זמנים מעניינים מדי

תערוכת האמנות הגדולה בעולם מחקה את העולם. זה לאו דווקא טוב

בין כאוס פוליטי למשבר סביבתי היה אפשר לצפות שעולם האמנות ינסה לצייר תמונה קוהרנטית של המציאות. הביאנלה בוונציה מראה שזה לא המצב

הביתן האיסלנדי בביאנלה בוונציה
הביתן האיסלנדי בביאנלה בוונציה
22 במאי 2019

בשנים האחרונות הפכה הביאנלה בוונציה לשק החבטות של עולם האמנות. המקטרגים טוענים שהאירוע, כמו שאר מגה התערוכות מסוג זה, הוא מופע ראווה מסחרר, פופוליסטי וסופר ממוסחר, שמעודד צפייה שטחית, מרפרפת ולא מחייבת באמנות. אכן, כמעט בלתי אפשרי לעכל כמות כזו ענקית של יצירות, וכך נגזר על המבקר הממוצע לעשות סלקציה ויזואלית בעודו משוטט בשני מתחמי הביאנלה – הג'רדיני והארסנלה – ובעשרות תערוכות הלוויין הפזורות ברחבי ונציה המבוכית (זה, אגב, ספורט מהנה למדי – גילוי תערוכות נסתרות בין הסמטאות הצרות של העיר). למרות הביקורת כולם מגיעים לביאנלה – בשנים האחרונות מגיעים אליה מדי שנה יותר מ־600 אלף מבקרים, מעט יותר מתיירי האירוויזיון – וכולם מדברים עליה.

השואו המרכזי בביאנלה ה־58 הוא התערוכה המרכזית שהשנה אחראי עליה ראלף רוגוף האמריקאי, שבעשור האחרון מנהל את גלריה הייוורד, המקבילה הלונדונית של ה־CCA התל אביבי אם תרצו. נראה שרוגוף, שידוע באוצרות המשחקית והפופית שלו, הוא בחירה מושלמת לתפקיד. הוא מצליח לשלב בין תערוכה שרוצה להיות פוליטית לבין הדרישה של צרכני הביאנלה לריגושים מהירים ולפאן טהור. ובכל זאת יש דיסוננס צורם בין התכנים המטלטלים שחלק מהאמנים מציפים לבין מבקרי הביאנלה הפריבילגים שמטיילים להנאתם בין העבודות ומתקתקים בעצבנות במצלמותיהם.

הביתן הפולני
הביתן הפולני

התחושה הזאת מתחזקת כשמגיעים לאזור מספנות הדיג העתיקות שבפאתי הארסנלה. האמן השווייצרי־איסלנדי כריסטוף בושל, שאחראי על סנסציית הביאנלה לפני ארבע שנים כשהסב כנסייה ונציאנית למסגד, הציב במקום ספינת מהגרים שטבעה בחופי איטליה ב־2015. מבט מקרוב מגלה את החורים שנפערו בתחתית הספינה וגרמו כמעט לכל 800 האנשים שנדחסו לתוכה לטבוע למוות. רוב מבקרי הביאנלה חולפים באדישות על פני הספק מיצב ספק שריד היסטוריה עכשווי הזה, שלא נראה כמו מוצג מוזיאוני. חדי העין או כאלו שהשמועה הגיעה לאוזניהם עוצרים לרגע, מצלמים עוד תמונה וממהרים ליעד הבא. מי שבכל זאת לוקח כמה רגעים ועומד למרגלות הספינה המפלצתית, קבר האחים הענקי, לא יכול לא להצטמרר או להרגיש אי נוחות נוראית.

"שתחיו בזמנים מעניינים" הוא שמה של התערוכה המרכזית, כותרת שמתייחסת לפתגם אנגלי ידוע, משהו בסגנון "השעמום הורג". פרסומי התערוכה מציינים שהאמונה הרווחת לפיה הפתגם הוא קללה סינית שאומצה על ידי פוליטיקאים מערביים בשנות ה־30 היא פייק ניוז, עוד שריד קולוניאליסטי של אוריינטליזם אקזוטי. "מעניין" זה גם סוג של עלבון מנומס שאומרים על אמנות יפה אך משעממת. מחשבות על צרכנות אסתטית בולמוסית צפות ועולות הרבה במהלך הביקור בתערוכה.

