הרצל סופרסטאר: זה לא ממש סרט, אבל הוא שווה כמעט חמישה כוכבים

"תיאודור", שיוצא למסכי הקולנוע ברחבי הארץ, הוא לא סרט במובן הרגיל. זה צילום של הפקה בימתית של אופרה ישראלית מקורית, מושרת בעברית. כשהועלתה לראשונה בשנה שעברה, הקהל בבית האופרה קיבל אותה בהתלהבות שמגיעה לה, ובפברואר השנה המגזין הבריטי הנחשב "Opera Now" הכליל אותה ברשימת ההפקות הטובות של 2023 בעולם כולו. ראיתי אותה על הבמה באופרה הישראלית, ראיתי אותה שוב על מסך בסינמטק, ובשתי הפעמים התרגשתי עד דמעות.

>> "חידת שושני": דוקו ישראלי מותח יותר מכל עיבוד לאגתה כריסטי
>> "ימים מושלמים": וים ונדרס עשה סרט יפני. זה סרטו השלם ביותר

אני אמנם חובבת אופרה, אבל לאלה מכם שמזהים את הז'אנר עם סופרניות צווחניות, אני רוצה להקדים ולציין שהמוזיקה הנהדרת שהלחין יונתן כנען מזכירה יותר את "עלובי החיים" של שנברג ובובליל יותר מאשר את "אביר הוורד" של ריכרד שטראוס. משמע, דווקא חובבי אופרה כבדים עשויים לעקם את האף. וחשוב לא פחות – הזמרים חתיכים (ונשמעים נפלא).

"תיאודור" עוקבת אחר התעוררות התודעה הלאומית היהודית של הרצל, בהשראת התעוררות הלאומיות הגרמנית שממנה הוא נדחה. מתחילתה הדרמטית ועד סופה המרומם של האופרה, דמותו של מי שיהפוך לחוזה המדינה מוצגת באופן מורכב, בלי לשייף את תכונות האופי הפחות סימפטיות שלו. כש"תיאודור" הועלתה לראשונה על הבמה, זה היה על רקע המחאות נגד ההפיכה המשטרית. כשהיא צולמה בדצמבר, זה כבר היה על רקע המלחמה בעזה. שני האירועים האלה טוענים בחשמל את הטקסט המחורז מאת עידו ריקלין, שגם ביים את ההפקה. 

"תיאודור" (צילום: יוסי צבקר)

בפתיחת האופרה אנחנו רואים את הרצל עומד ליד השער של בית המשפט הפריזאי שבו נשפט אלפרד דרייפוס על בגידה. השנה היא 1895 והרצל (הבריטון עודד רייך) הוא עיתונאי בן 35 שבא לסקר את הפרשה. מוקף על ידי המון אנטישמי מוסת, הוא שר לעצמו לעמוד זקוף ולהשתדל לא להיראות יהודי. מערכת היחסים שלו עם אשתו ז'ולי (המצו-סופרן ענת צ'רני) על סף קריסה, והיא רוצה לחזור עם הילדים לווינה. משם אנחנו חוזרים לווינה ב-1881. הרצל הצעיר (הבריטון נועם היינץ) התקבל זה עתה כחבר באגודת הסייפים הלאומית הגרמנית אלביה. זה ממלא אותו בגאווה מאצ'ואיסטית, שכן הוא עדיין לא מודע לאנטישמיות של הארגון.

מכאן ואילך האופרה נעה הלוך ושוב בין שתי מסגרות הזמן הללו. בווינה הרצל נסחף בהערצה הגורפת למלחין ריכרד וגנר שמעורר בציבור התלהבות לאומנית, וכמה תווים מהפתיח של האופרה "טנהויזר" משולבים בתבונה בפסקול. כידוע, המוזיקה של המלחין האנטישמי אינה מושמעת על הבמות הציבוריות בישראל, אך נוכחותו המרומזת מהותית לדרמה המתחוללת בנפשו של הרצל הצעיר. מאוחר יותר בפריז, לאחר שכמעט התפתה להיכנס לבית בושת, הוא מתפתה במקום זאת לנצרות. ביקור בכנסייה מעלה בו רעיון מטורף – הוא רואה את עצמו מוביל את כל היהודים בעולם (חוץ ממנו) להתנצר.

