טיים אאוט timeout

אורי קצנשטיין נהנה להיות עוף מוזר, ומתבאס על הסטודנטים של היום

| מאת: מיטל רז

אורי קצנשטיין, בכור אמני הפרפורמנס בישראל, מגדל דור חדש של סטודנטים ("יש בהם משהו כבוי, זה נורא") ונהנה מהחיבוק הממסדי למרות שהוא "גיס חמישי", להגדרתו

  • https://static2.timeout.co.il/media/2017/10/sizes/289A8157_photography-by-Din-Aharoni-Rolland_H_wo_680_382.jpg
אורי קצנשטיין (צילום: דין אהרוני רולנד)

אורי קצנשטיין הוא עוף מוזר באמנות הישראלית. כבר יותר מארבעה עשורים הוא זוכה להערכה ולחיבוק ממסדי, מצד שני הוא תמיד פעל במחוזות השוליים ונחשב לחלוץ של אמנות רב תחומית שמשלבת בין סאונד, פיסול, וידיאו ופרפורמנס. גם בגזרת ההוראה הוא העדיף ללכת עם האנדרדוג – לפני 15 שנים הוא עזב את המדרשה ("לא אהבתי ללכת מכות, חוויתי אותה כמוסד מאוד אלים") לטובת משרת הוראה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, שם הוא מלמד פיסול ורישום כבר כמעט שני עשורים במעמד פרופסור. "80 אחוז מהסטודנטיות בחיפה הן ערביות. זה שינה לי דפוסי חשיבה. אני מרגיש שאני סוג של גיס חמישי, אני מראה להן את כל הדברים שחשוב שהן תראינה", הוא אומר. בכלל, יש לו בטן מלאה על הסטודנטים של היום: "אני רוצה לעורר אותם. יש בהם משהו כבוי, הם יוצרים עם פחות חשק, כאילו הכל כבר נעשה לפניהם. כשרואים אנשים צעירים כבויים זה נורא, נורא להם ונורא לעולם".

קצנשטיין כבר בן 66 אבל לעולם נער נצחי וסקרן. אולי זה סוד ההצלחה שלו ושל העבודות הייחודיות שלו, שכמעט תמיד זוכות לביקורות מהללות. אחרי תערוכת המיני־רטרוספקטיבה המופתית שלו במוזיאון תל אביב לפני שנתיים, עכשיו הוא מוסיף לרזומה גם את פרס דיזנגוף היוקרתי שמוענק מדי שנתיים לאמן מצטיין.

אף שהוא לא מרבה להציג ("זה מבחירה. אל תגיד כשאין לך מה להגיד, אל תייצר אינפלציות"), קצנשטיין לא נח לרגע. הוא חבר בהרכב הוא־קויידם עם אופיר אילזצקי ודני מאיר, מתכנן סדרה חדשה של פרפורמנס ובמקביל עובד על תערוכת יחיד שתיערך בפברואר בגלריה החדשה שאימצה אותו, חזי כהן. בתערוכה הוא יציג עבודות חדשות, בין השאר פיסול בהדפסת תלת ממד ועבודות וידיאו.

אחת הבעיות אצלך שכמעט אין תיעוד של העבודות שלך, בייחוד לא של הפרפורמנס.

"זה חלק מהמייק אפ שלי. זה לא בא מעמדה מתנשאת, להפך, אני תמיד חולק את כל מה שיש לי עם אחרון הסטודנטים. שלא לדבר על חברים וקולגות – אין סודיות. אני לא מרגיש שהשפה סודית, אבל אני סודי. אני אוהב להיות קונספטואליסט רגשי, לעשות דברים עם המון שכבות שמייצרות מחווה טיפולית, מרפאת, מלמדת, מכוונת".

אורי קצנשטיין (צילום: דין אהרוני רולנד)

"אל תגיד כשאין לך מה להגיד". קצנשטיין (צילום: דין אהרוני רולנד)

אתה בעצם אומר שהאמנות היא תרפויטית, אבל יש משהו מאוד קר ומנוכר בעבודות שלך.

