לא גאה להציג: הוליווד מחבקת להט"בים, עד שזה מגיע לאוסקר

ההכרזה על המועמדים לאוסקר 2018 השבוע העניקה ל"קרא לי בשמך", אחד הסרטים המהוללים של 2017, ארבע הזדמנויות מוזהבות – בהן בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. אך התחזיות האופטימיות מכריחות אותנו לחזור אחורה אל ההיסטוריה העגומה של הקולנוע הלהט"בי באוסקר. זו חושפת תעשיית סרטים המנסה לפצות ולכסות על שמרנותה בשלב ההכרזות המקדים, אך ערוותה נחשפת כמעט תמיד במעמד הזכייה.

עוד כתבות מעניינות:
גל גדות ו"פוקסטרוט" בחוץ: המועמדויות לאוסקר 2018
איך הוצגו הומואים בתחילת דרכו של הקולנוע?

קשה להאמין, אבל זכייתו של "אור ירח" בפרס הסרט הטוב ביותר בשנה שעברה הפכה אותו לסרט הלהט"בי הראשון ב־89 שנות אוסקר שעשה זאת. יש אמנם המציינים את "קאובוי של חצות" (1969) כזוכה הראשון בעל תכנים להט"ביים, בספרו על בחור שמתפרנס בלית ברירה ממתן שירותי סקס לנשים זקנות ולהומואים. אבל הסקס ההומוסקסואלי (שבשלו הוענק לסרט דירוג X) תואר ככפוי ואלים והגיבור היה (ככל הנראה) סטרייט, וגם זה יכול היה לקרות רק בעידן הקצר של סוף שנות ה־60 ותחילת ה־70, כשהוליווד הישנה פתחה שעריה ליוצרים בועטים ולנושאים לא נוחים, לפני ששבה והתעטפה בשמרנות מחשבתית מנוקדת במחוות צדקניות.

ב־2006 "הר ברוקבק" של אנג לי נחשב למועמד המוביל אחרי שזכה ברוב הטקסים המקדימים. אך אף שלקח את פרסי האוסקר לתסריט ולבימוי, הוא הפסיד את פרס הסרט הטוב ל"התרסקות", הדרמה האנטי גזענית הדידקטית שלא הותירה חותם במרחב התרבותי ("נרטיב בטוח מבחינה פוליטית" – כך הגדיר את "התרסקות" המפיק של "הר ברוקבק" בניסיון להסביר מה קרה). ההפסד הצורב עורר תחושת מיאוס בקרב רבים, שהאשימו את חברי האקדמיה לקולנוע בהומופוביה.

מתוך "הר ברוקבק"

ב־1973 זה קרה גם למחזמר "קברט", שהיה מועמד לעשרה אוסקרים וזכה בשמונה מהם, כולל לבמאי בוב פוסי, אך הפסיד את פרס הסרט הטוב ביותר לדרמת פשע בשם "הסנדק" (טוב נו, להפסיד ל"סנדק" זה באמת כבוד גדול). בין לבין רק כתריסר סרטים שיש בהם דמויות קוויריות הצליחו להתברג לקטגוריה הראשית – חמישה מהם בעשור הנוכחי. יש להניח שזה קשור בכך שב־2009 מספר המועמדים בקטגוריית הסרט הטוב הועלה מחמישה ל"עד עשרה".

והזוכה בעלבון

זה לא שלא היו אופציות. קחו למשל את "מוריס", סרטו המוערך של ג'יימס אייבורי מ־1987. רוב הדרמות התקופתיות שאייבורי יצר לפני ואחרי, בהן "זיכרונות אהבה מפירנצה" ו"זיכרונות מאחוזת הווארד", היו מועמדות (וזכו) בהמון קטגוריות, כולל זו הראשית, ולכן ההתעלמות מ"מוריס" בולטת במיוחד (המועמדות היחידה בקטגוריית התלבושות רק העצימה את העלבון). לפני שנתיים התעוררה מחאה על כך ש"קרול", אחד הסרטים המהוללים של 2015, קיבל שש מועמדויות אך נותר מחוץ לקטגוריית הסרט.

