למה תקיפות מיניות בקולנוע עדיין מצליחות להתחפש לאקט מחרמן?

"בסרטים היום המציאות מוצגת בצורה כל כך סנטימנטלית והומניסטית באופן כל כך זול, שקשה לא להיגעל. זה כמו עוגה עם יותר מדי סוכר. אני חושב שהקהל בוגר יותר ממה שהוא אוכל" – מאחורי הדברים האלה עומד הבמאי גספר נואה, שהתראיין בשנת 2003 למגזין Indiewire לכבוד צאת סרטו "בלתי הפיך". כמו שאפשר להבין, הסרט שיצר לא התאפיין במתיקות כלשהי. הוא התפרסם בכך שגרם לצופים לעזוב את האולם באמצע, להתעלף ולהקיא, וכלל רגעים אלימים ברמה כמעט בלתי נתפסת, בהם סצנת אונס שנחשבת לאחת הקשות ביותר לצפייה בתולדות הקולנוע. בדרכה הביתה בשעת לילה מאוחרת, הדמות שגילמה מוניקה בלוצ'י נאנסת במשך דקות ארוכות, באלימות קשה ומול מצלמה סטטית – ללא קאטים, תנועות מצלמה או כל הסחת דעת אחרת.

כל אלה הפכו את "בלתי הפיך" לתופעה תרבותית, אבל יותר משאנשים מעריכים אותו – הם זוכרים אותו. סצנות אונס כאלה מעלות לא מעט שאלות: האם מבט ישיר אל הזוועה הוא חיובי כיוון שהוא מעורר בצופה אמפתיה לקורבנות אונס, או שזאת בכלל פעולה נצלנית שקורצת לצופה התאב לריגושים קיצוניים? אולי זה סתם עוד כלי שבמאי קולנוע משתמשים בו כדי לבלוט ולמשוך תשומת לב כיוצרים "נועזים"? יכול להיות שכל התשובות נכונות. לפעמים סצנת אונס משמשת כדי להגביר הזדהות עם גיבור או גיבורה שיוצאים לנקום (שלום שוב, "בלתי הפיך"), במקרים אחרים היא עוד דרך להציג עולם גברי, אפל ומסוכן. במקרים קיצוניים מטרתה היא פשוט להיות בדיקת גבולות של אלימות קולנועית.

"בלתי הפיך". זוכרים משהו ממנו או שהדחקתם?

עוד כתבות מעניינות:
הסטנדאפיסטית ששונאת נשים – ועוד תופעות לוואי של MeToo
בימאיות הוליווד משפצות את הקאנון הספרותי עוד מהניינטיז
פופ סתם: "כוכב נולד" לא מבין את הז'אנר שהוא מבקר

חוץ מבסרטי ארט האוס או להבדיל סרטי אימה, הצגה מפורשת ובוטה של אונס היא נדירה יחסית. סרטי דרמה יסתפקו לרוב בפלאשבק מרומז ואולי במראה הקצר של יד גברית נוגעת בגופה של האישה הקפואה כרמז. בסרט "על חוף צ'סיל" הנושא נשאר כל כך מתחת לפני השטח, שאפשר לפספס אותו אם יצאתם לשירותים ברגע הלא נכון. דוגמה מהצד השני של הספקטרום מתרחשת בסרט "דרור אדום", שבו דמותה של ג'ניפר לורנס מגויסת לתפקיד של מרגלת־פתיינית בעל כורחה. אחרי שצוער אחר בתוכנית ההכשרה למרגלים מנסה לאנוס אותה, היא מתבקשת לפתות אותו מול שאר הצוערים בכיתה ו"לתת לו מה שהוא רוצה". היא מתפשטת ומציעה לו את עצמה בידיעה כי רצונו האמיתי מעולם לא היה סקס, אלא כוח. הצופים, לעומתו, פשוט רוצים לראות את ג'ניפר לורנס בעירום, והבמאי מגיע לשיאים של חוסר טעם כדי לתת להם את מה שהם רוצים.

בעיה קשה יותר היא הטשטוש שקיים לא פעם בין רגעים אינטימיים של סקס ורומנטיקה לבין ניצול מיני, תקיפה מינית ואונס של ממש. קחו לדוגמה את "סקייפול", בו ג'יימס בונד מתפרץ למקלחת של אישה ומתחיל לגעת בה, אבל ברגע שהיא רואה את פניו היא מתרצה וזורמת. הלוואי שזאת הייתה הפעם היחידה שבונד תקף מינית נשים ויצא מזה בסדר. בקלאסיקת המדע הבדיוני "בלייד ראנר", להבדיל, גיבור הסרט דוחק את אהובתו לקיר, מתעקש שתגיד לו שהיא מעוניינת בו, וגם כאשר היא עושה זאת היא נותרת מבוהלת ומרוחקת. הסרט לא מתמודד בשום שלב עם הבעייתיות שבסיטואציה, וכנראה שאנחנו אמורים לתפוס אותה כרומנטית ומחרמנת.

שתי דוגמאות חיוביות לעיסוק קולנועי באונס מגיעות מהקולנוע הישראלי – בסרט "לא רואים עלייך" של הבמאית מיכל אביעד, שתי נשים נפגשות שנים אחרי שנאנסו על ידי אותו אנס סדרתי. הסרט לא מרגיש צורך "להצדיק" את עצמו לקהל, כי אביעד סומכת על הצופים והצופות שלה שיבינו כמה טראומטית החוויה גם בלי להראות אותה מפורשות. "לא פה, לא שם" של מייסלון חמוד דווקא כן כולל סצנת אונס, אך התחושה העולה ממנה איננה בהכרח של זעזוע, אלא של כאב וגועל. היא מצולמת מזווית בלתי מחמיאה בעליל שמראה בעיקר את גבו של האנס, דבר שגורם לצופה רק לייחל שזה ייגמר כבר. חשוב אפילו יותר מה קורה אחרי האונס – אז שבות הביתה השותפות של נור, הנאנסת, לדירה, ומעניקות לה את התמיכה והאהבה שהיא זקוקה לה, בשקט ובעדינות.