מה קורה כשמעצב העל רון ארד מציג בגלריה מסחרית לאמנות?

מי שמחפש מבט אירוני או אמירה כלשהי על העידן הצרכני העכשווי לא ימצא אותה בתערוכה של ארד בגלריה גורדון - הראשונה שלו אי פעם בגלריה ישראלית

"שולחן מס' 16", רון ארד
"שולחן מס' 16", רון ארד
28 במרץ 2018

מעצבים מעולם לא זכו ליותר מדי הערכה מעולם האמנות, בטח שלא האמנות הישראלית שתמיד הסתכלה מלמעלה ובהתנשאות על הפונקציונליות הממוסחרת וחסרת הביטוי האישי לכאורה של העיצוב. אף שכבר שנים מדובר בעולם על טשטוש הגבולות בין עיצוב לאמנות ואף שלא מעט אמנים שואלים רעיונות וטכניקות עיצוביות, תערוכה למעצב נחשבת טאבו באמנות המקומית. אפילו אם אתה סופרסטאר בינלאומי כמו רון ארד, שמזוהה עם אותו טשטוש בדיוק בין אמנות לעיצוב.

אף שהוא נמצא בסביבה כבר יותר מ־30 שנה, ארד עדיין נהנה ממעמדו בתור יקיר עולם העיצוב, מאסטר של טכניקות וחומרים לא שגרתיים. בשנות ה־80 וה־90 אפפה אותו הילת הילד הרע של התחום והוא נתפס כסוג של אנרכיסט פאנקיסטי, הוא מרד בכל קונבנציה אפשרית והתעלם לחלוטין מהגבולות בין דיסציפלינות מסורתיות כגון עיצוב תעשייתי, אדריכלות ואמנות, הרבה לפני שהמילה designart נהגתה אי שם בתחילת שנות ה־2000.

"שולחן מס' 27", רון ארד
"שולחן מס' 27", רון ארד

ארד, שנולד בתל אביב וחי כבר 40 שנים בלונדון, התפרסם בתחילת שנות ה־80 בזכות כיסא הרובר שלו, שהיה סוג של אובייקט רדי מייד שמצא במגרש גרוטאות. מאז הוא לא הפסיק להבריק עם טכניקות וחומרים, רבים מהם נוצרו בהעתקים יחידניים ולא בייצור המוני. בתחילת דרכו הוא נהג לעבוד עם חומרים כמו אמן פרפורמנס – הוא ריתך, הלחים ועיבד אותם בגסות ובתיאטרליות. הפיזיות המאומצת הזאת התבטאה היטב בתוצאה הסופית והלא מושלמת. את הפיסוליות הניסיונית ארד החליף בשנות ה־90 וה־2000 בעבודות הרבה יותר אסתטיות ונקיות, שנראו כמו פסלי פופ אבסטרקטיים. מסוף שנות ה־90 עד סוף ה־2000 ארד היה גם ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי ברויאל קולג' אוף ארט, ושם הכשיר דור של מעצבים שכוונו להיות יותר אמנים.

שם שני לצרכנות נוצצת

התערוכה החדשה של ארד בחלל של גלריה גורדון ברחוב הפלך מזמנת בחינה מחודשת של אותו טשטוש בין עיצוב לאמנות. נראה שמבחינת גלריה גורדון התערוכה, שבשביל ארד היא הראשונה אי פעם בגלריה ישראלית, היא ניסיון נוסף למשוך קהל בתקופה משברית בעולם הגלריות, שנאלצות להתמודד עם השוק ההולך ומידלדל. הפנייה של הגלריה, שבדרך כלל מציגה תותחי אמנות כבדים כמו יאיר גרבוז, יעקב דורצ'ין ופיליפ רנצר, לעולם העיצוב היא בהחלט סוג של הצהרת כוונות לגבי עתידן של הגלריות המקומיות, אפילו שהיא ממש לא הראשונה שהעזה לפזול לתחומים האלה – המעצב אריק לוי נמנה עם אמני גלריה אלון שגב, השמרנית לא פחות, שבה הציג ארבע תערוכות יחיד בשמונה השנים האחרונות. גם גלריית עמי שטייניץ שפעלה עד שנת 2001 בנווה צדק הייתה חלוצה בכל מה שקשור להצגת תערוכות עיצוב.

