פאקינג היפיות: מיילי סיירוס ואריאנה גרנדה מסרבות לספק את הדם

לאחרונה הסתבכה אריאנה גרנדה כשצייצה על קניה ווסט: "חברים, אני יודעת שגברים מבוגרים רבים עכשיו באינטרנט, אבל אני מבקשת שתשימו לב שאני ומיילי משחררות היום את השירים היפים שלנו, אז אם תוכלו להתנהג בהתאם", היא התבדחה על רצף התקיפות הפאסיב־אגרסיביות של ווסט על דרייק. הציוץ זכה לתגובות נזעמות מווסט עצמו ומהאקס של גרנדה, פיט דיווידסון, והסערה אולי עמעמה את המסר שגרנדה ביקשה להעביר – שהיא ומיילי ממש סבבה. לא נורא, כיוון שכמה ימים לאחר מכן הוציאה מיילי סיירוס קאבר ללהיט של גרנדה "No Tears Left to Cry", אחרי שהצהירה בתוכנית הרדיו של אנדי כהן שהיא וגרנדה מתכננות לצאת יחד למועדונים בקרוב, "כמו חברות אמיתיות".

ההצהרות והמחוות האלה הן בגדר הקדמת תרופה למכה. באופן מסורתי, כאשר שתי כוכבות פופ מוציאות סינגלים באותו הזמן, הנטייה היא להפוך אותן לאויבות. בריטני־כריסטינה, מדונה־סינדי, ירדנה־עפרה. זה לא הסיפור שגרנדה וסיירוס מעוניינות לספר, ובאקלים הנוכחי אין להן סיבה להתבייש ברצון לשנות את הנרטיב. להפך, מניפולציה מוצלחת על התקשורת ודעת הקהל זוכה היום לקרדיט. יש יוקרה ביכולת לעשות טריק מוצלח.

הסינגל החדש של מיילי סיירוס ומארק רונסון, "(Happy Xmas (War Is Over", הוא קאבר לשיר של ג'ון לנון, בשיתוף שון לנון. גם הסינגל של אריאנה קשור באופן אירוני ללנון כיוון שקוראים לו "Imagine", אבל במקרה שלה לא מדובר בקאבר אלא בהמשך דליל ללהיט העצום "Thank You, Next". בשיר החדש, במקום להשלים עם הפרידה גרנדה מדמיינת עולם אידיאלי שבו היא ובן זוגה אוכלים פאד תאי ומקיימים יחסי מין. "Feel like we never act so regular", היא אומרת ומתקשה לעורר הזדהות.

עוד כתבות מעניינות:
שמיעה סלקטיבית: 21 הדברים הכי טובים שקרו במוזיקה השנה
הקליפ החדש של אריאנה גרנדה נוסטלגי בקטע רע
למה אנחנו עדיין שונאים את האלמנות המיתולוגיות של עולם המוזיקה?

הקישור של שתיהן אל ג'ון לנון לא מפתיע. בשנים האחרונות הן לא מסתפקות בהיותן כוכבות פופ ואוחזות ברצון האופנתי לשנות את העולם לטובה. בימים שבהם הפופ מאבד כיוון, כשלהיטים מיוצרים על ידי קבוצה קטנה של מפיקים ומהונדסים מתמטית, גרנדה וסיירוס מביאות איתן ערך מוסף, את האישיות המילניאלית שלהן – כל אחת אופנתית בדרכה אבל שתיהן מחויבות לערכים האידיאליסטיים (האותנטיים או המזויפים, בהתאם לנקודת מבטכם) של הדור.

