היאבקות במשקל: משוררים ואמני ספוקן וורד נכנסים לזירה
בעשור האחרון ניטש קרב לא מוכרע בין השירה הקלאסית לבני דודה הספוקן וורד והפואטרי סלאם. סדרת ערבים חדשה מפגישה את הצדדים לבאטל עד המוות, או לפחות עד החרוז האחרון
השבוע יתקיים הערב הראשון בסדרת "פואטרי סלאם VS שירה" במרכז התרבות בית אריאלה. מדי שבועיים תחולק הבמה לשניים: בצד ימין זוג משוררים "קלאסיים", כלומר כאלה שכותבים כשלנגד עיניהם השיר המנוקד, המודפס במוסף הספרות או בספר כרוך, ובצד שמאל זוג אמני פואטרי סלאם או ספוקן וורד – אלה שכותבים ישירות אל הקול, אל הבמה (בניגוד לתפיסה המקובלת, פואטרי סלאם וספוקן וורד אינם זהים; הסלאם הוא אירוע שבו שני אמני ספוקן מתחרים זה בזה, ולכן יכול להיות אמן ספוקן שהוא לא משורר סלאם אבל לא יכול להיות משורר סלאם שהוא לא אמן ספוקן). זו הפעם הראשונה שאירוע בתל אביב מציב זו מול זו את הצורות ולא מסתיר את הסאבטקסט: פואטרי סלאם וספוקן וורד הן לא שירה. אולי אי אפשר להכריע מה עדיף על מה, אולי זה עניין של גבוה ונמוך, אולי אלה יחסי גומלין יפהפיים ואולי זו תחרות, אבל הדברים אינם זהים.
נבות זיו, מנהל מרכז תרבות בית אריאלה, שהגה את הרעיון לערב ומפיק אותו, אינו מעודד התכתשויות ומציע גישה רכה וממלכתית: "הערב הוא אמנם בפורמט של באטל", הוא אומר, "אבל אנחנו בעיקר מחפשים את החיבור בין השירה הקלאסית לספוקן ורוצים לראות איך אפשר ליהנות משני העולמות, כי הקונפליקט הוא גם מגע".
עם זאת קשה להתעלם מהמתח הרציני שקיים פה. ב־2005 החל רנסנס קצר של השירה בתרבות העברית, עם גאוות משוררים, חבורות ספרותיות וכתבי עת חדשים לשירה, וכשיש איפה לפרסם שירים, יש טעם לכתוב שירים. יש שירה, אבל ב־2012 כל זה כבר היה שייך לעבר, וייסודה של סצנת הפואטרי סלאם הישראלית הייתה שורת הפאנץ' האחרונה בארון הקבורה. הספוקן וורד כבש כמה במות תל אביביות כבר ב־2010, אבל הפורמט התחרותי של הסלאם הוא זה שמשך אליו את ההמונים. הוא גם עשה שני דברים חדשים: הוא קרא לעצמו שירה (מה שהספוקן לא עשה) והוציא מהתמונה את שלב הנייר.
הדבר הגדול הבא בהחלט היה ערספואטיקה ב־2013, שהניב ולא לרגע הרבה דיונים פורים ומדנים מכוערים. המגויסות הפוליטית הייתה בחזית ודחקה את השאלות הצורניות הצדה, אבל ההתנגדות לערכים של ערספואטיקה בעיקרה אינה פוליטית, אלא בדיוק להפך: התנגדות לפוליטיזציה של השירה שמייצרת רדוקציה של הפואטיקה. זה כבר מתחיל להישמע כמו טענות בגנות הספוקן והסלאם.
רפי וייכרט, משורר ותיק ומתרגם שישתתף בערב הראשון בסדרה, מבטיח שיגיע ברוח טובה, לא בהתנשאות ולא בהיבדלות, אך מבהיר שהוא פחות ב"מגע" ויותר ב"קונפליקט": "הספוקן מיועד לעיכול מידי ולכן מחייב סוג מסוים של מניפולציות בשפה שיוצרות מצד אחד אינטנסיביות של חרוז ושל משקל או משחקי מילים, ומצד שני השטחה או ישירות של המסרים ושל המטאפוריקה. הספוקן אף פעם לא ילך למורכב, לעמוק, לאינטימי, לשקט ולמהורהר".
רוני סומק, אחד המשוררים המצליחים בארץ, שישתתף בערב לצד וייכרט, אינו אומר מילה על השטחה או על עיכול: "ב־1993 הופעתי עם אלן גינזברג בלודז' והוא קרא שיר שלא הופיע באף ספר שלו. שאלתי אותו, בתור מי שמכיר את השירים שלו, אם זה שיר חדש או שאולי פספסתי אותו איכשהו. הוא ענה שלא, שזה פשוט שיר שהוא מקריא בערבי קריאה בלבד. שם הבנתי שיש שירים שחלק מהכוח שלהם, מהאגרוף השירי שלהם, הוא לא במגע של עיני הקורא עם הדף המודפס אלא בעוצמת הווליום כשהטקסט מוקרא. הספוקן וורד לא לקח מהשירה שום דבר".
ייתכן שספוקן וורד כן לקח משהו מהשירה, כמו שהווידיאו הרג את כוכב הרדיו, כי הוא לא רק משטח את הפואטיקה אלא גם עוטף אותה בכריזמה אישית, שלפעמים מצילה טקסטים בנאליים מעצמם, ולשירה יש בקושי פרצוף על הכריכה האחורית. עם זאת בניגוד לווידיאו, ייתכן שאנחנו עומדים בפני יוטרן מפתיע.
צביה מרגליות, אלופת הארץ בפואטרי סלאם לשנת 2012, זכתה ב־2015 בפרס שרת התרבות על שירים שחלקם נכתבו במקור כקטעים לסלאם ("היו גם קטעים שלא יכולתי לשלוח כי הם פשוט לא עברו מסך על הנייר"). זה סיבוב רציני של סכין הסלאם בבטן הפואטרי, אבל היא גם מודה: "אני כבר לא יודעת מה לעשות עם הספוקן ומתחילה לחשוב על מחזאות. אני לא רואה לאן הספוקן עוד יכול ללכת. אנשים כבר מחקים חיקוי של חיקוי של חיקוי של חיקוי". אכן, נראה שחומרי הגלם של הספוקן מצומצמים כל כך ומובהקים כל כך, שהטקסטים שהוא מפיק כבר מזמן נשמעים כמו פרודיה, והפרודיה עליהם נשמעת ממש כמוהם. פרודיית הסלאם של טנא ועינן (דור כהן ויותם בקר) בתוכנית של טייכר וזרחוביץ' הייתה יכולה כנראה להתמודד ברצינות גמורה מול צביה מרגליות. לא בטוח שמישהו יכול לעשות את זה עם שירה.
הערב הראשון בסדרה יתקיים ברביעי (8.11) 21:00 בבית אריאלה, שד' שאול המלך 25, 30 ש"ח