"Rolling Volume", רון ארד
"Rolling Volume", רון ארד

בתערוכה החדשה שלו ארד יצר במיוחד לחלל הגלריה מיצב שהוצג בכמה גרסאות דומות ב־20 השנים האחרונות. המיצב בנוי ממבוך של שולחנות עשויים פלדת אל חלד ומולם תלוי קולאז' צילומי שמזכיר את אסתטיקת המכוניות המעוכות שלו שהוצגה במוזיאון העיצוב בחולון לפני חמש שנים – הצבעוניות העכורה שלו משתקפת על השולחנות הממורקים. מדובר בחתימת היד הארדית הטיפוסית – ההשתעשעות בחומרים, הצורות האורגניות והאמורפיות שגולשות מהרצפה אל הקיר ומשחקי האור, הצל וההשתקפויות שמשתנים בכל תזוזה בתוך החלל.

כשהעבודות האלו מוצגות במוזיאונים – בין היתר בפומפידו, ב־MoMA ובברביקן בעשור האחרון – לאף אחד אין ספק שמדובר ביצירות אמנות. עצם ההצבה המוזיאלית נותנת להן חותמת כשרות של אמנות. אבל מה קורה להן כשהן מוצגות בגלריה מסחרית שמטרתה הסופית היא למכור – האם זאת חנות למכירת שולחנות או גלריה לאמנות? האם יש בכלל הבדל בין השניים?

כשנכנסים לתערוכה של ארד אי אפשר לא לחשוב על "הילוך אחורי" של גל וינשטיין שהוצגה בחלל של גורדון בבן יהודה לפני שנה וחצי וגם היא השתעשעה ברעיון של חנות־גלריה. וינשטיין הפקיע מהגלריה את הילת הקדושה של חפצי האמנות והפך אותה לסוג של חנות ממותגת לעיצוב הבית – הוא הרכיב מהדגמים הקרטוגרפיים המוכרים שלו חפצים עיצוביים מרהיבים שנעשו מחומרים כגון MDF המשמשים את תעשיית הריהוט הזול וההמוני. ארד, בניגוד לוינשטיין שעשה את זה בשם ביקורת כלכלת הסחורות, נטמע עמוק בתוך סוגיית המסחריות מול האליטיסטיות. האובייקטים שלו עברו כבר מזמן את שפת הסחורה הזולה והגסה ומי שמחפש מבט אירוני או אמירה כלשהי על העידן הצרכני העכשווי לא ימצא אותה בתערוכה של ארד, שכבר מזמן הפך להיות שם שני לצרכנות הנוצצת והמתומחרת יתר על המידה רק כי היא יכולה.

רון ארד – "הכל וכלום", גלריה גורדון, הפלך 6 תל אביב, עד 5.5

עוד 5 אמנים־מעצבים על התפר

סופרפלקס

הקולקטיב הדני האקטיביסטי שב־1996 ייצר פטנט שהפך בור שופכין לאנרגיה וב־2008 בנה רפליקה של מקדונלד'ס רק כדי להציף אותה מים, מציג בימים אלו תערוכה באולם הטורבינות של הטייט בלונדון שמורכבת מעשרות נדנדות אינטראקטיביות.

אנדראה זיטל

עוד אמנית־מעצבת שמזוהה עם ז'אנר העיצוב החברתי. זיטל התפרסמה בשנות ה־90 בסדרתה A-Z , שכללה יחידות ביתיות מיניאטוריות וליין של בגדים, והיא סירבה בכל תוקף לאשר ייצור המוני שלהם.

מרטינו גאמפר

גאמפר האיטלקי, שהיה תלמידו של רון ארד אחרי שלמד פיסול אצל מיכלאנג'לו פיסטולטו, ידוע בשימוש שלו בחומרים וברהיטים קיימים, בייחוד כיסאות ישנים, ומהם הוא יוצר מעין פסלי כלאיים משונים, משעשעים ולא תמיד שימושיים.

רוברט סטדלר

גם סטדלר האוסטרי, שחי היום בפריז, עובד על קו התפר שבין עיצוב, אמנות ופרקטיקה חברתית. הוא משתמש בחומרים ובחפצים קיימים והתוצאה היא משהו בין רדי מייד, מיצב וריהוט שימושי.

האחים קמפנה

שני האחים ילידי סאו פאולו – שמזוהים עם כיסא הוורמלה שלהם שמבוסס על מסורות אריגה ברזילאיות – נכנסו להיכל התהילה כשהפכו לאמנים הברזילאים הראשונים להציג במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MoMA) ב־1998. מאז הספיקו להציג בעשרות מוזיאונים לאמנות, ואפילו כאן, במוזיאון תל אביב.