טיים אאוט timeout

הביקורת מתה: למה התקשורת לא מדברת על הכשלים בפסטיבל מטאור?

| מאת: נדב נוימן

עיתונאים צעירים יודעים שמצופה מהם רק לשבח, עיתונאים ותיקים לא מעזים לפצות פה כדי לא להרגיז ומעל להכל שורה רוח הפירגון הקטלנית. איזו מילה יכולה לתאר את מצבה של ביקורת המוזיקה בארץ חוץ מ"שחיתות"?

פאוסט בפסטיבל מטאור. (צילום: אריאל עפרון)

אנחנו אוהבים לומר שמוסד הביקורת מת כי אין לו קהל. לביקורת עצמה אין דורשים. הקוראים לא רוצים לקרוא דברים שיגרמו להם לחשוב או לכווץ את הגבות בתמיהה; הם רוצים שיפרגנו למה שהם אוהבים – בבחינת "אם אין לך משהו טוב להגיד עדיף שתשתוק". מה שאנחנו לא מדברים עליו בכלל הוא שמוסד הביקורת מת בארץ גם בגלל העיתונאים עצמם.

תעשיית המוזיקה בישראל היא תעשייה שאסור לגעת בה. כולם עושים עבודת קודש, כל אירוע כאן הוא נס. זו התפיסה בקרב העיתונאים הישראלים. אם זה היה רק זה, אפשר היה לומר "ניחא". גרוע בהרבה הוא הקשר ההדדי הכמעט מושחת בין תעשיית היח"צ וההפקות של המוזיקה בארץ לעיתונאים (אגב, הדבר קיים גם בתחומים אחרים בתרבות ובכלל).

נסו להיזכר: מתי לאחרונה קראתם בכלי תקשורת כלשהו ביקורת רעה על הופעה שהגיעה מחו"ל? כמה ביקורות כאלה יש? אחת לעשר, במקרה הטוב? לרוב, גם אם ההופעה הייתה רעה, או אפילו בינונית, הביקורות תהיינה או משבחות או אנמיות לחלוטין וחסרות עניין עד שאתה תוהה: למה בכלל לכתוב משהו?

הסיבה לכך (נוסף על ה"קדושה" של התעשייה הקטנה הזו שבה כולם מכירים את כולם) היא שמי שכותב ביקורת רעה, מסומן. חד וחלק. כלי תקשורת שכותב ביקורת רעה על הופעה של חברת הפקות או יח"צ מסוימת מסומן כסורר. מבקר שכותב כתבה שלילית מסומן גם הוא באופן פרטני. מנגד, מי ש"מפרגן" מקבל כוכב דמיוני ליד שמו. לחברות היח"צ הגדולות ולחברות ההפקה יש הרבה כוח בידיים, והעיתונאים רוצים להתחבב עליהן; הם רוצים פרטים ראשונים, הם רוצים הדלפות, הם רוצים מקומות טובים בהופעות (כאלה שהם מגיעים לבקר וכאלה שהם סתם רוצים ליהנות בהן בלי לשלם). תמורת כל אלה הם משלמים ביושרה העיתונאית שלהם. זה קורה פעם אחר פעם, וכולם יודעים מי החברות האלה ומי העיתונאים האלה.

עוד כתבות מעניינות:
פסטיבל מטאור היה כישלון לוגיסטי מטורף
כרוב בתוך מערבל בטון: הלהקה הגרמנית הכי מוזרה במטאור
החברה הגאונה מגיעה לטלוויזיה: כל הפרטים

פרגון קטלני

בלי קשר ועם קשר, באתרים השונים עלו היום ואתמול ביקורות על פסטיבל מטאור. בין אם אלה ביקורות שמתחילות בגוף ראשון ודומות לפוסט בבלוג ובין אם אלה אייטמים בעלי חזות אובייקטיבית ודיווחית על כולם שורה רוח הפרגון. לפרגן, לפרגן, לפרגן, כאילו שזה מה שחשוב. כאילו שזה תפקידו של העיתונאי. אם היו בעיות בפסטיבל, גם אם הן היו קשות מאוד, זה פרט שולי ולא חשוב. המבקרים לא חשבו לבדוק עם הקהל האם היו תקלות, למה היו כל כך הרבה תקלות, ולהצביע על הבעיות. העיתונאים לא חשבו שתפקידם הוא יותר מלכתוב דברים צפויים על איך היו ההופעות של Y, X ו-Z. כי העיקר שנרנג'ה (חברת ההפקות שהרימה נגד כל הסיכויים את הפסטיבל הזה) ירגישו שמפרגנים להם, ואנחנו נרגיש שאנחנו שוחים בבריכה חמימה של פרגון הדדי.

נרנג'ה הוא ארגון עם חסינות בתעשייה הזעירה הזו. גם לח"מ יש בחברה פורצת הדרך הזו חברים, ועל כן קשה עוד יותר לכתוב זאת. אבל מה שקורה כרגע הוא דבר כזה: כדי לא לפגוע בנרנג'ה, כדי לא לדכדך, כדי לא לבאס, כדי לא לפגוע בסיכויים שיהיה פסטיבל כזה גם בשנה הבאה – כדי לא לעשות את כל הדברים האלה, יש עיתונאים שחושבים שנכון לא לדבר על הבעיות, לטאטא מתחת לשטיח הכל. אחד העיתונאים הבכירים בתעשייה, אם לא הבכיר שבהם, אמר אתמול את זה בדיוק.

איך הגענו למצב שבו עיתונאים צעירים יודעים שמצופה מהם רק לפרגן, ולכן לא חושבים בכלל שהם צריכים לחשוב מחוץ לעדר? איך הגענו למצב שבו עיתונאים ותיקים ובכירים לא מעזים לפצות פה כדי לא להרגיז, לא לקלקל, לא להרוס לעצמם את היחסים עם הצד שאותו הם מסקרים? מה זו השחיתות הזו? מתי אנשים כבר יודו שזה המצב? נכנסת עכשיו שנה חדשה, הלוואי שבה דברים סוף סוף ישתנו.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: abf6601