קורט קוביין השאיר מאחוריו משהו הרבה יותר חשוב ממוזיקה טובה

על הקיר בדירה של קורט קוביין רוססה הכתובת: "קורט מריח כמו ריח נעורים". מי שכתבה את זה, כבדיחה, הייתה קתלין האנה, סולנית ההרכב ביקיני קיל. השניים היו חברים טובים והיא לא חשבה על זה יותר מדי – טין ספיריט היה דאודורנט פופולרי באותה תקופה. קצת אחר כך הפך צירוף המילים הכמעט רנדומלי הזה לשם הלהיט הגדול ביותר של נירוונה, שנחשב לרגע מכונן שבו המוזיקה האלטרנטיבית כבשה את המיינסטרים. הצלחת ההמנון הפכה לברכה ולקללה של הלהקה האגדית מסיאטל: קוביין, נער דחוי ודיכאוני שסבל מכאבי בטן תמידיים, לא הצליח להתמודד עם הלחצים הבלתי צפויים ושם קץ לחייו ב־5 באפריל 1994. השבוע מציינים 25 שנה למותו של האייקון, אבל בעוד רבים חוגגים את המורשת של המוזיקה המצוינת שהותיר אחריו, מעטים מודעים לאספקטים המהפכניים ביצירה שלו ובחייו.

הגרפיטי על ביתו של קורט קוביין (מתוך "The Punk Singer")

קוביין הקדים את זמנו כפמיניסט בעל אידיאולוגיה אנטי הומופובית ואנטי גזענית סדורה. בניגוד לשאר להקות הגראנג' של סיאטל בניינטיז, שצמחו מתוך סצנות ההארדקור והמטאל, קוביין הסתובב דווקא עם הריוט גרררלז. עוד לפני שהכיר את קורטני לאב הוא יצא עם טובי וייל, המתופפת של ביקיני קיל. בסרט "The Punk Singer" מספרת האנה שקוביין היה היחיד שהגן עליה כשנרדפה על ידי אקס סטוקר. מפני שהייתה ידועה כפמיניסטית, אף אחד אחר לא האמין לה.

"אני בהחלט פמיניסט", אמר פעם קוביין בריאיון. "אני פאקינג נגעל מהדרך שבה עדיין מתייחסים לנשים. עכשיו 1993 ועדיין יש אנשים שחושבים שאנחנו בפיפטיז. אנחנו חייבים להתקדם יותר, צריכות להיות יותר מוזיקאיות, יותר כותבות ואמניות. הכל נשלט בידי גברים ונמאס לי מזה".

עוד כתבות מעניינות:
למה אנחנו עדיין שונאים את האלמנות המיתולוגיות של עולם המוזיקה?
ליטל סימז הקליטה אלבום דחוף ב־30 יום
הגיטרה של סטלה דונלי משתקת לרגע את הסקסיזם

קוביין לא רק דיבר אלא גם עשה וניסה לשבור בכל הזדמנות את המצ'ואיזם שהיה טבוע בגראנג'. דמיינו את כריס קורנל חשוף החזה השעיר והשרירי בהשוואה לקוביין, בלונדיני חיוור שלבש שמלות על הבמה ובקליפים, וצבע את השיער שלו בצבעים "של בנות" כמו ורוד וסגול. קוביין ניצל אירועים פומביים כדי להתנשק עם חבריו ללהקה כדי להראות שזה לא כזה ביג דיל וכדי לשבור את קשר השתיקה ההומופובי של התקופה. חשוב לזכור שאלו היו השנים שבהן איידס נחשב ל"מגפה של ההומואים", והיו מעט מוזיקאים גאים מחוץ לארון. חברות התקליטים פחדו לגלות שהכוכבים שלהם הומוסקסואלים: ניל טננט מהפט שופ בויז יצא מהארון רק ב־1994 וג'ורג' מייקל מוואם! עשה זאת רק ב־1998 (ולא מבחירה, אלא כי נתפס על ידי המשטרה בעת אקט מיני במקום ציבורי). לקוביין לא היה אכפת אם יחשבו שהוא הומו. בריאיון למגזין הלהט"בי The Advocate הוא אמר ב־1993: "אני לא הומו, אבל הלוואי שהייתי, רק כדי לעצבן את ההומופובים".