"זאת טקטיקת הרחקה. אם לא הייתי נותן לעבודות את הפינישים האנאליים האלו, זה היה נראה מתאמץ ומזיע. ישנה הטלטלה הזאת בעבודה כל הזמן וזה מעניין אותי. העבודה הרבה יותר סקסית כשאתה מטולטל בין כמה רגישויות".

בתחילת דרכו, משנות ה־70 המאוחרות עד אמצע שנות ה־80 שבהן למד וחי בסן פרנסיסקו ובניו יורק, קצנשטיין היה מוכר בעיקר בעבודות פרפורמנס קיצוניות שכללו בין היתר מסמור צלופחים לרצפה וטקסי שתיית דם. "אחרי שחזרתי מניו יורק דיווחו בחדשות על חייל במעבר שבעט בבטן של אישה ערבייה בהיריון. זה נתן לי את המכה, הבנתי שאין לי מה לעשות יותר עם הדברים האלו, המציאות פוגעת בפואטיקה. שימי לב שכל האקטים הזועמים והקיצוניים של אמנות הגוף באים אחרי תהליכים פוליטיים פוגעניים מבחינה חברתית. היום זה כבר לא ככה".

האלימות בעבודות שלו התעדנה עם השנים וכמעט לא הייתה מורגשת במוזיאון תל אביב לפני שנתיים. אבל התערוכה לא עברה חלק וגם קצנשטיין נקלע לציפורניה של מירי רגב, שנטפלה לכיסא בצורת צלב קרס (אחת הגרסאות של העבודה נמצאת במוזיאון היהודי בניו יורק). אחרי סערה בפייסבוק השרה נשלחה לקבל ממנו הסברים. קצנשטיין מבקש לתקן את הרושם שהמוזיאון השתמש בו כבשר תותחים מול רגב ומציין שהוא זה שביקש לשוחח איתה. "בינתיים השרה התקשרה לסוזאן לנדאו ואיימה עליה, סוזאן אמרה שהיא לא מוציאה את הכיסא, היא איימה להתפטר. זה נגמר רע מאוד. ביום שבת בצהריים השרה התקשרה. הסברתי לה שמדובר בכלי חינוכי ששואל שאלות – מה זה פשיזם, מי פשיסט, מי יושב על הכסא הזה, מה הזיכרון שהוא מייצר, באיזה אופן אנחנו מקיימים את הזיכרון ולמה דווקא ביום השואה. היא אמרה שהיא למדה ממני ובירכה אותי. איך הרגשתי? כמו ילד טוב, אבל אני חושב שמה שייצר כאן איזשהו שינוי זה דיבור".

אורי קצנשטיין (צילום: דין אהרוני רולנד)

שכנע את מירי רגב (צילום: דין אהרוני רולנד)

קצנשטיין הוא לא אדם נוסטלגי שמתרפק על העבר וזה בהחלט ניכר בסגנון הניסיוני שמאפיין את העבודות שלו. "החדש תמיד מעניין אותי, אזור הדמדומים של חוסר הידע, הניסיוניות והמשחקיות. הגעתי לגיל יחסית מבוגר ואנשים אומרים שאני לא נראה בן גילי, אבל אני מרגיש הרבה יותר צעיר מחלק מהסטודנטים שלי, שזה נורא עצוב לי".

אתה חושב לפעמים מה תשאיר אחריך לאמנות הישראלית?

"אנחנו בעצם מדברים על מוות. זה נורא סבוך, לפחות אצלי. אני לא יודע מה יקרה לעבודות, אם לא אשליך אותן. אמנות היא תהליך רחב ומורכב. הרבה אנשים משאירים אחריהם דברים והדורות שבאים אחריהם הופכים את זה לממוצע. אני לא חושב על זה, זה נרקיסיסטי מדי".

טקס הענקת פרס דיזנגוף יתקיים במרכז ענב לתרבות, ראשון (22.10), 18:30

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: c422d06bb