הספינה שהציב כריסטוף בושל בביאנלה בוונציה (צילום: Getty Images)
הספינה שהציב כריסטוף בושל בביאנלה בוונציה (צילום: Getty Images)

אם אפשר לסכם במילה את התערוכה המרכזית היא תהיה כאוס מוחלט. לתערוכה אין נושא או נרטיב מרכזי; היא מבוכית, מבלבלת ועמוסה בקקופוניה של קולות וצבעים. העולם של 2019 הוא עולם בבלגן – בלגן פוליטי, סביבתי וחברתי – וניכר שעולם האמנות לא מצליח או לא רוצה ליצור לכך התנגדות. אפשר היה לצפות שהוא ינסה לעשות סדר או להסביר מה מתרחש סביבנו, אבל כהרגלו – לפחות ממה שניכר בביאנלה – הוא מחקה את העולם ומתבלגן יחד איתו. מיצבי ענק משתלשלים מהתקרה, פורצים מהרצפה, מסנוורים את העיניים ומחרישים את האוזניים. אפשר למצוא בתערוכה הכל מהכל. 79 אמנים מ־38 מדינות ומכל גוני הקשת (אסייתים, לטינים, שחורים, להטב"קים ועוד) מציגים השנה (לעומת יותר מ־100 מציגים בתערוכות הביאנלה הקודמות). רוב האמנים הם ילידי שנות ה־70 וה־80 שמציגים עבודות שנעשו בשנה או בשנתיים האחרונות, כך שבאמת אפשר לחוש את הלכי הרוח העכשוויים המנשבים בעולם האמנות.

קטסטרופות אקולוגיות וסרטי חייזרים

הג'רדיני והארסנלה מחולקים השנה לשתי תערוכות נפרדות, וכל אחד מהאמנים המציגים מספק שתי הצעות לזמנים המעניינים שעליהם מדבר רוגוף. פוליטיקת זהויות היא אחד הנושאים הבולטים השנה, בייחוד הזהות השחורה. כמה סופרסטארים שמניעים את השיח הזה מככבים גם בביאנלה. אנג'דיקה אקונילי קרוסבי הניגרית־אמריקאית, שהבאזז המטורף סביבה מסרב לגווע, מציגה את ציורי הקולאז' הגדולים והמוכרים שלה שבמרכזם דמויות שחורות שמתוארות בסביבות ביתיות יומיומיות; זנלי מוהולי הדרום אפריקאית מציגה גם היא זהות שחורה מנומסת ולא מאיימת עם דיוקנאות עצמיים שכמו נלקחו מהפקת אופנה; ארתור ג'פה, לעומת זאת, מציג עבודה בוטה והרבה פחות פוליטיקלי קורקט. ג'פה, שזכה בפרס אריה הזהב לאמן בתערוכה המרכזית בביאנלה, מציג את "האלבום הלבן", פרויקט שכולל בין השאר מונטאז' בן 40 דקות של קטעי וידיאו פרובוקטיביים נוטפים בגזענות שחורה.

עבודות של זנלי מוהולי
עבודות של זנלי מוהולי

עוד תמה בולטת השנה היא עתידנות וטכנולוגיות של מציאות וירטואלית ורבודה. מייצגים אותה כמה מהאמנים הבולטים שעוסקים בתחום כמו היטו שטיירל, ג'ון רפמן ואד אטקינס, אבל העבודה החזקה ביותר שממחישה את הצדדים המבעיתים של הטכנולוגיה והרשתות החברתיות היא "עולם מעניין" של פיי ג'ון שמייצג את הביתן הסיני. פיי בנה מכשיר מבוסס אינטליגנציה מלאכותית שמצליח לקרוא את מבקרי התערוכה ולזהות כמעט כל דבר, משמם ועד התחביבים שלהם.

גם סוגיות אקולוגיות תופסות מקום נכבד בביאנלה, בייחוד בביתני המדינות ובתערוכות הלוויין ברחבי העיר. זוכת פרס אריה הזהב השנה, לינה לפליטה, שהגיעה לביקור חטוף בישראל לפני חודש וערכה ערב מיצגים במוזיאון תל אביב, מייצגת את הביתן הליטאי עם מיצב מבוסס אופרה בשם "שמש וים (מרינה)". הקומה הראשונה של הביתן הוסבה לחוף ים מלאכותי עם כל האביזרים המתבקשים לחוויה תיירותית קפיטליסטית, מראה שמהדהד את המבקרים בתערוכה. בכל יום שבת מתיישבים זמרי אופרה בדמות מתרחצים בחוף המלאכותי ושרים על אסונות טבע כמו התפרצויות וולקניות ושינויים קיצוניים במזג האוויר.

בחלל המרהיב של פאלאצו גראסי שבפונטה דל דוגנה מוצגת תערוכה מפוצצת בשמות גדולים אבל רחוקה מהשואו הנוצץ בארסנלה ובג'רדיני. התערוכה מינימליסטית, מאווררת ושקטה, ועוסקת באופן פואטי בקטסטרופות אקולוגיות. בגלריה קה רזוניקו מציגה מרינה אברמוביץ', האימא הרוחנית של הפרפורמנס ארט, את "Rising" המאכזבת למדי, עבודת מציאות רבודה שממחישה את שקיעת הקרחונים ועליית מפלס הים.

