טיים אאוט timeout

"הסיפור האמיתי של ירדנה ועפרה": התקשורת האשכנזית ממרקת מצפונה

| מאת: ניצן פינקו

הסרט התיעודי לא באמת עוסק בשתי הזמרות המצליחות. הסיפור האמיתי הוא מבקרי התרבות שלא יכלו להתמודד עם הצלחת האנדרדוג משכונת התקווה - ובעצמם יצרו את המלחמה ביניהן

  • https://static2.timeout.co.il/media/2017/07/sizes/YARDENA-VS-OFRA_H_wo_680_382.jpg
ירדנה ארזי VS עפרה חזה (עיבוד תמונה: דור בלייר)

הכוכבים האמיתיים בסרט "זמרת השנה: הסיפור האמיתי של ירדנה ועפרה" הם לא השמות שבכותרת, אלא מבקרי התרבות בישראל של שנות ה-70 וה-80. כבר בתחילת הסרט, שיצרו אורי סלעי ורז חיה בן הרוש (ושודר בקשת 12), מודה שמעון פרנס: "ההקשר האסוציאטיבי למוזיקת הקסטות קצת מנע (שידור ברדיו של שיריה של חזה – נ"פ). מרבית העורכים ברדיו הישראלי באותן שנים, שאני נמניתי עליהם, היו ממוצא אשכנזי". זה הסיפור האמיתי: ההגמוניה האשכנזית שפגעה בקריירה של חזה – שלמרות הכל זכתה להצלחה בינלאומית חסרת תקדים – ויצרה לה מלחמה מול אויבת מדומיינת בדמותה של ירדנה ארזי. הסיפור שהסרט מגולל, על אותה מלחמה כביכול בין שתי המוזיקאיות המצליחות, הוא למעשה תירוץ והזדמנות למירוק המצפון של עולם התקשורת האשכנזי.

בדומה לפרנס, אנשי תקשורת נוספים מכים על חטא בסרט. עמוס אורן עוסק בסכסוך הקטנוני שלו עם מנהלה של חזה, בצלאל אלוני. כבר בתחילת הסרט הוא מודה: "הייתה לנו, וגם לי, סוג של בעיה עם הדבר הזה שנקרא בצלאל אלוני. הוא היה אאוטסיידר לחלוטין בתעשייה הזו". היה צריך אומץ כדי להשאיר בעריכה את המשפט שהוסיף אחר כך בכאילו-צחוק: "היה קשה לקבל את ההצלחה הזו של שני התימנים".

עופרה חזה. צילום: בן לם

עופרה חזה (צילום: בן לם)

עוד כתבות מעניינות:
הקולנוע הישראלי עדיין מתעלם ממזרחים
לא רק עפרה נגד ירדנה: קרבות התרבות הכי מעייפים
הסיפור המרתק מאחורי קריסת אימפריית סמי בורקס מגיע לקולנוע

למרות שחלק מאנשי התקשורת הודו בהתנהלות גזענית כלפי חזה, הסרט מלא הכחשות. יואב גינאי מצביע לרגע על החטא ומיד מסתייג: "אני לא יודע אם הייתה נימה גזענית… לקחו אותה יותר כקוריוז". תימניה שיש לה כישרון? לא ייתכן, מדובר בגימיק! יזהר כהן הוא המרואיין היחיד שמצליח לומר באופן חד משמעי: "התקשורת, שלקחה בזה חלק, גרמה להקצנה בין שני המחנות".

וכמי שיצרה את המלחמה, התקשורת לא טרחה לגבות את חזה. בקטע ארכיון בסרט מקדם האירוויזיון ב-1983, המגיש דניאל פאר מזכיר לצופים הנרגשים בבית שלמרות שחזה ניצחה, גם לארזי מגיע. המצלמה מתעכבת רק לרגע על פניה הזורחות של חזה לפני חזרתה אל המנחים, ואז פאר מכריז: "ראוי לציין ברגע זה שהשיר שהגיע למקום השני, מספר 11 של ירדנה ארזי, זה רק נקודה אחת הפרש. אולי נמחא לה כפיים מפני שמה שמגיע מגיע". ההגמוניה האשכנזית פשוט לא הייתה מוכנה להתמודד עם ההפסד של גיבורת להקת הנח"ל לאנדרדוג משכונת התקווה.

אביהו מדינה, "שיר הפרחה" הוא משפיל?

