"תמונה משפחתית" לא מצדיק את הביקורות המהללות

ב-1955 יצא למסכים "מרד הנעורים", אחד הסרטים האיקוניים ועתירי ההשפעה בתולדות הקולנוע האמריקאי. בשפה קולנועית רוויה וסוערת סיפר ניקולס ריי על משפחה שעוברת ממקום למקום בגלל קשייו החברתיים של הבן (ג'יימס דין) שמסתבך כל פעם מחדש, עד שהוא מתעקש לתפוס אחריות על מעשיו ומחנך את הוריו לעשות כמותו.

"תמונה משפחתית", המתרחש ב-1960, נראה כמעין תמונת נגטיב של הסרט ההוא. גם כאן מסופר על משפחה שעוברת ממקום למקום והסרט מתמקד לכאורה בבן העשרה, אבל פה ההורים הם שמורדים. בתחילת הסרט ג'רי (ג'ייק ג'ילנהול) משחק עם בנו בחצר – דימוי קלאסי למשפחתיות אמריקאית. אך רגע אחרי כן הוא מפוטר מעבודתו במגרש גולף בעיירה במונטנה, שאליה עברו רק לאחרונה. זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה, ולאשתו ג'נט (קרי מליגן) מתחיל להמאס לגור בבתים שכורים. כשג'רי, במטרה לשקם את גבריותו הפגועה, מצטרף לכבאים היוצאים להרים להיאבק בשרפה משתוללת – ג'נט מתפרעת. מעקרת בית צייתנית היא הופכת לאישה פתיינית ושתיינית המנסה להשיג לעצמה מאהב עשיר, בעל סוכנות רכב גרוש (ביל קמפ), כדי לסדר לעצמה עתיד יציב יותר. הכל נראה דרך עיניו של הבן ג'ו (אד אוקסנבולד), שעבודתו כאסיסטנט לצלם מדגישה באופן סמלי את היותו מתבונן.

זה ניסיון הבימוי הראשון של השחקן פול דאנו ("זה ייגמר בדם"), והוא כתב את התסריט עם אשתו זואי קזאן על פי ספר מאת ריצ'ארד פורד. רוב המבקרים באמריקה התעלפו מהסרט, והיללו את כישורי הבימוי של דאנו, כשם שקורה לא פעם כששחקן אהוד מביים סרט ראשון – ראו מקרה "כוכב נולד" של בראדלי קופר ו"רוקד עם זאבים" של קווין קוסטנר. שלא כמותם התרשמתי שהסרט רחוק מלהיות שלם.

כשרונה הרב של מליגן ניבט מהמסך בכל סצנה, אבל התסריט מכשיל אותה. בחירתה בגבר מבוגר וכבד גוף על פני בעלה החתיך אמנם מעניינת, אך דמותה עוברת מהפכים קיצוניים מדי – עם תלבושות תואמות – לפעמים בתוך אותה סצנה. אלה אינם משכנעים, על אחת כמה וכמה משום שג'רי יוצא להרים לזמן קצר בלבד. אפשר אולי לתלות את חוסר ההבנה לדמותה של האם בנקודת המבט של הבן המבולבל, שאמו מזמינה אותו לבית המאהב, אלא שהוא עצמו אינו מעניין כדמות ונדמה שגם שום דבר לא מעניין אותו, חוץ מהוריו. בת כתה חמודה שמחזרת אחריו מתפוגגת מהסרט בלי שהיחסים ביניהם יתפתחו למשהו. ראוי לציין שבספר ג'ו הוא בן 16, ואילו בסרט הצעירו אותו לגיל 14, אולי כדי להצדיק את ההתמקדות שלו בהוריו.

הסרט ניחן בחזות יפה, ובשחזור תקופתי נאות – הסיקסטיז עדיין לא הגיעו. אבל סגנון הבימוי של דאנו נדמה מוקפד ומאופק מדי, ואינו תומך בגיבור הצעיר שלו, שכאמור משמש בעיקר כעדשה. גם הזרימה של הסרט נדמית פגומה. לשם השוואה, כל האירועים והמהפכים הדרמתיים המאכלסים את "מרד הנעורים" מתרחשים על פני יממה אחת בלבד, אך המשחק האינטנסיבי והסגנון הרוגש מתגבשים למשל עתיר עוצמה.

לאוקסנבולד האוסטרלי בן ה-17 כבר יש רשימה ארוכה של תפקידים, אך הופעתו כאן מעט חיוורת. ג'ילנהול, סימפטי כתמיד, קצת תקוע עם תפקיד הגבר האבוד בעל הפנים הכחושות. כשהוא שב מהשרפה בהרים ומביא איתו את האש, הסמליות הבולטת (ג'נט מלמדת שחיה בברכה – אש מול מים) נותרת על פני השטח.

סרט על: בן עשרה רואה כיצד אמו בוגדת באביו הנעדר

ללכת? אפשר. רגעים יפים מפוזרים בסרט לא מגובש