טיים אאוט timeout

הגזמנו עם הפוליטיקלי קורקט: האם בסוף שחקנים ישחקו רק את עצמם?

| מאת: עמית קלינג

200 אלף איש דרשו לבטל סדרה עוד לפני שהיא שודרה כי יש בה שחקנית רזה שמשחקת תיכוניסטית שנוקמת אחרי שהשילה את עודף המשקל. למישהו זה נשמע הגיוני?

מתוך "מורעבת"

אנחנו חיים בתרבות של שערוריות, ובאופן טבעי, ככל שהן מתרבות ונשחקות, גם הזמן שהן תופסות על הבמה הולך ומתקצר. אם בשעת אחר הצהריים ביום שני הטוויטר מזדעק "טקסט טרנספובי בשיר חדש של עומר אדם!", עד הבוקר כבר אין זכר לפרשה בכותרות. אבל הסדרה החדשה של נטפליקס, "מורעבת" ("Insatiable"), שברה שיא חדש: היא עוררה זעם אינסופי וקריאות לביטולה (200 אלף חתימות על עצומה אינטרנטית) עוד טרם שודרה. למה? כי היא העזה לעסוק בנקמתה של תיכוניסטית שמנה לשעבר, שמשילה את רוב משקלה ויוצאת לנקום בבריונים שמיררו את חייה. אה, השחקנית דבי ריאן מופיעה בסצנות הראשונות בחליפת שומן. עבור האנשים הכועסים מהאינטרנט זה הספיק: "זו שמנופוביה!".

מה שקראתם עכשיו על הסדרה הוא פחות או יותר מה שיש לדעת על "מורעבת" נכון לעכשיו, מכיוון שהיא תעלה לנטפליקס רק בעוד שבועיים. אין לרצף העובדות הדל הזה הקשר, אנחנו לא יודעים איזה סוג בדיחות יש בסדרה, על מי צוחקים – אם זה על הגיבורה השמנה־רזה, אם זה על הבריונים, אם זה על החברה, אם זה על כולם. אנחנו לא יודעים מה השורה התחתונה, מה מוסר ההשכל. יכול להיות ש"מורעבת" היא סדרה דוחה, גסה ופוגענית ויכול להיות שהיא דווקא מלהיבה, מרגשת ומעוררת השראה. אי אפשר לדעת, וניתן יהיה לדעת טוב מאוד בעוד שבועיים. אבל כאמור, כל זה לא משנה, כי אנחנו חיים בכלכלה של שערוריות, שבה כל נושא נפיץ מצדיק מיד כתיבת מאמר, עדיף כמה שפחות מנומק, שיסביר לכם למה בדיוק אותה דעה שמישהו העז להביע היא "פרובלמטית", ולמה מה שצריך לעשות בתגובה הוא, כמובן, להוקיע אותו ולהחרים אותו בדחיפות.

עוד כתבות מעניינות:
נטפליקס: הסדרות והסרטים השווים שעולים החודש
גיבורת העל הטרנסית הראשונה מגיעה לטלוויזיה
גיבורת-העל המלאה הראשונה מגיעה להוליווד

לזכותה של נטפליקס צריך לזקוף, אגב, את העובדה שאף שמדובר בחברה שביססה את הקיום שלה על אלגוריתמים המודדים את רצונות הציבור, הם לא התרשמו מאבירי הטוויטר ועמדו לצד "מורעבת" עם הטענה הכל כך הגיונית ש"הכל יתבהר כשהסדרה תשודר".

המתנגדים לגישת "זה פרובלמטי" נוהגים להגיד שמדובר בהשתוללות של פוליטיקלי קורקט, אבל גם תרבות התקינות הפוליטית כבר לא מספיקה בשביל להסביר מה קורה כאן בדיוק. תקינות פוליטית דרשה במקור, בגדול, להפסיק להשתמש בשפה פוגענית – בחיים, לא באמנות, לא בייצוג של דמויות (בטח לא של דמויות שליליות). ואז האמריקאים, כדרכם בקודש, לקחו את התקינות הפוליטית, גלגלו אותה בבלילה ושמו אותה בצ'יפסר, וזו המוטציה הזועמת שהתקבלה.

מתוך "מורעבת"

השערורייה סביב "מורעבת" היא קיצונית, כאמור, מפני שהיא הוצתה על כלום, בטרם מישהו ראה את הסדרה. יכול להיות שבסדרה עצמה יהיו הקשרים פוגעניים כאלו או אחרים. אבל בלי הקשר, חליפת השומן שלובשת דבי ריאן היא בסך הכל בגד גוף מרופד, שמאפשר לה לשחק נערה שמנה ואחר כך את אותה נערה אחרי דיאטה קיצונית. איזו אופציה הייתה מקובלת על הצופים? אם היו מרזים דיגיטלית שחקנית שמנה? אם היו מלהקים שחקנית שמנה ושמים אותה על דיאטה קיצונית וממשיכים את הצילומים לאחר חצי שנה? אלו אפשרויות שהיו מעוררות גיחוך או כעס, ובצדק.

