טיים אאוט timeout

גילה גולדשטיין, מראשונות הטרנסג'נדריות בישראל, משלימה עם ההתבגרות

| מאת: יואב זהבי

כשגילה גולדשטיין החלה את התהליך לשינוי מין, הרעיון של מצעד גאווה תל אביבי היה חלום רחוק. היום הטרנסג'נדרית הוותיקה בישראל מתכוננת לתפקיד אורחת הכבוד של מצעד הגאווה, שיתקיים השנה בסימן תמיכה בקהילת הטרנסג'נדרים

  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/06/sizes/gila-goldstein-by-daniella-cohen-diner_h_wo_680_382.jpg
גילה גולדשטיין. צילום: דניאלה כהן דינר

"בראש ובראשונה אני לא זונה ולא כלום, אני אמנית, א־מ־נ־י־ת!". מבהירה גילה גולדשטיין מיד בתחילת השיחה. אבל האמת היא שגולדשטיין (68) היא הרבה יותר מזה. היא הספיקה להיות רקדנית, זמרת, חייל בהנדסה קרבית, שחקן כדורגל, וכן, גם חשפנית וזונה. היא נחשבת לטרנסג'נדרית הראשונה בישראל, ונוסף להיותה פורצת דרך בקהילה הטרנסג'נדרית, גולדשטיין היא דמות ססגונית שלא מתביישת לבטא בצורה ישירה את מחשבותיה על כל אדם ועל כל נושא, לעתים באופן שעשוי להיתפס כשערורייתי ואף וולגרי. השנה זכתה להכרה כשנבחרה להוביל את מצעד הגאווה הקרוב, שסיסמתו תהיה "Tel Aviv loves all genders". יניב ויצמן, חבר מועצת העיר תל אביב-יפו ומחזיק תיק הקהילה הגאה, הסביר את הבחירה בגילה גולדשטיין כאורחת הכבוד של המצעד: "אנו מאוד גאים לארח השנה את גילה על במת המצעד ולחלוק לה כבוד, בתור מי שפרצה כל כך הרבה דרכים עבור הקהילה הטרנסג'נדרית וקהילת הלהט"ב בכללותה, לא התפשרה לאורך השנים על היותה מי שהיא ונאבקה כדי להשמיע קול שונה שבזכותו, ובזכות קולות של אמיצים ואמיצות כמוה, אנחנו נהנים מפתיחות לקהילה הגאה בתל אביב".

גילה, איך הרגשת כשבישרו לך על הבחירה בך? ציפית שזה יגיע מוקדם יותר?

"זה מחניף לי. אני הראשונה שפתחתי את הנושא הזה לפני 50 שנה. זה קצת קשה, כי אני מרגישה מעט עייפה, אבל טוב לי ואני נורא רוצה להיות על הבמה, עוד לא רוצה לעשות את שירת הברבור. אני לא יודעת למה זה קרה רק עכשיו ולא רוצה להיכנס לזה, תמיד ידעתי שזה יגיע".

גם אחרי 50 שנה כאישה, נראה שגולדשטיין עדיין זקוקה לאישורים ומדי פעם קוטעת את שיחתנו כדי לשאול אם קולה נשמע נשי. אך כשאני מציין כי הטרנסג'נדרים והטרנסג'נדריות נחשבים לחלק הפגיע ביותר בקהילה הלהט"בית, היא מזדעקת מיד: "בכלל לא! שלא יעשו אותנו חלשות! אנחנו הכי הכי חזקות, יותר מכולם".

רק לפני שבועיים נחשפנו לאלימות נגד טרנסג'נדריות שישבו בבית קפה בקריות.

"לא הייתי שם ואני לא יכולה לקבוע מה קרה. חוץ מזה אין לי כבר כוח להתעסק באלימות. בזמנו, כשהייתי בריאה, הייתי מאוד יפה וסקסית ועם בחורות סקסיות תמיד יש בעיות. הייתי מקבלת המון מכות, גרזנים, סכינים, ממש סכנת מוות. עכשיו אני כבר מבוגרת אז לא נוגעים בי. בתל אביב נותנים לנו כבוד, זו ארץ בפני עצמה. למה לגור במקום אחר, מה יש לעשות שם?"

גולדשטיין לא רוצה לדבר על יחס החברה הישראלית לקהילה הטרנסג'נדרית. היא מתחמקת, מעדיפה להציג בפניי תמונות ישנות. "תראה איך הייתי! אני לא משוויצה. הנה, חבר שבדי שלי צייר אותי".

ובכל זאת, איך אפשר ליצור תחושה של ביטחון במקומות אחרים?

"מי שלומד (באקדמיה – י"ז) ונכנס לעולם ה'נורמלי' כביכול, אני לא חושבת שאמורה להיות לו בעיה. הכי חשוב להיות עדינים ולא אלימים. תמיד נתקלים בקללות, זה קורה, אבל אם תכבד אנשים אחרים הם יכבדו ויקבלו אותך".

לא יהיה מופרך לשער שאם נדגום את אוכלוסיית ישראל ונזרוק לאוויר את המילה "טרנסג'נדר", האסוציאציות הראשונות שיעלו יהיו לבוש צעקני, עקבים, איפור וכמובן דנה אינטרנשיונל. כל זה סותר לחלוטין את המצב הראשוני, החבוי, שבו נמצאים בני נוער המעלים שאלות של זהות מגדרית, אך מתקשר באופן טבעי לרצון הבסיסי לנראות. גולדשטיין מסכימה אך מסייגת: "תסתכל עליי. הנה, אישה, ככה, בלי כלום. נכון שבשלבים הראשונים (של שינוי המגדר – י"ז) יש כאלה שעובדים בזנות וצריכים להיות פרובוקטיביים, אבל היום העולם נפתח ואפשר לעבוד גם בתחומים אחרים. חוץ מזה, אנחנו אוהבות להתלבש ככה כי אנחנו מלכות, כולנו מלכות!".

