הטנגו האחרון של המוסר: מה אנחנו עושים עם במאים עברייני מין?

יש לי וידוי. בתחילת שנות התשעים לימדתי קולנוע בתיכון ונהגתי להראות לתלמידי כיתות י"ב את "הטנגו האחרון בפריז", סרטו המהולל והקונטרוברסלי של ברנרדו ברטולוצ'י. יש לציין שתכנית הלימודים שלי אושרה על ידי משרד החינוך. להגנתי אוסיף שלא ידעתי אז שבמהלך הצילומים מריה שניידר בת ה-19 הותקפה מינית על ידי מרלון ברנדו בהנחיית הבמאי "בשם האומנות". אבל במבט לאחור זאת היתה טעות רצינית בשיקול גם ללא הידיעה הזאת.

>> ישראל זורמת עם אייל גולן: אישה אחת בוכה מול מדינה חסרת מוסר
>> ההתנצלות של אייל גולן היא מעט מדי, מאוחר מדי, ולא באמת התנצלות

כפי שאנחנו יודעים היום, מריה שניידר, שהלכה לעולמה ב-2011, סיפרה לא פעם על מה שנעשה בה על הסט במהלך צילומי "סצנת המרגרינה". אבל דבריה זכו להדהוד רק ב-2013 כשברטולוצ'י אישר את גרסתה, ועדיין הגן על בחירתו בטענה שרצה להוציא מהשחקנית הצעירה "תגובה אמיתית של תסכול וזעם". 

טיעון דומה העלה לאחרונה המחזאי הלל מיטלפונקט בסרט התיעודי "ימים טובים: סיפורו של זאב רווח", שבו הוא אץ להגן על בחירתו של רווח להפתיע את חני נחמיאס במהלך צילומי סרטו "בובה" מ-1987, כשהורה לשחקן אשר צרפתי לקרוע מעליה את כל בגדיה. נחמיאס, שזו היתה הופעתה הראשונה בקולנוע, תיארה את החוויה האיומה שחוותה מול המצלמות – ולמול עיני הצופים בסרט – כאונס. "אני חוויתי אונס" היא שבה ואמרה. "השאלה, אם אתה רוצה להתיישר עם השחקנית שנפגעה, אתה מוזמן והיא צודקת", טען מיטלפונקט, ש"בובה" מבוסס על מחזה פרי עטו. "אם אתה רוצה להתיישר עם האפשרות שיכול להיות שהיה צריך פה לסדוק איזה שריון של השחקנית כשחקנית כדי להגיע לתוצאה, מאוד יכול להיות". ככה, בלי להתבייש, הוא הבהיר שהוא לגמרי מתיישר עם האפשרות השנייה. 

"הטנגו האחרון בפריז" נהנה שנים רבות מהגנת הגאונות. "בובה" לא זכה לאותו יחס, אך שניהם חטאו באותה אדנותיות אגרסיבית עד פושעת כלפי השחקניות הצעירות. השאלה היא מה אנחנו עושים עם הסרטים האלה, ועם הבמאים האלה, היום. ומה אנחנו עושים עם סרטים שבהם התקיפה המינית של השחקניות על ידי הבמאים לא הונצחה על ידי המצלמות, אלא התרחשה מאחוריהן, כמו ברוב המקרים?

 

ב-2023 הכריזה האנל על פרישה מהמסך משום שהתאכזבה קשות משיתוף הפעולה של תעשיית הקולנוע הצרפתית עם הטרדות מיניות. פרישתה בשיא הקריירה – בניגוד להיעלמות הדרגתית, כפי שקרה לאינספור שחקניות שנדרסו על ידי התעשייה – היא הפגנת כוח. מי יהיה חסר יותר לצופים? רוג'ה ונבלות שכמותו, או האנל המהממת?

 

טיעון מקובל (לא עלי) הוא שיש להפריד בין האיש לאומנותו, אבל במקרה של "הטנגו האחרון בפריז" אי אפשר להבחין בין השניים, משום שהאונס מוגש לעיני הצופים. האם צריך לגנוז את "הטנגו האחרון בפריז" ולהסתפק בהקרנת סרטיו האחרים של הקולנוען המחונן שהלך לעולמו ב-2018? או שכל סרטיו של ברטולוצ'י הוכתמו לעד על ידי מעשיו? 

בפסטיבל קאן האחרון (וגם בפסטיבל חיפה) הוקרן הסרט "להיות מריה" בבימויה של ז'סיקה פאלו, המגולל את סיפורה של מריה שניידר. עדיין לא ראיתי את הסרט, שזכה לביקורות טובות ונרכש להפצה על ידי בתי קולנוע לב, אך קראתי שהוא מתמקד באופן שבו "הטנגו האחרון בפריז" השפיע קשות על חייה ועל הקריירה של השחקנית המבטיחה. מעניין יהיה לראות איך פאלו בחרה לצלם את צילומי סצנת המרגרינה, וכיצד הסרט ישפיע על הקריירה של השחקנית הצעירה אנהמריה ורטולומיי שמגלמת את מריה (את ברנדו מגלם מאט דילון). בכל אופן, הסרט מציע דרך להתמודד עם "הטנגו האחרון בפריז" – אולי צריך לדרוש שהוא יוקרן תמיד לפני סרטו של ברטולוצ'י, כדאבל פיצ'ר.

