הנוער: צעירים חסרי מנוח

נהוג להבחין בין קולנוע ריאליסטי בעל נטייה חברתית, לבין קולנוע מסוגנן שנתפס כאלגורי יותר. סרטו של תום שובל מצליח להיות גם וגם, והוא מנסח אמירה חברתית וקולנועית חדה ובועטת, ישראלית ועדכנית ועם זאת בעלת תוקף על זמני.

"הנוער" נפתח במעקב של נער אחרי נערה שבה הוא צופה מעבר לגדר – דימוי להבדלי המעמדות ביניהם. מעקב הוא מטבעו אירוע קולנועי הבוחן את מבטו של העוקב ביחס לאובייקט המעקב, וכמו משחזר את היחסים בין הצופה לסרט. לכן סצנות מעקב הן אפקטיביות כל כך, מהמעקב האלגנטי ברחובות סן פרנציסקו ב"וורטיגו" של היצ'קוק עד המצלמה הרועדת הנצמדת לעורפו של "הבן" בסרטם של האחים דרדן. "הנוער" נמצא בין שני הקצוות הסגנוניים האלה: כמו ב"הבן" מטרת המעקב סתומה בעינינו, אבל תנועת המצלמה חלקה וזורמת, בניגוד לקלישאת הריאליזם של המצלמה הרועדת.

הסצנה הבאה, במרחב המנוכר של סינמה סיטי, מחדדת את ההקשר הקולנועי של "הנוער" ומשמשת מעין שער כניסה לסרט. הנער שאול עובד שם כסדרן ומגניב את אחיו הבכור יקי שזה עתה התגייס לצבא לראות סרט באחד האולמות. בשובם הביתה מתברר שמשפחתם, המתגוררת באחת מערי הלוויין של תל אביב, נקלעה לצרות. האב (משה איבגי) מובטל והם עומדים לאבד את הדירה. הבנים הטובים, שמנסים לרצות כל גחמה של אביהם הדועך (המצולם בשולי הפריים או מחוץ לפוקוס), מנצלים את חופשת סוף השבוע של יקי מהצבא כדי לחטוף נערה ולדרוש בעבורה כופר. האלימות הקשה שהם נוקטים כלפיה אינה נובעת מאכזריות לשמה ולחטיפה אין ממד מיני או פוליטי (שתי ההנחות הראשוניות של הנערה עצמה). כקורבנות של השיטה הכלכלית הם זקוקים נואשות לכסף, צה"ל נתן להם נשק, וזאת התוכנית הכי טובה שעלתה בדעתם.

מפעולותיהם ברור שהאחים ראו הרבה סרטים, אבל הם כנראה לא ראו אותם עד הסוף. תוכניתם מלאה חורים, וכשהדברים לא מסתדרים הם עוברים לדבר באנגלית, כמו מנסים לשכנע את עצמם שהם בסרט. הרובד הזה מתבטא גם בחזותו של "הנוער": שובל וצלמו ירון שרף הופכים את בניין הדירות הטיפוסי למלכודת – גרם המדרגות ומנהרת העמודים בקומת הקרקע כולאים את הגיבורים.

אף שאינם שחקנים מקצועיים, התאומים איתן ודוד קוניו מביעים היטב את הקשר העז בין האחים, את חוסר ההבנה של מעשיהם ואת התחושה שהם כל הזמן על סף פיצוץ. הדמיון העז ביניהם תורם תרומה מהדהדת לסצנה מאוחרת שבה הם נראים כמפלצת דו־ראשית. ואף שהצופים (כמו האחים) יודעים מעט מאוד על קורבנם (גיטה אמלי), היא מסרבת להיכנע להגדרתה כאובייקט, וברגע בלתי נשכח היא מהפכת את המבט ודורשת אותו לעצמה. וזה אולי הדבר הכי יוצא דופן בסרט הישראלי עד אימה הזה.