"תחקיר הפדופילים" של רשת: 100% סיפור, 0% עובדות

אנחנו נמצאים בתקופה קשה של חוסר אמון. אנחנו לא מאמינים לפוליטיקאים שלנו, בקושי מאמינים לתקשורת (וזה חוצה מחנות פוליטיים) וגם האמון במערכות החוק הולך ויורד. חלקו הוא, כמובן, תוצאה של העידן התקשורתי בו אנחנו חיים, חלקו גם בהחלט מוצדק ומבוסס על עובדות וחלקו הוא פשוט עניין של סקפטיות. אחרי הכל, אמון הוא משהו שאפשר לנצל לרעה. למה שנרצה שינצלו אותנו?

אז מתברר שלא רק אמון אפשר לנצל לרעה, אלא גם חוסר אמון. זה בדיוק מה שקרה אתמול על המסך של ערוץ 13, שם שודר הפרק הראשון של תוכנית התחקירים החדשה "ברגע האמת", בהגשתה של סיון כהן-סבן. הפרק עסק בסיפורו של אלעד בן נון, מי שכונה "צייד הפדופילים" והצליח לסחוט בעורמה רבה עשרות אנשים ולהרוויח לא מעט כסף על חשבונם. בן נון התחזה לקטין בן 15 וחצי, פנה לאנשים באינטרנט וגרם להם לנסוע עד אליו למטרות מפגש מיני, שם הם נתפסו, הוקלטו – ונסחטו. בן נון הצליח להוציא מהם סכומים לא מבוטלים, עד שלבסוף נעצר, נשפט על עבירות סחיטה ואיומים ונכלא לכ-11 שנות מאסר.

סיפור העשור זה לא. אבל זה סיפור. "ברגע האמת"

ברור שאין צדיקים בסיפור. אם להאמין לגרסה המתוארת, בצד השני של הפשעים של בן נון היו אנשים מבוגרים שהלכו במודע לקיים יחסי מין עם ילדים. אם באמת הדברים נעשו, מדובר במחדל – של משטרה שהתמקדה בנאשם שסימנה מראש, ולא חיפשה כיוונים נוספים או אישומים מטרידים שהופיעו לפניה. בכך אין ספק. אבל החלק היחיד מההבטחה בפרומואים שמדובר ב"סיפור העשור" והנפנוף באפשרות של חשיפת שמות של אנשים בכירים מאוד היה החלק של הסיפור. סיפור מסמר שיער, לעיתים ממש מטלטל, אבל סיפור, בלי הוכחות עובדתיות של ממש. אף שם לא נחשף בגלל צו איסור הפרסום וקשה לומר שיצאנו עם הוכחות רציניות על קיומה של "רשת פדופילים".

התחקיר של סיון כהן-סבן הביא בעצם רק צד אחד: הצד של אלעד בן נון, שמאחורי היומרה שלו להיות "הרע שמנצח את הרעים" יש, בסופו של דבר, עבריין שתלוי נגדו אישום לא פשוט של סחיטה. במשדר המסכם (שהרבה פחות אנשים ראו מאשר התחקיר), כהן-סבן עוד התגוננה ש"לא אכפת לה שבן נון יישב 40 שנה בכלא", אבל בחירת המרואיינים בתחקיר – רעייתו לשעבר של בן נון, עורך הדין שלו וכתב המשטרה לשעבר של חדשות 13, מאור צור, שתמך בגרסה של בן נון, לא מותירים מקום לספק לגבי השאלה לאן הלכה נטיית הלב של יוצרי התחקיר.

אין ספק באיזה צד נמצאת התוכנית הזאת. "ברגע האמת"

ובצד השני – לא ברור בכלל מי נמצא. את השמות הספציפיים של האנשים שהיו מעורבים בפרשה הרי אי אפשר לחשוף, אז יוצרי התחקיר פשוט זרקו אישומים לכל עבר: דיברו באופן ערטילאי על "אנשי תקשורת", "זמרים", "שחקנים", "אישי ציבור", "בכירים בעולם הרפואה" – ירו לכל הכיוונים, האשמות חמורות, כלפי ציבורים רחבים מאוד, בלי שאף אחד מהם יוכל להתגונן – כי כזכור, אסור לחשוף את השמות, וגם באי כוחם לא הופיעו בכתבה. כשהם כן הסכימו להיות ספציפיים, טענו בתחקיר שבין החשודים בפרש יש שני חברי כנסת מכהנים. שניים מתוך 120 (כשלא ברור כמה מהם בכלל יהיו חברי כנסת בעוד חודש, כשכנסת חדשה תושבע), ומי ייגן על שמם הטוב של 118 הח"כים האחרים שצריכים להסתובב עם החשד הזה בפעם הבאה שאיזשהו טרול אלמוני בטוויטר יטיח בהם האשמות חסרות שחר בתגובות? אף אחד. מה יהיה על זמרים ושחקנים שבחיים שלהם לא עשו רע לאף אחד, ועכשיו ברגע שמישהו יחליט לרמוז שהם-הם המסתתרים מאחורי צו איסור הפרסום, ויצטרכו להוכיח שלא רק שאין להם אחות, אלא שהיא גם בטח שלא מתעסקת עם ילדים בני 15 וחצי? שיסתדרו. איך זה בדיוק מסתדר עם תפיסת הצדק שעליו כל כך שמחים לדבר כהן-סבן, צור, עו"ד סבג והאחרים? לא ממש מסתדר, אבל מה לא עושים כדי לנסות לנצח ברייטינג את הפרק החדש של "הקבוצה"?

ושלא יהיה ספק: הקורבנות של בן נון חשודים באחת העבירות הכי חמורות שניתן לדמיין. יכול מאוד להיות גם שהיה מחדל משטרתי שאפשר להם לחמוק ללא פגע. אבל דווקא בגלל חומרת האישומים, ודווקא בגלל החשיבות בחשיפת הפדופילים, חובה על מי שטוען טענות כאלו, לבוא לתחקיר בומבסטי שכזה כשהוא קצת יותר מבוסס וקצת פחות רודף כותרות, ובטח לא להפיץ מושגים כמו "רשת פדופילים מסוכנת", שכבר ראינו כמה בלאגן אגדות כאלה יוצרות בארצות הברית. לא ברור לאן תתקדם מכאן הסדרה החדשה של סיון כהן-סבן, אבל אם בפרק הראשון שלה היא הבטיחה "להפוך את המדינה" – הרי שהיא בעיקר הפכה את עצמה לקצת פחות רצינית.