"שם קוד מ.ל.א.ך": סרט מבדר אך לא יותר מזה

סיפור הפקת הסרט הזה מסופר מדי קיץ, רק השמות מתחלפים. ב־1993 רכש מפיק הוליוודי כלשהו את הזכויות על סדרת ריגול קאלטית משנות ה־60 כדי לעבד אותה לסרט עם פוטנציאל להמשכים. קוונטין טרנטינו, מתיו ווהן וסטיבן סודרברג הצטרפו לפרויקט אבל פרשו, ואחרי יותר מ־ 20 שנה והמוני תסריטים נשארנו עם גאי ריצ'י – המתמחה בחיקויים לא רעים של יוצרים מוכשרים ממנו.

הסרט, כמו הסדרה, מתרחש בשנות ה־ 60 ומספר על שני סוכנים חשאים, אמריקאי וסובייטי, הנאלצים לשתף פעולה כדי למנוע את הגעתה של פצצת אטום לידיהם של אנשים רעים מאוד. משום שאלה מזוהים כגרמנים ואיטלקים, בעוד הגיבורים נעזרים בשירות הביון הבריטי (תחת פיקודו של יו גרנט, עם חזות פקידותית) – יש כאן שחזור של הבריתות במלחמת העולם השנייה תוך התכחשות לחילופי האויבים במלחמה הקרה. U.N.C.L.E. – הארגון החשאי שבשמו של הסרט – הוא רמז לדוד סם, לאו"ם (UN) וגם ראשי תיבות מסורבלים ודי מופרכים. משום שהסדרה מעולם לא שודרה בארץ, שמו העברי של הסרט מרפרר בכלל לסדרת ריגול אחרת מאותן שנים, "המלאך". על המתרגם הוטלה המשימה הקשה להפוך את המותג לראשי תיבות, ויצא "מפקדה למשימות אכיפת כללים" או משהו כזה. כמו בסדרת המקור, שם הארגון מופיע רק בכותרות הסיום, כך שזה לא ממש משנה.

הנרי "סופרמן" קאוויל מפתיע לטובה כפלייבוי האמריקאי החלקלק נפוליון סולו (שם שנתרם לסדרה על ידי איאן פלמינג). ארמי "הפרש הבודד" האמר מרגיש לא כל כך נוח בתפקיד סוכן העל הסובייטי איליה קוריאקין, הנתון להתקפי אלימות קשים. האמר טוב בתפקידים קלילים שבהם הוא מגחך על חזות דוגמן השיניים שלו, אבל כשהוא נדרש לשדר עומק סמוי הוא נתקע על הבעה עצית. היריבות התרנגולית בין השניים מניבה כמה סצנות נחמדות.

באחת מהן הסוכנים מתווכחים כמו צמד פאשניסטיות מדופלמות כיצד להלביש את האישה שבסרט (אלישה ויקנדר). זה לא באמת תואם את דמותו של קוריאקין, אבל מה לא עושים בשביל הקטע. שתי סצנות מבדרות אחרות משחזרות בדיחה מ"גברים בשחור" של בארי זוננפלד, שבה הגיבור הרגוע בחזית התמונה אינו מודע להתרחשות הפרועה מאחוריו. בתחילת הסרט יש גם מרדף מוצלח ממזרח ברלין למערב ברלין. וזה מה שיש ל"שם קוד: מ.ל.א.ך" להציע – אוסף סצנות מבדרות למדי המחוברות יחדיו על ידי טריק תסריטאי שחוזר על עצמו יותר מדי פעמים, הרבה סטייל נוסח שנות ה־60 (כולל מסכים מפוצלים) ומארג מוזיקלי סמיך בנוסח טרנטינו. רוב הזמן זה עובד לא רע, וחבל שדווקא המרדף הארוך בסצנת השיא מפוקשש לחלוטין.

השורה התחתונה: המבורגר עם סטייל