טיים אאוט timeout

האלבומים הכי טובים שעברו השנה מתחת לרדאר

מה נשמע
| מאת: שי סגל

מהמלנכוליה הסינת'ית מלאת הסטייל של אולווייז עד הפופ המצ'ואיסטי המבריק והמודע לעצמו של אלכס קמרון - אלה האלבומים שכדאי להשלים ולשמוע לפני שהשנה נגמרת

5. Alvvays – Antisocialites

בז'אנרים כמו אינדי רוק ודרים פופ יש תחלופה בלתי פוסקת של להקות ותוחלת חיים נמוכה. המשמעות שבלהיות חלק מהרכב גיטרה-בס-תופים-מחשב מק היא במאמץ הכביר להחזיק את הראש מעל המים. Alvvays מטורנטו, שהתחבבו על המבקרים ב-2014 עם אלבום בכורה עמוס הייפ, יכלו להיעלם לתוך תהום הנשייה בקלות (על אף הסינגל המפציץ "Archie, Marry Me"). אלא שהם עשו את הכמעט בלתי אפשרי ויצאו השנה עם אלבום זכיר נוסף בשם "Antisocialites", שמוציא אפילו יותר עומק מהקול הרך של הסולנית מולי רנקן. זה אלבום נשי, שבנוי על מתח עדין, עם פיצוצים קטנים ומיקסים חולמניים. המלנכוליה הסינת'ית של אולווייז עמוסת מחוות לאימהות ולאבות הקדומים של האינדי (מספיק לשמוע את האינטרו של "In Undertow" כדי להבין את זה) – בחירה חכמה ללהקה שלמדה את ההיסטוריה ואפילו מעט חצתה את אזורי הנוחות שלה. "Antisocialites" לא זכה לתהילה של הריליס הראשון, למרות הסטייל והיופי, וזאת טעות שצריך לתקן במהרה.

שירים שכדאי לשמוע: "In Undertow", "Dreams Tonite", "Saved By A Waif"

עוד סיכומי שנה:
5 פריצות השנה במוזיקה
הסדרות הכי טובות שפספסתם השנה

4. Sharon Jones & The Dap-Kings – Soul of a Woman

אלבום הפוסט מורטם של שרון ג'ונס והדאפ-קינגז יצא בדיוק שנה אחרי מותה של אגדת הסול, שבלעג או בהשלמה עם המוות הקליטה יצירה שחוגגת את החיים. העטיפה של "Soul of a Woman" נראית כאילו עוצבה בשנות ה-60 וה-70, יש בו 11 שירים שיצרה ג'ונס עם הדאפ-קינגז, ומסרים ישירים ומעודדים – שכאילו בוקעים מפיה של אם מערסלת. הקטעים ב"Soul of a Woman" נעטפו בלחנים ובעיבודי מוטאון קלאסיים – מלודיות מז'וריות, תיפוף מברשות, גיטרות עגולות וג'אזיות והרבה גרוב. האלבום נפתח בשיר "Matter Of Time", במילים "זה עניין של זמן / לפני שהצדק יבוא / זה עניין של זמן, כן / לפני שכל האנשים יתאחדו מחדש", ומסתיים בשיר שמתחנן לחילוץ רוחני, "Call On God" – "את יודעת שהחיים שלך מתמלאים בכל כך הרבה צער / וזה נראה כאילו אין מחר". החוויה של ג'ונס חולת הסרטן לא מנותקת מתפיסת עולמה האופטימית – היא חלק מהותי בה – מה שהופך את "Soul of a Woman" לתקליט סול מרענן, חף מכל מה שקודר ועצוב – ובעיקר כזה שעושה חשק לשכב על הדשא ולהרגיש את השמש.

שירים שכדאי לשמוע: "Come And Be A Winner", "Call On God"

3. Ariel Pink – Dedicated to Bobby Jameson

אריאל פינק הוא מולטי-אינסטרומנטליסט שטיפח במשך השנים גישה ייחודית להפקה ושילב גלאם, פאנק, דיסקו, לו-פיי, סרף-רוק, סול ופסיכדליה, הוציא ב-2014 אלבום מופת בשם "Pom Pom" ועשה את הדרך לפסגת הרי האינדי בזחילה, החל משנת 1999. הקדשת האלבום האחרון לבובי ג'יימסון היא עוד תוספת מעניינת למוח המתפזר שלו – והיא בעיקר אירונית – שהרי הסיפור של ג'יימסון הוא הנגטיב לזה של פינק; הראשון היה קורבן להייפ שיצרו מנהליו בשנות השישים ושקע אל תוך אלמוניות ודיכאון, השני הוציא תשעה אלבומים לפני שהגיע להכרה רחבה ב-2014.