בשנות ה־70 יצאה גולדשטיין לנסות את מזלה באירופה. היא הופיעה בקברטים ועבדה כחשפנית וכרקדנית, ולאחר כמה שנים החליטה לחזור לתל אביב. זו הייתה תקופה אחרת, זמן שבו הביטוי 'קוקסינל' היה מקובל לגמרי וטמן בחובו מסתורין לצד דחייה. "היה מאוד קשה", היא מספרת. "אפילו בתל אביב לא קיבלו אותנו. לא היו בתי קפה לשבת בהם, לא הכניסו אותנו לאף מקום".

אז למה חזרת, לא היה עדיף להישאר בחו"ל?

"הרגשתי שהשליחות שלי היא פה, אני אישה מאוד מאמינה. באירופה היה לי קל כי הייתי יפה אבל רציתי לחזור לארץ שלי, להשוויץ. הייתי רקדנית הבטן הכי טובה בישראל. לאט לאט אנשי עסקים ראו שיש פוטנציאל בקהילה שלנו והתחילו לפתוח בתי קפה להומואים ולטרנסים".

והיום?

"זה אחד המקומות הכי טובים שיש, המון דיסקוטקים ושואו. השינוי הוא עצום, העולם התקדם, הוא חייב להתקדם, וכאן אנחנו יהודים, יהודים תמיד מתקדמים".

במשך הזמן הפכה גולדשטיין לסמל ומודל לחיקוי קהילתי. בשנת 2003 זכתה בפרס יקירת הקהילה ומ־2011 פועל ברחבי הארץ פרויקט גילה להעצמה טרנסית. הפרויקט דואג לייעוץ משפטי על רקע שונות מגדרית, מפעיל רשת של פתרונות דיור ומעניק סיוע בחיפוש עבודה ובתמיכה מול מוסדות מדינה. "חברה שלי הקימה את הפרויקט ואמרתי לה 'אם לא תקראי לזה פרויקט גילה אני הורגת אותך!', וככה הרווחתי. אני בכלל לא מעורבת שם, זה לא בשבילי, אבל מאוד שמחתי שקראו לזה על שמי, השווצתי".

בעוד חלק גדול מהקהילה חי כיום בנוחות יחסית ומנתב את מאמציו למאבק לזכויות שוות בענייני נישואים ומשפחה, נדמה שהפלח הטרנסג'נדרי נותר הרחק מאחור. בנובמבר האחרון הגישו כמה פעילים הצעה להקדיש את המצעד הקרוב לקהילה הטרנסית, וההצעה התקבלה. לגולדשטיין קשה לדבר על הנושא. "גם אלו שמשחקות אותה 'רגילות' בסוף חוזרות לקליקה שלנו, של הטרנסיות", היא אומרת בעצב. "אנשים מתבגרים, מקימים משפחות, מביאים ילדים, והן נשארות לבד. כשצעירים העולם נראה יפה. היום כולם מבלים, גם טרנסים יוצאים עם הומואים וסטרייטים, אבל בסוף רוצים לבנות בית והטרנסים לא רוצים להפריע אז הם חוזרים לפינה שלהם. זה נורא קשה לי להגיד את זה, נורא".

דיברת על השינוי שעברה החברה לאורך השנים. אם היית יכולה להחליט מתי להיוולד, מה היית בוחרת?

"תשמע, אני גיליתי את הקבלה, אני גם דתייה והבנתי שאני עוברת גלגולים, תאמין או לא. יש אלוהים שמכוון אותך וכנראה הגלגול שלי היה להיוולד אז ולפתוח את הנושא הזה בארץ".

אם נשים לרגע בצד את הדמות "גילה גולדשטיין" ונשאיר את גילה, מה נקבל?

"נשמה שמרחמת על חיות ועל בני אדם. כואב לי שפוגעים באנשים, כואב לי שמפטרים אנשים מהעבודה. אני תמיד מייעצת, אוהבת לעזור. גם אותך חיזקתי, לא הרגשת?".

מי שזכה להכיר את גילה מקרוב הוא הבמאי אלון ויינשטוק, יוצר הסרט "זה גילה, זה אני" שמתעד את חייה של גולדשטיין בשנים 1997־2010. הסרט כבר זכה למעמד של סרט פולחן, והוא יוקרן גם השנה בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה TLVFest. במהלך הסרט נחשף הצופה לאופטימיות של גולדשטיין ולדמותה כצעירה לנצח, אך עושה רושם שכעת היא משלימה עם ההווה.

את מתגעגעת לעבר?

"אני מתגעגעת לתקופה שבה הייתי בריאה".

מה עם הופעות?

"אני כבר לא מחפשת את זה, אבל אף פעם אי אפשר למצות, אז לפעמים אני אוהבת לעשות גיחות".

מה את עושה בימים אלו?

"עכשיו אני אוהבת ללכת לקפה סטריטס. הם אנשים מקסימים, אוהבים אותנו מאוד, גיי פרנדלי. לפעמים הם רוצים קצת שקט, אז אנחנו משתדלות לא להרעיש".

מי החברים של גילה גולדשטיין?

"כולם חברים שלי, אבל בזמן האחרון אני המון לבד. זה מרגיש רע, אני מפחדת. אני מקווה שלא אזדקק לאף אחד".

מילה לקראת המצעד?

"שימשיך להיות כמו עכשיו, it's the best, ושישמעו קצת יותר את הטרנסג'נדריות, שיתייחסו בכבוד ויקשיבו לנו".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: b48a9fb05a37d