כי עודני מאמין בך

עמוס קינן הותיר אחריו מורשת תרבותית רחבה ועמוקה. איך קרה שהיוצר החשוב הזה כמעט נעלם משדה התרבות הישראלי?

אב ובת. צילום: איליה מלניקוב
אב ובת. צילום: איליה מלניקוב
20 באוגוסט 2013

כתיבתו של עמוס קינן (1927־2009), בין שהייתה פרוזה, מחזאות, או סאטירה, ליוותה את התרבות הישראלית והשפיעה עליה מימי קום המדינה ולאורך רוב שנותיה. מפליא אפוא שכבר כמה שנים אי אפשר למצוא את ספריו בחנויות ונדמה שאף על פי שעדיין שמו מוכר, עבודתו נעלמה כבר מהשדה התרבותי ונשכחה.

פרופ' אברהם עוז, עורך ומפיק שיזם מופע לזכרו של קינן, מספר שהיוזמה להעלאת המופע נבעה מהתחושה שעבודתו של קינן זקוקה להכרה מחודשת. אולם כשמדברים במקרה זה על הכרה מחודשת צריך להביא בחשבון את העובדה שקינן מעולם לא היה בלב הקונצנזוס התרבותי וגם הדברים שכתב ונכנסו לקאנון איבדו מתוקפם זמן קצר לאחר מכן. פרופ' עוז מסביר כי שתי הסיבות המרכזיות לכך הן סגנונו של קינן והמגוון האמנותי הרחב שלו. "עמוס היה אמן רב־תחומי", אומר עוז, "הוא לא התמקד באמנות מסוימת אחת. יום אחד היה סטיריקן ולאחר מכן פסל, תסריטאי או פרוזאי, וחשוב להבין שלכל אחת מהאמנויות האלה יש קהל נפרד. היו הרבה מאוד אנשים שצרכו את התכנים של עמוס, אך הם מעולם לא הצטברו לגוש אחד ולכן באופן טבעי הקהל שלו הצטמצם עם הזמן. הסיבה השנייה לכך שעבודתו נדחקה הצדה קשורה בסגנון שלו. עמוס התעצב מבחינה סגנונית בפריז בשנות ה־50 המוקדמות. זה היה עולם אחר לגמרי – זו הייתה פריז של תיאטרון האבסורד, והאקזיסטנציאליזם של סארטר וקאמי הוא שהשפיע עליו. הוא לא לגמרי השתחרר מהשפעת האבסורד ומכיוון שהסגנון הזה מיצה את עצמו כך גם הכתיבה של עמוס לא החזיקה מעמד בשלב מסוים. דבר נוסף שחשוב לזכור הוא שעמוס היה אקטואלי מאוד, ולכן הסאטירות שלו, חריפות ככל שהיו, התחילו להתיישן. אבל הוא היה אמן גדול שעשה דברים חשובים ויפים, ובהם כאלה שלא יתיישנו לעולם. אני חושב שלא בצדק הוא אינו בולט בשיח האמנותי־תרבותי".

הנשים שמשמשות כיועצות האמנותיות למופעי המחווה הללו הן אשתו של קינן, חוקרת הספרות נורית גרץ, ובנותיו, העיתונאית שלומציון קינן והזמרת רונה קינן. גרץ, שהייתה גם הביוגרפית שלו, טוענת כי אחת הסיבות העיקריות לכך שעבודתו של קינן לא שרדה היא שהספרות נוטה לשכוח את מי שחדל ליצור. "כדי לשרוד בתודעה עדיף להיות סופר חי מאשר מת ועדיף להיות סופר בריא מאשר חולה. רוב הסופרים הגדולים מהדור של עמוס לא שרדו. ענקים כמו ס' יזהר ופנחס שדה, שדורות שלמים גדלו עליהם, יצאו לגמרי מהלקסיקון של הקוראים היום. שמה של נתיבה בן יהודה, שהתחילה את גל הרומנים על מלחמת תש"ח, נשכחה לחלוטין מהתודעה הספרותית. ההיסטוריה של הספרות והאמנות היא אכזרית מאוד מהבחינה הזו. אבל האמת היא שעמוס מעולם לא היה קאנוני, וזה משום שהוא בחר לא להתקבל. הסגנון שלו היה בוטה ותוקפני והוא העדיף להביע את דעותיו באופן קיצוני, לפרוץ גבולות ולגלות ממדים חדשים".

סופרים רבים זוכים לעדנה מחודשת דווקא לאחר פטירתם.

"אני לא יודעת אם זה סימן להתקבלות, אבל במהלך השנה האחרונה שמתי לב שלפחות פעם בחודש מצלצלים אליי בחור או בחורה צעירים ומבקשים זכויות למשהו של עמוס: אנשים שרוצים להשתמש ב'הדרך לעין חרוד' בתיאטרון בובות או לכתוב עיבוד מודרני ל'חור בלבנה'. אולי זה סימן לכך שעמוס לא התפוגג לגמרי ויכול להיות שהמסלול לחיים ארוכים הוא דרך מדיות אחרות. בין ששמו זכור ובין שלא, עמוס השאיר חותם על התרבות שלנו – בשפה, בעמדות ספרותיות־ תרבותיות־פוליטיות ובדברים שאמר או כתב ונשתמרו באמצעות גלגולים שעברו לאו דווקא בשמו. גם אם הוא עצמו לא נשאר, האמירה שלו נשארה, ויש לכך ערך לא מועט".