אפשר היה לחשוב שפינק ימשיך את מה שהתחיל ב"פום פום", אבל "Dedicated to Bobby Jameson" הוא אלבום רטרוספקטיבי שמזכיר הרבה יותר את היצירות המוקדמות שלו, מהעשור הקודם. ב-14 השירים שמרכיבים אותו יש פילרים שיענגו את מעריצי פינק, כמו "Time to Meet Your God" הפותח, ובעיקר מלודיות מדבקות ואבסטרקטיות כמו הדרים פופ של "Feels Like Heaven", הפזמון הנהדר של שיר הנושא ו"Time To Live" שאין בו ולו מהלך אחד צפוי. פינק מוסיף עצירות מפתיעות ויוצר משחק תפקידים בין הפזמונים והבתים, כמו ב"Another Weekend" היפהפה.

הפופ והדיסטורשנים הסמיכים שלו משתלבים בצורה מתוקה-מרירה, מבליטים את השטיקים הפינקיים ויוצרים אלבום נהדר שזכה למעט מדי תשומת לב, או נשאר בצלו של "Pom Pom" בלי הצדקה.

שירים שכדאי לשמוע: "Another Weekend", "I Wanna Be Young"

2. Idles – Brutalism

"ברוטליזם" הוא אלבום פאנק, או פוסט פאנק, או נויז, או משהו באמצע שמגיע מבריטניה. הוא חסר רחמים, אלים, סרקסטי, מלא הומור ונמרץ. ליציאה המטמטמת הזאת אחראים Idles והסולן ג'ו טלבוט, שנשמע בערך כמו מארק אי סמית' (The Fall) מגרגר שמן מנועים. החבורה הבריטית האלמונית יחסית הוציאה את "Brutalism" במרץ האחרון – ולמרות שמוזיקלית אין בו רעיונות מהפכניים (הפאנק הוא פאנק), הריליס הראשון והמלא של איידילז הופך אותם לאחת הלהקות המלהיבות ביותר שיש לסצנה להציע. הם פראיים, יורים באופן ממוקד, אדג'יים, ישירים ולפעמים רק מפלרטטים עם רעיונות (דבר שהוא לא אופייני בכלל לז'אנר).

השירים שלהם מהודקים באופן שמזכיר הפקות מאוד לא פאנקיות, מה שיוצר אלבום מקצועי, מצחיק ומלהיט. טירוף החושים של "Brutalism" מגיע בעיקר בזכות הכריזמה הווקאלית של טלבוט, הכתיבה נטולת המאמץ, התיפוף שובר המפרקים שלא זז מהטמפו והגיטרות הבריוניות (למשל הבס ב"Mother"). אם כבר פאנק, נויז וכל מה שבין לבין – אז כזה בדיוק.

שירים שכדאי לשמוע: "Heel / Heal", "Well Done", "Mother"

1. Alex Cameron – Forced Witness

אלכס קמרון, קריפ מאוסטרליה, הוא מלחין מבריק. המלודיות שלו אייטיזיות, פופיות ומרפררות לאמנים כמו ברוס ספירנגסטין, פרנקי מילר וטום פטי. לכאורה מדובר בשירים שעובדים על המשקל הקל של בית – פזמון – בית, אבל המורכבות המוזיקלית מסתתרת כמעט בכל מהלך מלודי, תחת שכבה עבה של סינת'סייזרים. כל שמיעה נוספת מעידה על האינטליגנציה והשכלתנות, מגלה עוד תפקיד קריטי לסקסופון ולקלידים, והשירים נדבקים לנוירונים של המוח בסופר-גלו. אחרי שנוחתת ההבנה באיזו חיה נדירה מדובר, עוברים להביט בסטייל שתעשיית האופנה לעולם לא תאמץ; שיער הקארה של קמרון משוח בג'ל דביק, הוא לובש גופיות סבא לבנות, ג'ינסים שמתפוצצים על המפשעה וחגורות שנלקחו ממערבונים אמריקנים כושלים.

הוא ווירדו, חתיך, מעורר בחילה וסקסי במקביל, ותערובת התכונות החיצוניות הללו מתחברת בדיוק לפופ המצ'ואיסטי המודע שלו. אחרי כל אלה, מגיע החלק החשוב באמת: קמרון הוא משורר נדיר שמתעמת עם האקסצנטריות, קודר, מושחת, מעורר חוסר נוחות, עצוב, רומנטיקן, אגו-מניאק וחכם להפליא. הליריקה החריפה שלו עוברת מגילויים כמו "אני חי בחרטה עמוקה / על הדברים שאני עושה באינטרנט", לשירה כמו "השטן נמצא בפרטים / המלאך נמצא בין הסדינים" ולרגעים אינטימיים כמו "האהבה שלנו הייתה כמו אש / הייתי משתין עליה כדי שאוכל לישון".

"Forced Witness" הוא בין ההפתעות הגדולות של 2017 והסינגלים היוו רמזים עבים לכך (בעיקר הדואט היפהפה עם אנג'ל אולסן). ובכל זאת, קשה היה לדמיין יצירה בסדר גודל הזה.

שירים שכדאי לשמוע: "Stranger's Kiss", "Candy May"

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: abf6601