מתוך "קברט"

הפיצוי מגיע לרוב בקטגוריית התסריט, הפתוחה יותר לסרטים מאתגרים, ובה זכו "אחר הצהריים של פורענות", "משחק הדמעות" וגם הדרמות הביוגרפיות "מילק", "אלים ומפלצות" ו"משחק החיקוי".

הסטטיסטיקה של ייצוגים גאים בקטגוריות המשחק גבוהה יותר. אם נניח בצד מועמדויות מוקדמות לגברת דנברס (ג'ודי אנדרסון) ב"רבקה" (1944) ופלייטו (סאל מינאו) ב"מרד הנעורים" (1955), שפוענחו כקוויריות רק בחלוף השנים, הרי שהשחקן הראשון שזכה במועמדות על גילום הומו מוצהר היה פיטר פינץ' בסרט הבריטי "יום ראשון הארור" (1971). בשני העשורים האחרונים מספר המועמדויות קפץ ליותר מ־50, אולי כי רוב הדמויות סובלות, וסבל עובד טוב באוסקר. במועמדים: גרג קיניר ב"הכי טוב שיש", דניס קווייד ב"הרחק מגן עדן", אנט בנינג ב"הילדים בסדר", קולין פירת' ב"סינגל מן", בנדיקט קמברבאץ' ב"משחק החיקוי", קייט בלנשט ורוני מארה ב"קרול" וכמובן הית' לדג'ר וג'ייק ג'ילנהול ב"הר ברוקבק".

עם זאת, רק תשע מועמדויות תורגמו לזכיות, והשחקן הראשון שזכה באוסקר על גילום הומו היה וויליאם הרט ב"נשיקת אשת העכביש" (1985). אחריו זכו טום הנקס שסבל בדרמת האיידס "פילדלפיה" וכריסטופר פלאמר שגילם קשיש חביב שיוצא מהארון ב"בגינרס". רוב הזוכים גילמו אנשים אמיתיים בסרטים ביוגרפיים, שזה מקדם זכיות ברור – שרליז ת'רון ב"מונסטר", שון פן ב"מילק", פיליפ סימור הופמן ב"קפוטה" ומתיו מקונוהיי ב"מועדון הלקוחות של דאלאס".

מת'יו מקונהיי וג'ארד לטו ב"מועדון הלקוחות של דאלאס"

מבין המועמדים רק שניים מהשחקנים הזדהו כגאים גם בחייהם: איאן מקלן ("אלוהים ומפלצות") וג'יי דיווידסון ("משחק הדמעות"); בעצם אין שחקן שהיה ידוע כהומו וזכה בפרס. ג'ון גילגוד, שנעצר ב־1953 כשפנה לגבר בשירותים ציבוריים למטרות סקס, הסתיר את מיניותו כל חייו (הוא זכה ב־1981 על "ארתור"), וג'ואל גריי, שזכה על הופעתו הבלתי נשכחת ב"קברט", יצא מהארון רק ב־2015. גם ג'ודי פוסטר זכתה בצמד האוסקרים שלה – על "הנאשמים" ו"שתיקת הכבשים" – שנים רבות לפני ששיתפה את העולם בהיותה לסבית.

זה עוד טוב יחסית לדמויות של טרנסים, שתמיד גולמו על ידי סיסג'נדרים –תופעה שרק לאחרונה החלה לעורר ביקורת. כמה מהם זכו במועמדויות, בהם ג'ון לית'גו ב"העולם על פי גארפ", פליסיטי הפמן ב"טראנסאמריקה" ואדי רדמיין ב"הנערה הדנית". שניים זכו – הילרי סוואנק על "בנים אינם בוכים" וג'ארד לטו, שלצורך תפקידו כאקטיביסטית טרנסית ב"מועדון הלקוחות של דאלאס" אימץ מניירות שהתאימו יותר לדראג קווין.

בטקסי הפרסים עתירי הנאומים המשתפכים הוליווד אוהבת להציג את עצמה כמעוז הליברליות הלוחמת. אבל יותר משהיא מובילה במערכה, נראה שהיא מעזה לטבול רגלה במים רק אחרי שחוממו לטמפרטורה נעימה.