גרנדה מצחיקה ומתוחכמת יותר: הטרגדיות האחרונות בחייה – הפיגוע בהופעתה במנצ'סטר שבו נהרגו 22 איש ומותו של האקס, מקס מילר – נותנות למוזיקה שלה קונטקסט מעניין. הבחירה בפופ הפכה באלבום האחרון שלה, "Sweetener", לסוג של הצהרת מלחמה, של המרימים על פני אלה שבוחרים להתבאס מהמצב הקיים. גרנדה נשית במפגיע, אבל בזכות בחירות אופנתיות מוצלחות ושיתופי פעולה חכמים (בין השאר עם ניקי מינאז' והאקס המנוח מילר) היא הצליחה להשיג סטריט קרד. "Thank You, Next" היה רגע שבו כל הקונסטלציות התחברו כדי לתת לאמירה שלה רוח גבית. שנייה לפני שהמדיה מענישה אותה על הפרידה המביכה מדיווידסון היא הוציאה שיר מביך בהרבה בכנותו ואיכשהו הצליחה להפוך את כל הסיפור למגניב. כמו קניה וטראמפ, ביונסה וטיילור סוויפט – המילה האחרונה הייתה שלה. מצד שני כמו כל האנשים האלה, הזיוף מתחיל להעלות חשד.

סיירוס לעומת זאת נמנעת בשנים האחרונות ממניפולציות ישירות בדעת הקהל. היא מוחקת ומחזירה את חשבון האינסטגרם שלה ומנדבת הרבה פחות פרטים על חייה האישיים. המוזיקה שלה יותר סטרייטית והסנטימנט שהיא מביעה הוא לרוב פחות מתקתק ויותר מכובד, וככזאת היא חביבה על מאזיני פופ קז'ואלים וחובבי מוזיקת אינדי עם פינה בלב לבריטני ספירס. היא האנדרדוג כרגע.

היתרונות שלה הם עולם הקנטרי שממנו הגיעה והעובדה שהיא עדיין בשלב לימנלי קשה להגדרה. היא עדיין מחפשת את עצמה, וכל מה שהיא עושה הוא בגדר הפתעה. האלמנטים האלה נותנים לה טריות, קאנטרי מעניק לה אמינות מסויימת, למרות שהכנות לא תמיד מתיישבת עליה עד הסוף. אין ספק שסירוס לוקחת את עצמה ואת מה שהיא עושה ברצינות, אבל בשיא של הקריירה שלה היא רקדה עם בובות דובי ענקיות ורכבה על דילדואים ענקיים ויש דברים שקשה לחזור מהם בחזרה.

החולשה שלה היא בייצור משמעויות מורכבות יותר. באלבום הקודם, שיר הנושא "Younger Now" היה פרפראזה דלה על "My Back Pages" של בוב דילן, ובפזמון היא הכריזה בדרכה נטולת הסאבטקסט:"No one stays the same/You know what goes up must come down /Change is a thing you can count on / I feel so much younger now". ההשוואה לענקי מוזיקה משנות ה־60 לא מחמיאה לה בהכרח ונותנת ליומרת תיקון העולם שלה יותר פוקוס מהרצוי. מצד שני, חוש הומור ואירוניה נמצאים באופנה כבר יובלות, אבל לאמירה אישית אין תחליף ואין ספק שסיירוס מחפשת בכנות אחרי משהו אמיתי להציע. כשהדאחקות נהיות פחות מצחיקות מרגע לרגע (ולראיה: הקליפ האחרון של אריאנה גרנדה), ייתכן שהיא מהמרת על הסוס הנכון.

קל להציג את שתיהן כהופכיות, להילחם בנטיות של האחת באמצעות החולשות של האחרת, אבל הן לא מעוניינות בדרמה הספציפית הזאת. מאבקים מהסוג הזה, שהופכים את המוזיקה לספורט תחרותי, נפוצים במיוחד בשני ז'אנרים: פופ והיפ הופ. בהיפ הופ המאבק מוצהר, סוג של המשך של הפרודיה הגרוטסקית על הקפיטליזם שאופייני לתרבות השחורה. בפופ זה בעיקר שריד ארכאי לתקופה שבה היה מקום רק לכוכבת אחת. גרנדה וסיירוס לא מעוניינות בריב הזה, אבל למעריצים שלהן יש רצון חופשי. בסופו של דבר, כמו שאמר ג'ון לנון – המלחמה נגמרה, אם אתם רוצים. הבעיה היא שקשה להאמין שזה מה שאנשים ירצו.