הסצנה בכנסייה נותרה מהממת כשהיתה על הבמה – התאורה שעיצבה עדי שמרוני שמיימית, שירת ​​המקהלה אלוהית ולמצו-סופרן תמרה נבות יש קול עמוק ויפה בתפקיד הכומר. למול החיזיון המרהיב הזה אנו יכולים לחוש על בשרנו מדוע הרצל נסחף כך. הסצנה נסגרת בנימה אירונית, כאשר הרצל הצעיר מורד מהתקרה, תלוי באוויר, כמו היה ישו הצלוב. זו הסצנה השישית מתוך עשר בסך הכל, כמעט כולן מבוימות לעילא ומצולמות כראוי. סצנה מוקדמת יותר בגן בירה וינאי תיזכר בזכות שיר השתייה האנרגטי בקצב הוואלס ששרה מקהלה של גברים גבריים.

זו האופרה הראשונה של כנען. ההכשרה שלו אמנם קלאסית, אבל עד כה הלחין בעיקר פרסומות ומחזות זמר ("גרטה והמרוץ לחלל", "משיח עכשיו"). במוזיקה שכתב ל"תיאודור" זיהיתי השפעות מגוונות – קצת "עלובי החיים", מגע של קרל אורף וגם שירים ישראליים קלאסיים. הכל התגבש לפסקול יפהפה וסוחף. בולטת במיוחד האריה של ג'ולי בסצנה השביעית, שבה היא לועגת לרעיונותיו של בעלה ומצהירה שיצחקו עליו וישכחו אותו.

הרעיון לחלק את התפקיד הראשי לחצאים שיושרו בידי שני זמרים שונים מתגלה כפורה מאוד. הרצל המבוגר, המאוכזב והמתוסכל, מזוהה מיד בזכות זקנו האייקוני, ואילו הצעיר, רק בן 21, הוא צח פנים ומלא בנרקיסיזם נאיבי. לצד שני הזמרים המעולים בתפקידי ההרצלים, מרשים גם הבריטון יאיר פולישוק כהרמן בהר, חברו של תיאודור הצעיר, שקינתו על מותו של וגנר פוקחת את עיניו של הרצל לעובדה שליהודים אין מקום בתוך הלאומיות הגרמנית. דמות חברו השני של הרצל, היהודי הצעיר פאול פון פורטהיים (שסיפורו הטראגי סופר בספרו של עמוס איילון), מגולמת באופן נוגע ללב על ידי הסופרן דניאלה סקורקה. באופרה קוראים לזה "תפקיד מכנסיים".

"תיאודור" (צילום: יוסי צבקר)

שני ההרצלים מתמזגים בסצנת הסיום שבה הוא יושב להעלות על הכתב רעיון למדינה יהודית שבה כולם יהיו שווים, יהודים או אחרים. זהו סיום מרומם, ובימינו גם עצוב, שאחריו מגיעה שירת התקווה עם הקהל שנכח בבית האופרה. אם ראיתם על הבמה, לכו שוב. אם אתם נוהגים להימנע מאופרות אבל אוהבים מיוזיקלס, לכו ל"תיאודור". הדרמה מעניינת, ההיסטוריה מרתקת, הזמרים נהדרים, הבימוי מלא השראה, והמוזיקה תלווה אתכם הביתה.

4.5 כוכבים
"תיאודור", בימוי: עידו ריקלין. עם עודד רייך, נועם היינץ, ענת צ'רני. ישראל 2024, 120 דק'