הסרט שחושף מה מסתתר מתחת לפארק צ'ארלס קלור

הרצים על הטיילת והמשחקים בפארק לא תמיד מודעים למה שקבור מתחת למדשאה. ענת אבן, במאית "יזכור למנשייה", ניסתה - והצליחה - להחזיר לחיים את "המקף בין תל אביב ליפו"

פארק צ'ארלס קלור (צילום: Getty Images)
פארק צ'ארלס קלור (צילום: Getty Images)
28 בנובמבר 2017

במקום שבו יושבת היום מערכת Time Out, במגדל משרדים ליד הים, הייתה עד לפני כ־40 שנה שכונת מגורים שנמחקה לחלוטין מהאדמה ותושביה נפוצו לכל עבר. בשכונת מנשייה שמצפון ליפו גרו כ־12 אלף תושבים, רובם ערבים, מקצתם יהודים. במלחמת העצמאות, הנכבה הפלסטינית, התושבים הערבים נאלצו לעזוב וזמן קצר אחרי כן התיישבו בבתיהם עולים מאירופה, שנשלחו לשם באופן לא לגמרי רשמי. אלא שבשנות ה־60 החליטה עיריית תל אביב־יפו להרוס את השכונה ולבנות במקומה את מרכז העסקים החדש של העיר. מהתוכניות הגרנדיוזיות נשארו רק כמה מגדלים כעורים, ואת ההריסות כיסו בעפר, שתלו דשא וקראו לזה פארק צ'ארלס קלור.

עוד כתבות מעניינות:
הסרטים הכי שווים שמגיעים בחורף
מה לעזאזל קרה לאדריאן ברודי?
הדרמה של נטפליקס שתיקח אותם לאוסקר

כשגרתי בנווה צדק בתחילת שנות האלפיים, בדרכי לים הייתי תוהה לגבי שרידי המבנים בשולי השכונה. שכנתי לרחוב, הדוקומנטריסטית זוכת פרס מפעל הפיס ענת אבן שמתעדת בסרטיה מקומות שנמחקים, עשתה יותר מאשר לתהות. "יזכור למנשיה", שיוקרן בסינמטק במסגרת פסטיבל "48 מ"מ, בעקבות הנכבה ולקראת שיבה", נפתח בצילום הצופה מעל גגות הבתים לכיוון הים, למקום שבו הייתה פעם מנשייה. הפרטים ההיסטוריים והאידיאולוגיים למחיקת המקום מסופקים על ידי הארכיטקט אמנון שוורץ ("פאק דה היסטוריה") בסיור סטודנטים, ובהמשך הסרט מתמקד בסיפורים האישיים של משפחות שחוזרות לדשא לחפש את המקום שבו היה ביתם.

ביתה של משפחת דואני היהודית, השריד האחרון לשכונה, הפך ב־1983 ל"מוזיאון האצ"ל בתש"ח". בסצנה סוריאליסטית בני המשפחה מסתובבים בחדרי המוזיאון ומספרים איפה היו השירותים והמטבח ואיפה ישן הסבא. רק אחרי כחצי סרט אבן מחזירה לדשא גם שתי משפחות ערביות שנאלצו לעזוב עוד קודם לכן, ללוד ולשכם.

פאק דה היסטוריה. מתוך "יזכור למנשייה"
פאק דה היסטוריה. מתוך "יזכור למנשייה"

באמצעות סיפוריהם של האנשים שמעלים זיכרונות מהבית והצלבת סרטים מהארכיון עם תמונות עכשוויות של נופשים בפארק משחקים מטקות ומעיפים עפיפונים, אבן אורגת קנבס עשיר של מקום שהיה ונעלם. בניגוד לרבים מהסרטים התיעודיים שניחנים במבנה ובסגנון של כתבת טלוויזיה, זו מסה קולנועית פיוטית עם עומק אנושי ומגע של אירוניה פוליטית. דניאל קדם – שצילם גם את "המוזיאון" של רן טל שעולה היום למסכים – מעניק לסרט סגנון חזותי מוקפד.

"התחלתי לחשוב על הסרט ב־2009 כשהתחילו לדבר על הפיכת התחנה למתחם בילויים", אומרת אבן. "הצלם פיליפ בלאיש ואני עקבנו אחרי השיפוץ והשימור של התחנה במחשבה שזה ייכנס לסרט".

למה השארת את התחנה בחוץ?

"לבנות מקום בקולנוע זה מאוד מורכב. במהלך העבודה עלו שאלות כמו איך מנכיחים מקום נעדר, מקום טומן סוד. ברגע מסוים הבנתי שהמרחב של התחנה אמנם נמצא בתוך השכונה אבל הוא לא חלק מהדבר שבו רציתי לעסוק. כך גם מגדלי המשרדים שאני מתייחסת אליהם כאל תפאורה גרוטסקית. מה שעניין אותי זה להביא את המשמעות של גירוש, של השתקה".

מדוע התושבים הערבים מגיעים לסרט רק אחרי היהודים שגרו שם אחריהם?