נדרשתי לשוב ולעסוק בנושא, משום שהשבוע פורסם שהאשמות שהשמיעה הכוכבת הצרפתיה אדל האנל נגד הבמאי כריסטוף רוג'ה ב-2019, הביאו לתביעה משפטית ובחלוף חמש שנים הוא נמצא אשם בתקיפה מינית (העונש שקיבל הוא מגוחך). בית המשפט פסק שהבמאי ניצל את השפעתו על השחקנית, שהיתה בת 12 כשהחלו צילומי "הפרחחים". הסרט מ-2002, הראשון שבו הופיעה, הוא סיפור גילוי עריות על מערכת יחסים בין ילד לאחותו האוטיסטית, והוא מציג סצנות מין בהשתתפות הילדים, כולל תקריבים של גופה העירום של האנל. בנוסף למה שנראה על המסך, רוג'ה המשיך לתקוף את האנל במשך שלוש שנים, כשהשניים היו נפגשים מדי שבת ל"שיעורי קולנוע" שבמהלכם הוא היה מכניס את ידיו לבגדיה התחתונים. רוג'ה הכחיש, וטען שניסה "לגונן" על הילדה בימים הראשונים של הפיכתה למפורסמת. העובדה שהחוקרים מצאו במחשבו טקסטים שבהם כתב שהאנל בת ה-12 ניחנה ב"חושניות שופעת" לא שיחקו לטובתו.

שלא כמו שניידר, שהקריירה שלה דעכה משום שאחרי "הטנגו" סירבה להופיע בסצנות עירום, הקריירה של האנל פרחה, ולשיא פרסומה הגיעה ב-2019 כשכיכבה ב"דיוקן של נערה עולה באש" המהולל. היה זה הכוח שצברה ככוכבת, מעורבותה בתנועת MeToo, וצפייה בסרט התיעודי "לעזוב את נוורלנד" – שבו שני גברים העידו על האופן שבו מייקל ג'קסון ניצל אותם מינית בילדותם – שדחפו אותה לפרסם את מה שהיא עברה. ב-2023 היא הכריזה על פרישה מהמסך משום שהתאכזבה קשות משיתוף הפעולה של תעשיית הקולנוע הצרפתית עם הטרדות מיניות. שיתוף הפעולה הזאת התבטא גם בכך שבמהלך המשפט הופעל עליה לחץ לגלות חמלה כלפי רוג'ה, שלא זכה לביים סרט נוסף מאז שחשפה את מעשיו. לכן פרישתה בשיא הקריירה – בניגוד להיעלמות הדרגתית, כפי שקרה לשניידר ולאינספור שחקניות פחות מפורסמות שנדרסו על ידי התעשייה – היא הפגנת כוח. מי יהיה חסר יותר לצופים? רוג'ה ונבלות שכמותו, או האנל המהממת?

ובחזרה לשאלה איך עלינו הצופים להתייחס לסרטים של במאים שהואשמו בניצול מעמדם כדי להטריד שחקניות (או שחקנים), ולא משנה באיזו תואנה? הרי תופעת הביטול היא צרה צרורה. להבנתי, כל מקרה צריך להבחן לגופו. אין כוונתי לשאלה אם ההאשמות הפכו להרשעות – כי הרי ידוע שמערכות החוק והסדר פועלות לאט (ולא פעם בגסות) ומתקשות להביא להרשעות בעיקר במקרים של פשעים מיניים. אבל אם הצטברו כמה עדויות וזה נעשה די ברור, אחת האופציות היא להבחין בין יוצרים חיים כמו רומן פולנסקי, בריאן סינגר, רוב כהן וג'יימס טובאק, שעדיין יכולים להרוויח מכך שאנחנו צופים בסרטיהם, לבין במאים מתים. 

לדוגמה, הבמאי הצרפתי ז'אן קלוד בריסו מת ב-2019, ולכן אפשר לצפות בסרטיו בלי לחוש רגשות אשמה. או שאולי לא? ב-2002 הוא נאסר אחרי ששלוש נשים האשימו אותו ששיכנע אותן לאונן מול המצלמה בטענה שמדובר במבחן בד. כשלא קיבלו את התפקיד המובטח, ואף גילו שהוא הובטח לשחקנית אחרת בטרם התבקשו לספק את מאווייו המיניים של הבמאי (שניצל את ההזדמנות לאונן בעצמו), הן הבינו שנוצלו. בריסו נמצא אשם, ונגזר לו מאסר על תנאי. הוא מיהר לנצל את הפרסום, וב-2006 יצר את "מלאכיות בעירום", שבו תיאר את המקרה הנ"ל מנקודת מבטו. הסרט הוקרן בפסטיבל קאן ואף זכה שם לביקורות טובות – בעוד הנשים שאותן ניצל נותרו אנונימיות. 

לפני כמה שנים שבתי וצפיתי ב"המולה וזעם" מ-1988, האגדה הפיוטית והאלימה שהפכה את בריסו לנערץ בישראל. הפעם הבחנתי במשהו שלמיטב זכרוני לא הטריד אותי בצפייה הראשונה – גיבור הסרט, ילד שאמו תמיד נמצאת בעבודה, מתרפק בהזיותיו על גופה העירום של מלאכית יפהפייה. הידיעה על יחסו של בריסו לנשים בסרטיו האחרים תרמה לרתיעתי מהסצנות האלה, שנראו לי חסרות הצדקה, מה גם שהשחקנית העירומה נותרה עלומה. וכך עוד זיכרון קולנועי יפה הוכתם לנצח. לכן לא אשוב לצפות בסרטים של בריסו. אבל על "הקונפורמיסט" של ברטולוצ'י אני לא מוותרת.