נטפליקס עשתה טעות אחת עם הסרט המעולה של האחים כהן

אחת האפיזודות בסרט החדש של האחים כהן, "הבלדה על באסטר סקראגס", מציגה בדרן נכה שנודד ברחבי המערב הפרוע, נתון לחלוטין לחסדיו של האמרגן שלו. בבמה ארעית שעוברת מעיירה לעיירה מקריא הבדרן טקסטים מעוררי מחשבה, בהם הסונטה ה-29 של שייקספיר, נאום גטיסברג של לינקולן, הסיפור התנ"כי על קין והבל ואחרים. האמרגן מנהל את ההצגה ואוסף את התשלום בסיום, אך הכסף הולך ומתמעט מהופעה להופעה. האמרגן תוהה אם הטיפול הבלתי פוסק באמן חסר האונים בכלל שווה את המאמץ, בטח כשהוא פוגש בפרפורמר חדש שמציע בידור פשוט ומבוקש יותר.

מתבקש לראות בסרט התייחסות מטא לקושי של אמנות גבוהה להישאר רווחית ופופולרית, אבל האחים כהן קצת יותר חכמים מזה. הם יודעים שדווקא הסיפור הזה מגיע לצופים דרך הפלטפורמה שהסנובים מעקמים עליה את האף – נטפליקס, שמפיצה את הסרט בעולם תוך מניעת הקרנה שלו בבתי הקולנוע. הם יודעים גם שאמנות תמיד תהיה תלויה בפטרונים שיש להם אינטרס כלכלי לתמוך בה, ושהם לא באמת חייבים לאמנים שום דבר. והכי חשוב – הם יודעים שרוב האנשים, מהעניים בעיירות הקטנות של אמריקה במאה ה-19 ועד הצופים בני זמננו שמוציאים הון על כרטיסים לברודווי, אוהבים בידור שמח ומנחם. זה לא תמיד שטחי, זה פשוט אנושי.

"הבלדה על באסטר סקראגס"

עוד כתבות מעניינות:
"חיות הפלא" החדש מביא לקדמת הבמה את ההיטלר של הקוסמים
בימאיות הוליווד משפצות את הקאנון הספרותי עוד מהניינטיז
נטפליקס: הסדרות והסרטים השווים שעולים החודש

"הבלדה על באסטר סקראגס" הוא לא סרט שמח. זו אסופה של שישה סרטים קצרים, כולם מתרחשים בסוף המאה ה-19 במערב הפרוע. אין קשר עלילתי בין הסיפורים וגם האופי והטון שונים – מקומדיה מוזיקלית שחורה בפרק הראשון ועד לצ'יזבט גותי באחרון. הצפייה הרציפה בכולם מציגה מעין טווח או אבולוציה של ז'אנר המערבון. שחקנים כגון ג'יימס פרנקו, ליאם ניסן, ברנדן גליסון, טום ווייטס, זואי קזאן ואחרים ומוכרים פחות מגלמים שלל ארכיטיפים של המערב בגרסאות חדשות שמתרחקות מהמקור – קאובויז, שודדים, בנקאים חסרי ישע, מחפשי זהב, מוכרי פרוות, נוצריות זועפות, אקדוחנים מזמרים או צעירות שנשלחות להינשא לגברים זרים בעיירות מרוחקות. יש גם גדוד זועם של ילידים רועשים, שמגיע לפעמים משום מקום ומביא איתו הרס וכאוס כמו הוריקן אנושי. מלבד המקום והזמן, החוט המקשר העיקרי בין כל הסיפורים והדמויות הוא התמה שחוזרת גם ברוב הסרטים האחרים של צמד היוצרים – הכאוס, המקריות וחוסר הוודאות שכופה על הדמויות גורל בלתי צפוי.

בכל סרט יש טוויסט אלים שמקורו בחוסר מזל ובמקריות גרידא. ברגעים הנדירים שיש בהם שמץ של תקווה הצופה מיד חושש מהזוועה שעוד תגיע. אלה לא סיפורים לבעלי לב חלש – לא בגלל אלימות גרפית במיוחד (יש כזו, אבל לא המון), הם פשוט ממש עצובים. האלימות היא שקטה ובלתי נמנעת, כשהגיבורים פשוט חייבים להיהרג, להרוג או גם וגם. אלה חוקי המקום והפורמט. הסיפורים עצובים כל כך כי האחים כהן כותבים טרגדיות ברגישות אנושית שכמעט וסותרת את הקשיחות האינהרטית בעולם שבראו. הפרק הראשון, ששמו כשם הסרט, עובד בחוקיות דומה לסרט מצויר של לוני טונס: אקדוחן מזמר ויהיר מוצא את עצמו שוב ושוב במצבים אלימים ויוצא עם חיוך על הפנים ושיר בפיו. אך כשאחיו של אחד הקורבנות מגיע לדרוש צדק, הוא לא נראה כמו בריון זועם וחסר אנושיות – העצב שלו כן וכואב, לא קומי בעליל.

לא כל הסיפורים טובים באותה מידה, אך כולם ייחודיים ומעניינים בדרכם. הצילום עוצר נשימה ברגעים מסוימים והשחקנים נפלאים גם כשהתפקיד שלהם מזערי. הבעיה היא שהשוני בין הפרקים, התוכן הקשה והאורך הכולל של הסרט (שעתיים ורבע) הופך את הצפייה למתישה ומייאשת, אפילו מעיקה. היצירה הזו הייתה מרוויחה מפורמט של מיני סדרה שאורך הפרקים בה לא אחיד. הסיבה האמיתית היחידה להשאיר יצירה כזו באורך הקולנועי שלה היא הצילום והבימוי המרהיב שלה, שמתאים למסכי קולנוע גדולים, אבל נטפליקס מתעקשת על הפצה בלעדית והקרינה את הסרט מספר מינימלי של פעמים בקולנוע הנדרש כדי לעמוד בתנאי הבסיס למועמדות לאוסקר.

אז למה להתעקש על פורמט כמו-קולנועי? כי גם לאמן וגם לפטרון יש סיבות טובות להעדיף קולנוע על טלוויזיה. אפשר להתמודד ככה בתחרויות נחשבות, המעמד של נטפליקס מרוויח מההשקעה ב"קולנוע איכותי" והאחים יכולים להישאר בטריטוריה שהם מכירים, גם כשהם עושים משהו קצת שונה מהרגיל. כדי לחדד אפילו יותר את העובדה שזה סרט ולא סדרה, האחים הפרידו בין הפרקים עם ספר שנפתח ומציג את המעשיות השונות. הרי גם לספרים יש פרקים וקוראים אותם בבית, אבל הדימוי שלהם איכותי ואליטיסטי יותר משל סדרת נטפליקס שרואים ושוכחים. בשונה מסרטים "רגילים", הפעם עדיף בעיניי שכל צופה יבחר איזה סוג של צפייה נוחה ומתאימה לו יותר – רציפה או מקוטעת. כך או כך, תעשו את זה על המסך הכי גדול שאתם מוצאים.