"ההליכה אחורה היא מבט כמו ארכיאולוגי. באמצעות הסיפורים של הדיירים לשעבר, של הפליטים, אנחנו חושפים באופן מטפורי את מעטה הדשא ומוצאים את חורבות השכונה שקבורה מתחתיו. גם ההווה כל הזמן נמצא בסרט. אנחנו אוהבים לחזור אלפיים שנה אחורה, אבל ההיסטוריה של 100 השנה האחרונות מוסתרת ומוכחשת. מיד אחרי 48' פרנסי העיר רצו למחוק את השכונה, אבל גלי העלייה לא אפשרו את זה כי לא היה איפה לשכן את העולים החדשים, אז הובילו אותם לבניינים נעולים שהיו להם בעלים שהיה ברור שלא יחזרו. אף אחד לא סיפר לעולים החדשים שכבר יש תוכנית לחבר את תל אביב ליפו באמצעות המקף הזה".

מבט כמו ארכיאולוגי. מתוך "יזכור למנשייה"
מבט כמו ארכיאולוגי. מתוך "יזכור למנשייה"

הסצנה שבה גשם סוחף מתחיל פתאום לרדת על משפחת אבו דהייר משכם מאוד קולנועית וסמלית.

"זה קולנוע דוקומנטרי – לאפשר למציאות לחדור לתוך הסצנה. תוך כדי צילום עוד לא הבנתי מה יש לנו. זה היה מטורף. באמצע הקיץ, המשפחה רק מתיישבת לאכול ארוחת בוקר, וגשם הזלעפות הזה מתחיל. 'זה נכבה חדשה' אמר אחד מבני המשפחה. זה היה כל כך אבסורדי ומעורר אסוציאציות לעבר. את לא יכולה לכתוב סצנה כזאת. גם לא היה לי מושג שסטלה קובו, שמספרת על חוסר הנוחות של הוריה להיכנס לבית שבו נותרו רהיטים של התושבים הקודמים, מתכוונת להגיד את הדברים האלה, כי כלל לא דיברנו על זה כלל בתחקיר. היא מנסחת כמה מהרעיונות המרכזיים בסרט, והיא בכלל לא תופסת את עצמה כשמאלנית אלא כאדם הומני שמוטרד מהמציאות".

"אסורות", שאבן יצרה ב־2001 עם עדה אושפיז, היה ללהיט פסטיבלים וזכה בפרסים ברחבי העולם. הסרט תיאר את חייהן של שלוש אלמנות פלסטיניות שהתגוררו עם ילדיהן בבית בחברון שעל גגו הוצבה עמדת תצפית של צה"ל. אבן מחכה עכשיו לתשובות מפסטיבלים לגבי סרטה החדש, שהוצג בדוקאביב בקטגוריית "מאסטרים" לצד סרטו של ג'ים ג'רמוש על איגי פופ.

"עולם התרבות בנוי על טרנדים" היא אומרת. "היו כמה שנים שהקולנוע הישראלי התיעודי היה בכל מקום, וברגע מסוים זה כבה. סרטים ישראלים עדיין מסתובבים בפסטיבלים, אבל הרגע של הקולנוע הישראלי נמוג, אולי זה בגלל שנמאס לעולם לשמוע על הסכסוך, אבל הוא לא נגמר ואנחנו חייבים להמשיך לעסוק בו".

"יזכור למנשייה", סינמטק, שפרינצק 2 תל אביב, שבת (2.12) 17:30

עוד סרטים בפסטיבל

נולד בדיר יאסין

בימוי: נטע שושני

באמצעות מעקב אחר דרור, שמגיע לבית החולים לחולי נפש שנבנה בדיר יאסין, כדי להתחקות אחר סודותיה של אמו שהיתה מאושפזת שם, הסרט חוקר את נרטיב הטבח הישראלי על גרסאותיו השונות.
סינמטק, שפרינצק 2 תל אביב, שישי (1.12) 11:00

הפתאים

בימוי: תאופיק סאלח

סרט עלילתי בשחור לבן מ-1972 שמתחקה אחר גורלם של שלושה פליטים פלסטינים בעירק של שנות החמישים. גיבוריו מסתתרים במכלית מים על משאית בניסיון לחצות את הגבול אל "הארץ המובטחת" כוויית.
סינמטק, שפרינצק 2 תל אביב, שישי (1.12) 14:00

מועדון גלישה עזה

בימוי: פיליפ גנאדט

הדור הצעיר בעזה גדל במצוקה כלכלית ותעסוקתית, אבל יש גם נחמה קטנה: רצועת חוף באורך 42 קילומטר, והרבה גלים. הסרט עוקב אחר קבוצה של צעירים הנחושים להגשים חלום ולגלוש.
סינמטק, שפרינצק 2 תל אביב, שישי (1.12) 22:00

באב אל-שמס

בימוי: יוסרי נסראללה

עיבוד לספרו של אליאס ח'ורי שנע בין שני סיפורי אהבה ומתמקד בחיי קבוצת פליטים פלסטינים בין השנים 1943 ו-1994. היאם עבאס מככבת בהפקה מצרית צרפתית מ-2004 שתוקרן בשני חלקים.
הגדה השמאלית, אחד העם 70 תל אביב, שבת (2.12), חלק 1 יוקרן ב-17:00 וחלק 2 ב-20:00

1948: קוממיות ופורענות

בימוי: אנדי טרימלט, אחלאם מוהתאסב

סרט תיעודי מגולל את סיפור הקמתה של מדינת ישראל מפיהם של ישראלים ופלסטינים שחוו אותו על בשרם.
סינמטק, שפרינצק 2 תל אביב, ראשון (3.12) 19:00