"אהבה ומוות": זו אולי סדרה חדשה של HBO, אבל כבר ראינו אותה בעבר

טקסס, 1978. קנדי מונטגומרי יושבת עם בתה ליד הפסנתר והשתיים שרות באנגלית את "הללויה" של קובי אשרת, זה שזכה באירוויזיון של 1979. צלילי הפזמון, המופיע בדקה השישית של המיני סדרה "אהבה ומוות" (HBO max, 27.4), מלווים גם את כותרות הסיום של הפרק הראשון מבין שבעה. השיר, בביצוע מקהלה, שב ומופיע בכותרות הסיום של הסדרה כולה, שם הוא כנראה אמור לשאת משמעות אירונית, כי זה סיפור על אישה שהרגה את חברתה עם גרזן. הפגישה המפתיעה עם "הללויה" במקום ובזמן לא צפויים היא אחת הסיבות לצפות בסדרה, לפחות עבור צופים ישראלים. סיבה נוספת היא הופעתה המעולה של אליזבת אולסן (וונדה מקסימוף ביקום של מארוול) בתפקיד עקרת הבית שטענה להגנה עצמית, למרות שבגווייה נספרו ארבעים חתכים.

מה שפחות ברור הוא עצם קיומה של הסדרה החדשה שדיוויד א. קלי ("שקרים קטנים גדולים" ועוד אינספור סדרות) כתב עבור HBO. ככתוב בפתיחה, הסדרה מגוללת סיפור אמיתי, אלא שהסיפור הזה בדיוק סופר לפני שנה במיני סדרה של הולו, שעשתה את זה טוב יותר, והסתפקה בחמישה פרקים. ההפקה של "קנדי", עם ג'סיקה ביל בתפקיד האישה עם הגרזן, הוכרזה כחצי שנה לפני ש-HBO אישרה את הפקת "אהבה ומוות", ולא מצאתי תשובה לשאלה מדוע החליטו שם לשוב ולספר את אותו סיפור. אפשר רק לנחש שהם רצו לרצות את קלי ואת ניקול קידמן, החתומה כמפיקה.

בעוד "קנדי" ניסתה לאתר משמעות עומק בהתפרצות הזאת של אלימות קיצונית בקרב קהילה נוצרית בפרוור בורגני ולומר משהו על זעם נשי (מה שמעלה בזיכרון את טיעון "הוא נתקל בסכין שלי עשר פעמים" בשיר "טנגו כלא" מ"שיקגו"), "אהבה ומוות" מגולל את האירועים כפשוטם, בסדר כרונולוגי, ומקבל ללא עוררין את גרסתה של הגיבורה. בעוד ביל נראתה כאישה רגילה מהפרוורים, עם שיער מתולתל בדומה לקנדי המקורית, אולסן נראית כדיווה ביתית סטייל הוליווד של פעם, עם קצת טירוף בעיניים.

ההוליוודיזציה של האירועים בגרסה החדשה באה לידי ביטוי גם בעיצוב תחילתו של הרומן בין קנדי ואלן גור, בעלה של בטי, הלא היא הקורבן. קנדי של ג'סיקה ביל היא עקרת בית משועממת שמחליטה למצוא לעצמה מאהב כדי לצאת קצת מהשגרה. מבין כמה מועמדים פוטנציאליים היא בוחרת באלן, ששר לצידה במקהלת הכנסייה. הגישה שלה לעניין מעשית.

ב"אהבה ומוות", לעומת זאת, רגע ההדלקות המינית של קנדי מבוים כהתגלות, כמו ניצוץ חשמלי שחלף ביניהם. רק העובדה שאלן מגולם על ידי ג'סי פלמונס כבד הגוף מעניקה לסצנה מידה של ארציות, מתובלת בגיחוך על הדמויות. אלן גור המקורי, דרך אגב, דומה יותר לפבלו שרייבר, שגילם אותו ב"קנדי". בכלל נראה שב"אהבה ומוות" החליטו לוותר על כל דמיון לאנשים האמיתיים כדי לתפוס מרחק מסוים מ"קנדי". פרט לכך, שתי הסדרות נצמדות לפרטים שנחשפו בחקירה, במשפט ובתצלומים שהתפרסמו בתקשורת.

יש לציין שהתוודעתי ל"קנדי" רק אחרי שראיתי את "אהבה ומוות", כך שההעדפה שלי לסדרה שנוצרה קודם אינה נובעת מסדר הצפייה. מה שהחזיק אותי מעוניינת היתה הופעתה הממגנטת של אולסן בתפקיד עקרת הבית הזוהרת, שכל שיערה יושבת אצלה במקום, אך בעלה משום מה אינו מבחין בתשוקותיה. שוב ושוב מצאתי עצמי מתרשמת מהבחירות שלה כשחקנית. עם זאת, המודעות לכמה היא טובה פוגמת באמת של הסיפור האמיתי, והסדרה אינה מציעה אינטרפרטציה או אמירה כלשהי. אירוע ההרג עצמו מגיע בשלב מאוחר, וכמו שהוא מסופר, הסיפור אינו זקוק לשבעה פרקים. גם המשפט שמצרף לסיפור שופט אנטגוניסטי ועורך דין מהסרטים וחשיפה פסיכואנליטית, מוגש לצופים בתבנית ובסטייל הוליוודי. ובהוליווד אני מתכוונת להולמרק.

את בטי מגלמת לילי רייב ("אימה אמריקאית") בתפקיד כפוי טובה כאישה די מעצבנת שאף אחד לא מחבב (מלני לינסקי מעניינת יותר בתפקיד המקביל ב"קנדי"). תפקיד נשי מרכזי נוסף הופקד בידיה של קריסטן ריטר ("ג'סיקה ג'ונס") כחברתה הטובה של קנדי. מעצבי הבגדים והשיער עיצבו לה הופעה סטריאוטיפית של ברבי דרומית, והיא מעניקה לה חיים. פטריק פיוג'יט מגיש הופעה סימפטית בתפקיד הבעל הנבגד, ופלמונס טוב כתמיד. האיכות הכללית של המשחק בהחלט משדרגת את "אהבה ומוות" אבל גם בלי ההשוואה ל"קנדי" נראה שקלי הסתפק במבט שטחי על אירוע, שעשה כותרות בעיקר בגלל כלי ההרג ומספר הפעמים שהונף. אבל היי, "הללויה"!

שלושת הפרקים הראשונים של "אהבה ומוות" זמינים ב-HBO Max