיים: איסמעיל אלקרינאוי, אזרח בדואי שהציל פצועים מקיבוץ בארי; אבי ג'יאן – עובד במאפייה שהתגייס לאיחוד הצלה, ובניגוד להוראות שקיבל, נכנס והציל מאות פצועים ביממה השחורה ההיא, וגם הסיפור של עמית אמר וגלי עמר, שתי צעירות שיצאו לבלות בפסטיבל הנובה והתחבאו בתא שירותים כימיים במשך תשע שעות, עד שניצלו על ידי כוחות הביטחון.

דבר אחד מאוד בולט ב"שחר אדום": היא מאוד הארדקור. היא לא מטשטשת את הפרטים הקשים, היא לא מנסה להתחבא או להתייפייף, היא מביאה את המציאות הכואבת מאותה יממה כמות שהיא. במובן הזה היא באמת לא קלה לצפייה, ולמרות הזמן הקצר יחסית שמוקדש לצפייה בה (שעה וחצי במצטבר) היא מצליחה להעביר בעוצמה את תחושת הכאוס ואת ההלם הגדול של אותה יממה. ובכל זאת, מי שמחפש להבין מה קרה, יוכל למצוא אותה גם כסדרה אותנטית (גם בעזרת שיתוף האנשים האמיתיים שעליהם התבססו היוצרים בתהליך ההפקה, מגמה שראינו גם בסרט על רחל אדרי מאופקים).

מצד שני, במובנים מסוימים, ולמרות שהיא עוסקת בחומרים הקשים ביותר שקיימים – זו סדרה אופטימית. היא מתרכזת ברגעים שבהם, בתוך עננה שחורה משחור ויממה שכולה סיוט, אנשים רגילים לחלוטין התעלו לגודל השעה, שברו מוסכמות ומסגרות, והלכו להציל בני אדם שלא הכירו. בסדרה, אגב, כמעט ולא רואים חיילים או שוטרים – ומהדהד במיוחד המונולוג של אבי ג'יאן, שאומר לחבריו לאיחוד הצלה שרצו להניא אותו מלהיכנס לקיבוצים: "כל שנייה שהם שם, הם מתים", ושחייבים להציל אותם כי "אין צבא". כך אכן היה.

אין ספק שהיממה של השבעה באוקטובר הייתה התגשמות כל הסיוטים שלנו בכל כך הרבה רמות, ואף על פי כן, האופטימיות נובעת ובוקעת מבני האדם ששרדו, מאלה שהלכו נגד האינסטינקט האנושי לברוח מהתופת ורצו לתוכה – כדי להציל חיי אדם אחרים. אנחנו בתקופה שבה הסולידריות והערבות ההדדית נמצאת תחת סימן שאלה כבד (לא רק בארץ אלא בכלל בעולם שבו אנחנו חיים), ונדמה לי שאם יש מסר ל"שחר אדום", הוא זה שללא אותה סולידריות בסיסית – כנראה שהאסון היה גדול פי כמה. ואולי זה המפתח שלנו בדרך החוצה מהשנה השחורה והקשה שחווינו.

גם הליהוק עשה כאן עבודה נפלאה. ההברקה של הסדרה היא יובל סמו, אחד האנשים המצחיקים בישראל. כאן, כשהוא מגלם את אבי ג'יאן, הוא מתגלה במלוא עוצמתו הדרמטית. אומרים שכל שחקן קומי יכול להיות גם דרמטי. נדמה לי שהמקרה של סמו יכול לשמש כעוד הוכחה מוחצת. גם נעמי לבוב עושה תפקיד מצוין בפרק "אמון" – כנראה הפרק הכי כואב וחזק מבין אלה שכבר שודרו.

"שחר אדום" מבשרת על שלב חדש ביחסינו עם השבעה באוקטובר, וכנראה שהיא לא תהיה האחרונה מסוגה. יהיו גם סרטי דוקו, והסיפורים מה-7.10 עוד לא סיימו להיחשף, אבל זה השלב שבו תתחיל להיווצר גם יצירה עלילתית, גדולה יותר, שגם תחזיק מעמד שנים קדימה. לפני שצפיתי בסדרה, השאלה שעמדה לי בראש היתה "כמה זמן זה יחזיק?", האם סדרה שנוצרה קרוב כל כך לאירוע תהיה רלוונטית גם בעוד עשור? את התשובה לשאלה הזו קשה לדעת, אבל אפשר לנחש שהאותנטיות החזקה של "שחר אדום", לעיתים עד כאב, תוכל לשמר אותה והיא זו שתהפוך את הסדרה ליותר מעוד יצירה על שבת שחורה אחת, ועם שלם שעדיין לכוד בתוכה.
>> "שחר אדום", ארבעה פרקים, עכשיו ב-yes (הפרק האחרון בסדרה ישודר ב-27.10)