טיים אאוט timeout

"מאסטר שף" יכולה להיות הדבר הכי טוב שקרה לתרבות בישראל

| מאת: גיא פרחי

גמר העונה השביעית של "מאסטר שף" הקצין את כל המהלכים המגוחכים שמאפיינים טראש טוב, והוכיח שהמצחקקים פספסו משהו חשוב שאפילו בנט לא מצליח לדמיין

עמר ושרפשטיין בגמר "מאסטר שף" (צילום: אורטל דהן)

פרק הסיום של העונה השביעית ל"מאסטר שף", שהפעם לא הועבר בשידור חי (ובכך חסך מאיתנו כשלי הפקה מביכים), הקצין את מהלכי העונה כולה. מאודישן הביף וולינגטון הזכור היטב ועד קיבוצן של דמויות מסקרנות – כגון הלקט עמיחי שרפשטיין, ויקטוריה גרובמן המשעשעת והמתנחל יהוידע ניזרי שמתעקש לבשל אוכל פלסטיני – העונה הביאה לשיא את מלאכת הליהוק והעריכה של התכנית. על מנת למלא את לוח השידורים של ערוץ 12 היא גם הייתה ארוכה במיוחד, אך הצליחה לשמור על עניין. בסיום זכה (זהירות, ספוילר) יהודה עמר, שלמרבה הצער ובדומה לרוב המתחרים (שרפשטיין הוא יוצא הדופן המובהק) לא ניצל את האירוע כדי להתנסות במנות הרפתקניות, ונצמד לרוטב החריימה כילד האוחז באימו בשער הגן.

מעל לכל אלה ריחפה מגמה עיקשת, סחף בלתי ניתן לריסון, שבו נע היחס הפואטי לאוכל מממלכת הקומדיה לממלכת הדרמה, מן המוגחך אל האותנטי, עד שיש רק להתקנא על האופן שבו נתפס העולם הקולינרי בתרבות הפופולארית הישראלית.

בקופסה שחולקה למשתתפים בראשית משימת הגמר הסתתר ראי (קצת מלוכלך, אבל ניחא). היה עליהם להביט בו ולבשל מנה אחת שתייצג את "מי שהם היום", מנה נוספת שתייצג את "מי שהם היו" ומנה שלישית שתייצג את "מי שהם היו רוצים להיות בעוד עשר שנים". כלומר, ההפתעה היחידה היא שגודש הפסיכולוגיזם המאפיין את התכנית מונח על הצלחת כמות שהוא, נא וחתוך בגסות, ללא אמתלות שווא או עידונים פתלתלים. במלאכה פרוידיאנית כמעט, האוכל נתפס כמצע שעליו ניתן להביע במהימנות רבה את מיני הפתולוגיות של הנפש. כך נוצר לו צרור משפטים תמוהים הנלקחים ברצינות תהומית: "זה מה שאני אהיה בעוד עשר שנים, אז אני עושה קובה חמוסטה" (ניזרי); "זה מי שמגדיר את עצמו באמצעות חומוס" (מיכל אנסקי); "אני לא מזהה במנה הזו בן אדם" (איל שני).

באגף השופטים מתדיינים ומתדרשים על המנות אנסקי, שני, חיים כהן וישראל אהרוני כחכמי חז"ל. אנסקי, כרבה למודת דרשות, מעגנת כל אחת מהמנות במצב ארצי ואנקדוטלי ("מה שאני אוהבת בקובה זה הרגע שבו אתה דוחף את הכף ולוחץ איתה"). שני לעומתה בוחר בעולם דימויים ספרותי לעילא ("יהודה מבטא גופיות, עמיחי מבטא צורניות"). שלא כמו בעונות קודמות, אף אחד לא מסגיר את חיוכו מתחת לשפם. השופטים והמשתתפים שבויים תחת אותה תודעה מהופנטת שבה רוטב החמוסטה הינו ביטוי אותנטי לנפש האדם, ועל כן יש לדון בו כאילו היה "מאדאם בובארי".

עוד כתבות מעניינות:
"ההחלטה" זרקה לפח את כל מה שטוב בריאליטי
האיחוד של דנה מודן ואסי כהן הוא כל מה שחיכיתם לו, רק הפוך
22 הסדרות הכי טובות שעומדות להגיע למסך

זה משעשע אמנם, אך אין בזה כל פסול. לעתים זה אפילו יפה, ולעתים, כאמור, מעורר קנאה. תארו לכם אם דיונים מסוג זה, הרוקחים פרשנויות מהודקות מחומרי גלם אטומים למראה, היו מתקיימים בפריים טיים הישראלי על קולנוע, ספרות או שירה (השיפוט בתכניות ריאליטי מוזיקליות שטחי להחריד). שוו בנפשכם את שיעורי הספרות בישראל, אם היו התלמידים משוחחים כך על שירת ביאליק או אפילו על סיפורי אתגר קרת. הבעיה, אם כך, איננה ש"מאסטר שף" כזו, אלא שלמרבה הצער, כיום מדובר רק ב"מאסטר שף".

עמר ושופטי "מאסטר שף" (צילום: אורטל דהן)

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: abf6601