אחת הבעיות בסרט היא החלוקה המגדרית הבוטה וחסרת החן בין הגברים המומחים – מלחינים, עיתונאים ושדרנים, לבין הנשים המעריצות או אשתו-של; עפרה פוקס, אשתו של אהוד מנור, מתראיינת רק כי בעלה כבר לא זמין לראיונות, והשאר אמונות על חזות בלבד – מעצבת האופנה דורין פרנקפורט והמאפרת לשעבר של חזה. האם אין שדרניות או מנהלות בכירות בעולם המוזיקה הישראלית שיכולות לתרום לסיפור או לתת קונטקסט תקופתי?

בהקשר זה, פרנס מתעקש על הנרטיב לפיו עפרה חזה הייתה שבויה של בצלאל אלוני, בניגוד לארזי שהיה לה "את הבעל, את הילדים". כאן שוב נעלם מן העין אספקט שזועק מתוך הפריים – שתי הנשים האלו היו נשים מוכשרות שחייהן המקצועיים נווטו על ידי גברים כריזמטיים ודומיננטיים: גברי מזור ואלוני. שתיהן שילמו מחיר נפשי ומקצועי על האובססיביות של הגברים האלו לכוח, בעוד הם יצרו מלחמה על גבן.

הסרט גם נכשל בניתוח סוציולוגי מעמיק וראוי של סוגיית ההערצה, ובטח בהקשר המזרחי במקרה הזה. גלית הראל ולימור אייל מספרות לא מעט על החוויה שלהן כמעריצות, אבל לא נשאלות על המשמעות האמיתית של הגיבורה שלהן עבורן. תחושת הקיפוח של המעריצות מוזכרת, גם אם לא מעמיקים בה: "כשהאליל שלך מרגיש נחות את ישר שמה שריון ומתגייסת למלחמה", מספרת הראל. הסרט לא מתעלם מכך שהמלחמה נגד ארזי הייתה נגד מה שהיא מייצגת – ההגמוניה האשכנזית שהתרגלה לקבל הכל על מגש של כסף. בראיון ארכיון ארזי מספרת בגאווה שכשמפקד להקת הנח"ל אמר לה, 'כשאת מתגייסת את באה ללהקת הנח"ל', זה היה המשפט הכי יפה ששמעה בחייה – ללא שמץ של מודעות לפרוטקציה. בניגוד אליה, חזה הגיעה לחיל השריון לתפקיד פקידה למרות הכישרון הברור שלה.

ירדנה ארזי ב-2006 (צילום: עופר דואק)

לאורך הסרט מופקרת דמותה של חזה לפרשנויות עוינות וחסרות קונטרה. אביהו מדינה טוען שהבחירה של חזה לבצע את "שיר הפרחה" הוא משפיל, מבלי שהוא נדרש לפרט מדוע. הוגות פמיניסטיות יכולות לטעון מנגד שמדובר בשיר מעצים, שעושה ריקליימינג למונח "פרחה", המילה הערבית היפה שהפכה לקללה מעליבה. אפשר לטעון שה"פוסטרים במקום קירות" חוגגים את ה Bedroom Culture הטינאייג'רית, שה"בא לי לצחוק ולא בא לי עליך" חוגג את האוטונומיה הנשית, ואפשר להמשיך עוד.

וכאילו כל זה לא מספיק, הסרט שופך בעצמו עוד קצת שמן למדורה: "תקרית הדיו" המגוחכת, בה ילדה התיזה דיו מתוך אקדח פלסטיק על שמלתה של ארזי, הופכת לתעלומה בלתי מפוענחת שטובי המוחות ובלשי הארץ לא מצליחים לפצח. היוצרים מנסים להעמיס את המטען הרגשי של הסרט על התקרית חסרת הנפגעים, ולבנות אותו כשיא של ה"מלחמה" תחת הטענה הקלושה לפיה האקדח עלול היה להכיל חומצה.

לאורך "הסיפור האמיתי של ירדנה ועפרה" מוצגים שוב ושוב עשרות קלסרים עמוסים בגזירי עיתונים. צילומים בשחור לבן מ"להיטון" מודבקים בקפידה ומעוטרים במדבקות וכתב יד עגול וילדי, נפתחים ונסגרים על ידי המעריצות ממחנה ירדנה וממחנה עפרה. הם מהווים גם את המסגרת הגרפית העצלה לסרט שהוא לא רק בינוני אלא מזיק: "הסיפור האמיתי" משכפל את נרטיב המלחמה במקום להתעמת עם תפקידה של התקשורת ביצירת וליבוי הקרב, ועם העובדה שכל עיתונאי ראה עצמו כשליח אחד המחנות והשתמש בכוחו לצורך המטרה. מגיע להן, ולנו, סרט טוב יותר.

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: a64dac95a55f6