נירוונה (צילום: The LIFE Picture Collection/Getty Images)

גם בשיא ההצלחה הבינלאומית שלהם ניגנו נירוונה באירועים רבים למען זכויות להט"בים ונשים למרות הסיכון הכרוך בכך. קוביין קיבל איומים על חייו לפני הופעת גיוס כספים לארגון שתומך בזכות להפלה, ונאמר לו שיירו בו אם יעז לעלות על הבמה. הוא הופיע בכל זאת.
"We don't have to breed", שר קוביין, אנחנו לא חייבים לציית לחוקים החברתיים של ילודה ומשפחה.

כשנירוונה הפכה ללהקה הגדולה בעולם נאלץ קוביין להתמודד עם מכשולים שלא יכול היה לצפות: למשל, שימוש מזעזע במוזיקה שלו. בתקרית זוועתית ברינו, שני גברים אנסו אישה תוך כדי שהם שרים לה את השיר "פולי" של נירוונה. בתגובה, באלבום "Incesticide" הוסיף קוביין מכתב אישי לחוברת. הוא סיים אותו במילים: "יש לי בקשה למעריצים שלנו. אם מישהו מכם שונא הומוסקסואלים, אנשים בצבע אחר מכם או נשים, בבקשה תעשו לנו טובה – תעזבו אותנו פאקינג בשקט! אל תבואו להופעות שלנו ואל תקנו את האלבומים שלנו".

הסיפור הזה מעורר צמרמורת וכאב בעיקר כשנזכרים בנסיבות שבהן כתב קוביין את השיר "פולי", המבוסס על סיפור אמיתי: בשנת 1987 נחטפה ילדה בת 14 בדרכה הביתה מהופעה. היא עונתה ונאנסה עד שהצליחה להימלט כשקפצה מהמשאית של התוקף בתחנת דלק. קוביין לא נשאר אדיש לסיפור, שהתרחש ממש לידו בטקומה, וושינגטון: אי הצדק היה אחד מהמנועים ליצירה שלו, וסיפורים של נשים ריגשו אותו במיוחד.

אחד הסיפורים האלה היה סיפור חייה הטרגי של פרנסס פרמר, שחקנית מסיאטל שנחשבה למשוגעת כי התנגדה לנורמות החברתיות שהיו נהוגות בשנות ה־40. היא אושפזה נגד רצונה בבית חולים לחולי נפש, שם עברה התעללות מינית ופיזית על ידי הצוות, שגם ביצע בה ניתוח כריתת אונה. קוביין הזדהה איתה כל כך שהוא קרא לבתו על שמה והקדיש לה את השיר "Francis Farmer will have her revenge on seattle".

קל לגלות את המסרים הפמיניסטיים באלבומים של נירוונה: הם לא מתחבאים תחת מטפורות אלא בולטים ומודגשים. "היא הייתה צריכה למות כשנולדה", שר קוביין ב"Been A Son" אשר נכתב מנקודת המבט של אבא שרצה שיוולד לו בן זכר. יש שמפרשים כי המילים מספרות על קים קוביין, אחותו של קורט והיחס המפלה שקיבלה מאביהם, אך גם ללא ההקשר האישי מדובר בהצהרה: בחברה המערבית נשים הן תמיד אזרחיות סוג ב', אכזבה מעצם לידתן.

למרות כל אלה קוביין לא היה מושלם, ודאי לא כשהיה צעיר יותר. בסרט התיעודי "Kurt Cobain: Montage of Heck" מ־2015 הבמאי ברט מורגן משתמש באנימציה ובהקלטת אודיו של קוביין, שבה הוא מתאר מפגש מיני עם ילדה בעלת מוגבלות נפשית. אף שקוביין התחרט ולא קיים יחסי מין עם אותה ילדה – שכנראה הייתה קורבן להתעללות מינית מצד בן הדוד שלה – הסצנה הזאת הציגה את קוביין באור שונה. אפשר גם לפרש את הסיפור הזה כנקודה שסייעה לקוביין לפתח את התודעה הפמיניסטית בהמשך.

ריוט! מוזיקה מהפכנית, להט"בית, קווירית ואנטי גזענית. משודרת בכל יום שני בין 14:00־15:00 ברדיו הקצה. להאזנה באתר | לעמוד הפייסבוק