מרינה אברמוביץ', Rising (צילום: Acute Art)
מרינה אברמוביץ', Rising (צילום: Acute Art)

את אפקט הוואו לוקחים השנה הצמד הסיני סאן יואן ופנג יו, שמציגים שני מיצבים אלימים ומסויטים אבל כיפיים להפליא. בחלק הראשון של התערוכה הם מציגים מעין כיסא שלמה מלכותי עשוי סיליקון לבן שכלוא במיכל פרספקס. מתוך הכיסא משתלשל צינור שחור, ולחץ אוויר עוצמתי שמופעל כל כמה דקות גורם לקולות אימים להרעיד את החלל ולצינור לאבד שליטה במין אפקט סרטי חייזרים. בחלק השני של התערוכה הם הציבו רובוט תעשייתי ענקי, גם הוא כלוא במכל, שגורף ומתיז באמוק צבע דם על הרצפה והתקרה.

המיצב של סאן יואן ופנג יו (צילום: Getty Images)
המיצב של סאן יואן ופנג יו (צילום: Getty Images)

עוד ועוד רעות חולות

87 התערוכות של ביתני המדינות השונים חלשות השנה יחסית. גם המוצלחות בהן מעוררות תחושה שכבר ראית משהו דומה בעבר. העבודה הכה מדוברת של לפליטה הליטאית, למשל, מזכירה את התערוכה של זוכת פרס אריה הזהב בביאנלה הקודמת, אן אימהוף הגרמנייה.

ראוי לציון הוא הביתן הברזילאי, שמייצגים אותו השנה צמד אמני הווידיאו ברברה ווגנר ובנג'מין דה בורקה, שמוכיחים שאמנות טובה לא צריכה שום גימיק. קולות הסמבה של עבודת הווידיאו שלהם "סווינגרה" (פרפראזה על סגנון ריקוד ברזילאי מקומי) נשמעים למרחוק ומפתים את הצופה להיכנס. את הפאן שמבטיח הביתן מחליפה עבודה פוליטית שחוגגת את היצירה בברזיל השמרנית.

איה רון, הביתן הישראלי (צילום: נעה יפה)
איה רון, הביתן הישראלי (צילום: נעה יפה)

את ישראל מייצגת השנה איה בן רון, שמנסה לאתגר את סגנון הצפייה הזריז והשטחי שכופה הביאנלה על מבקריה. התערוכה כוללת מעבר בין כמה תחנות ואפילו, רחמנא ליצלן, מאלצת את הצופה להמתין בתור. רוב המבקרים אכן שומרים על סבלנות ועוברים את כל התחנות במסלול. "בית חולים שדה X" הוא פרויקט שאפתני, מורכב ומרובד, שמסכם את העיסוק רב השנים של בן רון בעולם הרפואה. שתי קומות הביתן הישראלי הוסבו לבית חולים, על כל המשתמע מכך – חדר המתנה בצבעי כחול קר, אחיות לבושות לבן ומתקני טיפול. אבל בית החולים מתגלה כמלכודת דבש. במקום תרפיה או קתרזיס הוא מציע עוד ועוד רעות חולות. העיתונות העולמית לא מגלה עניין רב בביתן הישראלי, מה שמוסיף אש לדיון הסוער שהתעורר לאחרונה בביצה המקומית על השם הרע שישראל מייצרת לאמניה, שנעלמו בשנים האחרונות מהסצנה הבינלאומית.

איפה היין

הביאנלה בוונציה נוסדה ב־1895 כדי לקדם אמנות איטלקית אבל עד מהרה הפכה למפלצת טורפת. האולימפיאדה של עולם האמנות, כך נוהגים לכנות אותה. היום היא מרגישה כמו פומו על ספידים. אין באמת סיכוי לראות את מאות התערוכות שמרכיבות את הביאנלה והרגשת ההחמצה היא בלתי נסבלת. התערוכה המרכזית המבלבלת והכאוטית לא מובילה למסקנת על כלשהי או למטא נרטיב משמעותי. אצל רוב המבקרים, הביאנלה מסתכמת בבליל של דימויים, או לכל היותר בחוויה אחת קטנה, אינטימית וחד פעמית. לי זה קרה בביתן האוקראיני, מאותם ביתנים שקופים שעושים בהם קוויקי וממשיכים הלאה. הביתן היה כמעט ריק מעבודות וישבו בו כמה נציגים שנראו כמו פקידי קבלה משועממים. פניתי לאחת מהם שעיניה נצצו מהתרגשות מעצם הפנייה. נוצר דיאלוג ער. מתברר שהיא אמנית פרפורמנס ושגם שאר הנציגים הם אנשי אמנות עם חזון די פסיכי להקים ביתן על מטוס מעל הארסנלה. הם לא פונים מיוזמתם למבקרים, אלא מחכים שיפנו אליהם. הבעיה היא שזה בקושי קורה. "באירוע הפתיחה דווקא פנו אליי כמה אנשים", היא סייגה, והוסיפה: "אבל רק כדי לשאול איפה היין".

הביאנלה בוונציה מוצגת עד 24.11