הוד והדר: הנשף הכי טוב שאי פעם היה כאן. והוא קורה בכלל בחולון
במוזיאון העיצוב חולון נפתחה השבוע דלת לעולם אחר מכל מה שהכרתם - מלא במערכות לבוש מהודרות, מוזיקה מהפנטת, דמויות רוקדות, קור לא אופייני (באמת, תביאו ג'קט) ואפילו עוגות מרהיבות (ואמיתיות). תמהרו לרכוש כרטיס, זה לא יהיה פה לנצח
מתי הייתם בפעם האחרונה בנשף? רוב הסיכויים, בואו נודה בזה, הם שמעולם לא. הכי קרוב לנשפים שאנחנו, אנשי הלבנט, מגיעים אליו הוא קריאה אובססיבית באחת הגרסאות של סינדרלה או מארי אנטואנט, או לחילופין צפייה אובססיבית בדאונטון אבי או בנשף האביב בבוורלי הילס 90210 כולל תקרית השמלה הזהה של ברנדה וקלי. אבל כל אחד ועולם האסוציאציות שלו. אז הנה ההזדמנות שלנו להרגיש לרגע בתוך סיפור אגדה, לעלות על המחלפות המהודרות והמנצנצות שלנו, לרתום סוסים לכרכרה (טוב, אולי הגזמתי) ולסור למוזיאון העיצוב בחולון – שם נפתחה השבוע התערוכה "הנשף".
נכון, חולון היא אולי לא המקום אליו אלוהים התכוונה כשהיא המציאה את הנשפים. אבל בזכות האוצרת יערה קידר וצוות התערוכה ומוזיאון העיצוב, היא תתפקד עד דצמבר הקרוב כנתיב בריחה לגיטימי לעולם פנטסטי וקריר. הקרירות היא אולי הדבר הראשון שתבחינו בו, כשתכנסו מהשמש הקופחת שבחוץ אל תוך חלל המוזיאון הממוזג. ברגע הראשון זו תחושה נהדרת, אחרי כמה דקות של שוטטות אני כבר מצאתי את עצמי נוקשת שיניים מרוב קור. אז אם אתם רגישים כמוני – תביאו איתכם איזה ג'קט בתיק (כן, זה נשמע מופרך כשבחוץ מאתיים מעלות. אבל בחיי שקפוא שם).
הדבר השני בו תבחינו הוא המוזיקה. חלל המוזיאון מלא בכזו, בפסקול שעוצב במיוחד לתערוכה על ידי איציק כהן מג'אנגל סאונד, ובאמת שהיא אחד הדברים הקסומים בה (ויש הרבה). המוזיקה הזו, שהולכת יד ביד בצורה מושלמת עם התצוגה, גרמה לי לחשוב, אולי לראשונה, על כמה שקט בדרך כלל בחללים מוזיאליים ובגלריות. ואז, על כמה זה תורם לחוויה הכללית כשהסאונד שמלווה את הצפייה הוויזואלית הוא כזה שמתחבר בהרמוניית עין-אוזן מושלמת. למה בעצם שזה לא יקרה ביותר תערוכות? איך אומרים אצלנו – הטכנולוגיה קיימת. ועוד לא הגענו לחלק הארי בתערוכה – השמלות.
אבל רק עוד משהו אחד לפני: התערוכה נקראת "הנשף – אסקפיזם בתפירה עילית". אני לא תופסת מעצמי מבינה גדולה בתפירה עילית אז ממנה אני יכולה בעיקר להתפעל, אבל בחיי שמיציתי לכל החיים את השימוש במונח "אסקפיזם". באמת שהיה לנו די והותר ממנו בשנה האחרונה. אז במקרה הזה זה כבר אבוד (וחלילה לא פוגם בשום צורה בתערוכה), אבל זוהי פנייה נרגשת לכולכם לעתיד הממשמש ובא: עזבו את האסקפיזם. אנחנו לא צריכים להגדיר אותו באופן מיוחד. הוא חלק מהחיים עצמם. זהו, תודה שהקשבתם, עכשיו לעניין עצמו.
בתערוכה, הגדולה ביותר בתחום האופנה שהיתה אי פעם בארץ, מוצגות למעלה מ- 100 שמלות ערב ומערכות לבוש. צוות המוזיאון והאוצרת יערה קידר עובדים עליה כבר כמה שנים טובות. קידר, היסטוריונית ואוצרת אופנה ישראלית, חזרה לא מזמן משהות ממושכת בניו יורק, שם סיימה תואר שני ב-NYU והתמחתה במכון התלבושות של מוזיאון המטרופוליטן. בזמן שהותה שם גם העבירה סיורי אופנה במוזיאון האיקוני, והרצאות בנושא עיצוב אופנה ברחבי העולם. זו לא התערוכה הראשונה שהיא אוצרת במוזיאון העיצוב – בשנת 2017 היא אצרה את "ז'ה טם – רונית אלקבץ" – תערוכת ענק שעסקה באוסף הבגדים של השחקנית המנוחה. זו היתה גם התערוכה ששברה את שיא כמות המבקרים במוזיאון דאז, אחרי שביקרו בה כ-60 אלף איש. הפעם, אם תרצה השם והקורונה – ייתכן שהשיא יישבר מחדש.