גטו של ליהוקים

מה שמרתק כאן באמת הוא ההנחה המובלעת שריאן לא יכולה באמת להיכנס לנבכי נפשה של נערה שמנה כי היא שחקנית רזה. רק בחודש האחרון התפוצצו עוד שתי שערוריות בזק שכאלו: דוויין "דה רוק" ג'ונסון שיחק קטוע רגל במותחן האקשן "גורד שחקים" וסקרלט ג'והנסון לוהקה לשחק מאפיונר טרנסג'נדר בסרט היסטורי חדש. נושא השחקנים המגלמים טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות בטלוויזיה ובקולנוע עולה לכותרות שוב ושוב לאחרונה. כאשר ג'פרי טמבור קיבל את פרס האמי לשחקן הטוב ביותר על גילומו את מוירה פפרמן ב"טרנספרנט", הוא אמר שהוא מקווה שזו הפעם האחרונה שלתפקיד הזה לא מלוהקת אישה טרנסג'נדרית אמיתית.

מתוך "טרנספרנט"

בעוד אפשר להבין את הסנטינמנט הזה, וגם את הטענות של המתנגדים לליהוקים כמו אלו של ג'ונסון, ג'והנסון וטמבור – הם, המפורסמים יותר, למעשה חוטפים תפקידים משחקנים טרנסג'נדרים הנאבקים בליגה ג' וד' של הסלבריטאות, ומונעים את קידומם – צריך גם לעמוד על האבסורד של הטענה כאילו שחקן יכול לשחק רק חברים בקבוצות שאליהן הוא משתייך בעצמו. הטענה הזאת לא רק חותרת תחת המהות של משחק, היא גם תכלא בסופו של דבר גם שחקנים טרנסג'נדרים בגטו של ליהוקים.

מעניין גם לראות את הביקורת הזו עומדת למבחן השונות הנפשית, בניגוד לפיזית. שחקני "על הספקטרום" מקבלים שבחים על הופעתם כאנשים על הרצף האוטיסטי, אף שהסרט "העודף בשבילך" הוכיח לא מזמן ששחקנים אוטיסטים יכולים להחזיק בהצלחה יצירה קולנועית. גם סרטים מז'אנר הגיבור הגאון־משוגע או גאון־אוטיסט ("איש הגשם", "משחק החיקוי", "נפלאות התבונה") עד כה לא עוררו מחאה. האם בקרוב גם זה יקרה?

על הספקטרום (צילום: ורד אדיר, באדיבות yes)

מעבר לכך, כאשר שחקן לבן מגלם דמות שאינה לבנה – למשל טילדה סווינטון שגילמה גורו סיני עתיק בשובר הקופות של מארוול "דוקטור סטריינג'", או שוב סקרלט ג'והנסון, שגילמה סייבורגית יפנית בעיבוד לקלאסיקת האנימה "הרוח במעטפת" (ושום מילה על דודו פארוק) – אוהבים מאוד לשלוף, בלי יותר מדי הבנה של ההקשר ההיסטורי, את המונח "בלאקפייס". "בלאקפייס" הוא מונח לאיפור שחור על שחקן לבן, אבל הוא לא רק זה: "בלאקפייס" היה מסורת של תיאטרון וודוויל אמריקאי במאה ה־19 וראשית המאה ה־20 של סטריאוטיפים גזעניים מאוד של דמויות שחורות, שהוצגו כליצנים טיפשים ועצלנים. אוהבים גם להזכיר את מיקי רוני בתור השכן הסיני ב"ארוחת בוקר בטיפאני".

אבל הבעיה כאן היא לא ששחקן משחק בן לעם אחר, אלא ששחקן משחק שורה של סטריאוטיפים עצלים. אף אחד לא יכול להגיד שתצוגת המשחק של ג'פרי טמבור בתור מוירה פפרמן הייתה משהו מלבד אמפתיה טהורה ואינטליגנציה רגשית (מה שטמבור עשה או לא עשה על הסט הוא כבר עניין אחר לגמרי, השאלה כאן היא מה עבר על המסך). וזה מה שצריך לקדש: אמפתיה. לפחות בינתיים. גם ככה תוך 20 שנה לא יהיו שחקנים, רק הולוגרמות: לא גברים, לא נשים, לא שחורים, לא לבנים, והכי חשוב, לא שוכחים שורות ואין להם איגוד מקצועי. ב־20 השנה הנותרות אפשר לפחות להשתדל לצמצם את ההתקוטטויות.

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: abf6601