על עיצוב החללים השונים בתערוכה אמון המעצב שמואל בן שלום, ומעצב האופנה ויויבלאיש הוא זה שבידו הופקדה ההצבה האמנותית ופיסול בובות התצוגה (שנעשה באופן מינימליסטי מופתי. חלום שלי שהן יגיעו אחר כך לחנויות השמלות המהודרות באלנבי, למשל). התערוכה נחלקת לכמה חללים: החלל התחתון הוא תצוגה חגיגית ומרהיבה של דגמי שמלות היסטוריים– מהמאה ה-18 ועד שנות השמונים של המאה העשרים. כמה עשרות בובות מוצבות על פדסטל בחצי גורן, לבושות שמלות לבנות לגמרי, את כולן עיצב מוני מדניק, מעצב ומרצה בכיר בשנקר. מסביב לחצי הגורן גם אפשר להסתובב, במסדרון בו מתנדנדות עוד שתי בובות לבושות לבן על נדנדות חבלים של המותג הישראלי המצליח IOTA.
בחלל המרכזי של המוזיאון בקומה העליונה – מתרחש הנשף עצמו. תחת הקטגוריה "קוטור ישראלי" מוצגות עשרות שמלות של מעצבים ישראליים, כל אחת מרהיבה ומופרכת יותר מהשנייה. אפשר למצוא שם כאלה שנעשו במיוחד עבור נטע ברזילי, נינט טייב, דנה אינטרנשיונל, ואפילו ליידי גאגא וקייטי פרי. בין המעצבים כל השמות המתבקשים – אלון ליבנה, שחר אבנט, ויוי בלאיש, לי גרבנאו ורבים אחרים. התצוגה מסודרת לפי סגנונות וצבעים, המוזיקה נהדרת ברקע ופעם בכמה דקות מצלצל השעון חצות ואז קורה הקסם: זוג הבובות שבמרכז החלל, לבוש במערכות לבוש מאוירות של המעצבת ליהי הוד, פוצח בריקוד קצר לצלילי עיבוד נהדר של תזמורת (שנשמע קצת כמו גרסת תיבת הנגינה) ל"Where is my mind" של הפיקסיז.
ומה לבשו אלה שהגיעו להשקה של הנשף?
אבל החגיגה ממשיכה גם אחרי חצות: במסדרון ההיקפי שסביב המוזיאון (על עיצובו יוצא הדופן אחראי המעצב הכי מצליח שלנו, רון ארד) מוצגת "לב של זכוכית – מסע בעקבות נעלי סינדרלה" – סדרה של עבודות שעוסקת, איך לא, בנעלי הנשף המפורסמות ביותר בתרבות המערבית (או יותר נכון בנעל. מדובר בנעל אחת בלבד). המעצב אסף ריב יצר מידול של נעלי נשף שהודפסו בצבע שקוף במדפסת תלת מימד. כולן מוצבות בוויטרינות שקופות באמצעותן נוצרות אינסוף השתקפויות שהן גם יפהפיות וגם הזדמנות שלא תסולא בפז להמון סלפיז אמנותיים מתוחכמים.
בתום הסיבוב אנחנו חוזרים אל חלל הכניסה, שמוביל את הדובדבן שבקצפת, פשוטו כמשמעו: מיצב (ולא מיצג!!!) ענק שיצרו השף-קונדיטור אלון שבו, הנסיך של הפטיסרי הישראלי, והכובען מאור צבר. חודשים ארוכים עמל שבו וצוותו על הכנת 23 מגדלי קינוחים עשויים 6,500 מקרונים ו-122 עוגות חתונה גבוהות ומרהיבות (כמה פעמים השתמשתי כבר בשורש ר.ה.ב? אתם מוזמנים לספור). כל אלה נעים על הסקאלה הצבעונית שבין ורוד ללבן, על רקע ירקרק פסטלי נעים. את המיצב הזה משלימים כובעי קינוחים שיצר הכובען מאור צבר בהם מככבים קרואסונים, בננה ספליטס, תותים בשוקולד וקאפקייקס שזורקים צבע בין הוורודים המאוד ורודים של שבו – כי מי מאיתנו לא היה מעוניין להסתובב בשוטף עם כובע קרואסון. וברצינות – איזה כיף זה שאפשר ליצור ככה באמצעות אוכל.
התערוכה אמנם תוצג למשך חצי שנה אבל שמעו בעצתנו ומהרו להזמין כרטיסים – אנחנו צופים עומס. אל תשכחו ג'קט בתיק (כי קפוא!!! כבר אמרנו?) וקחו הרבה אוויר כי כנראה שתעצרו את הנשימה תוך כדי הרבה יותר מפעם אחת. פנחס אילון 8, חולון. לפרטים נוספים