אוסקר בבידוד: האם מותר להוליווד לחגוג בעיקר את עצמה?

בתחילת שבוע הבא ייערך בהוליווד טקס האוסקר ה-92, ולראשונה יוענק בו פרס לסרט הבינלאומי הטוב ביותר. עד כה שמו הרשמי של הפרס היה "הסרט הטוב ביותר בשפה זרה", אבל בהוליווד סוף סוף הבחינו שהשם הזה אמריקנוצנטרי מדי. יכול להיות שמה שעזר להם לקלוט את זה היה הנאום של אלפונסו קוארון בשנה שעברה, כשעלה לבמה לקבל את פרס הסרט בשפה זרה על "רומא" דובר הספרדית. "כשגדלתי צפיתי בסרטים בשפה זרה ולמדתי מהם הרבה" הוא אמר. "סרטים כמו 'האזרח קיין', 'מלתעות', 'רשומון', 'הסנדק' ו'עד כלות הנשימה'". לקהל לקח כמה שניות להבחין בהיפוך המבט שקוארון המקסיקני ייצר במשפט הזה.

אז השנה הם שינו את השם, אבל לא את הכללים, וכדי לעמוד בהם לפחות 50 אחוז מהדיאלוגים בסרט חייבים להיות בשפה שאינה אנגלית. עד 2006 כללי השפה היו מגבילים עוד יותר, וקבעו שהסרט חייב לדבר בשפה רשמית של המדינה שהגישה אותו. זאת הייתה הסיבה לפסילת הסרט שהאיטלקים שלחו לתחרות ב-2004. "Private", בהשתתפות מוחמד בכרי וליאור מילר, מתרחש בגדה המערבית ומתאר את היחסים הכפויים שנוצרים בין משפחה פלסטינית לבין חיילים ישראלים שהשתלטו על גג ביתם כנקודת תצפית. אמנם מדובר בהפקה איטלקית (במאי, צוות הפקה, תקציב), אבל השפות שדוברו בסרט הן עברית וערבית, שעדיין אינן שפות רשמיות באיטליה. לטעמי זה גם סרט לא טוב בהיותו מניפסט צעקני, אבל זו אף פעם אינה עילה לפסילה. "ביקור התזמורת" אהוב המבקרים והקהל, לעומת זאת, נפסל ב-2007 משום שהישראלים בסרט מתקשרים עם האורחים המצרים בעיקר באנגלית. כזכור, ישראל נאלצה לשלוח במקומו את "בופור" שהצליח להשתחל בין חמשת המועמדים.

אלפונסו קוארון (צילום: Getty Images)

לולו וואנג: "שימו לב לתיחום של 'סרט זר' למול 'סרט בשפה זרה'. איזה מהם יותר הגיוני? האם 'סרט זר' יכול להיות בשפה שלנו (כלומר אנגלית)? האם סרט ביתי (כלומר אמריקאי) יכול להיות בשפה זרה? ומה זה אומר להיות זר? ולהיות אמריקאי?"

גם השנה נפסלו שני סרטים בשל אותה סיבה של אנגלית יתרה. "Joy", סרטה של סודבה מורטזיי שהוגש על ידי אוסטריה, מספר על עובדות סקס ניגריות המתגוררות בווינה, ועל פי המדידות של האקדמיה האמריקאית לקולנוע 33 אחוז מהדיאלוגים הם בגרמנית ובשפת פידג'ין, ושאר ה-67 הם באנגלית. פסילה כואבת עוד יותר היא של "Lionheart", הסרט הראשון אי פעם שנשלח לתחרות על ידי ניגריה, ומספר על קשיי ההישרדות של עסק משפחתי. העניין הוא ש"Lionheart" דובר אנגלית משום שזו השפה הרשמית של ניגריה, שהייתה בעבר קולוניה של האימפריה הבריטית, וזה אומר שניגריה לעולם לא תוכל להגיש סרטים לאוסקר, אלא אם תחליף את שפתה הרשמית, או שבאקדמיה ישנו את הכללים – מה שיקרה קודם. בתגובה לפסילה, ג'נבייב נאג'י, שביימה את הסרט וגם מככבת בו, צייצה: "הסרט הזה מייצג את הדרך שבה אנחנו מדברים כניגרים. זה כולל אנגלית שמגשרת בין 500+ השפות המדוברות בארצנו… לא בחרנו מי ישתלט עלינו. כמו תמיד, הסרט הזה ורבים כמותו, הוא ניגרי גאה".

הפסילה של "Lionheart" מחדדת את הבעייתיות של כלל השפה, ואת המכשול שהוא מציב בפני לא מעט מדינות באפריקה שהיו פעם קולוניות בריטיות. מאז ייסוד הקטגוריה ב-1956, 83 אחוז מהסרטים הזוכים – 56 מתוך 68 – היו מתוצרת אירופה. השנה האחוזים ישתנו מעט, כשהפרס ילך ככל הנראה ל"פרזיטים" הדרום קוריאני שכבש את העולם. עם זאת, כל שאר המתמודדים בקטגוריה הם, כרגיל, מאירופה.

באוסקר, לא רק שהקולנוע העולמי כולו נדחק לקטגוריה אחת, המגבלה פוגעת במיוחד במדינות בעלות תפוקה קולנועית ענפה ואיכותית

מנגד, גם "הפרידה" המהולל של לולו וואנג, במאית אמריקאית ממוצא סיני, נופל בין הכיסאות. הסרט נוצר בהשראת סיפורה האישי של הבמאית, תושבת ניו יורק שטסה לסין לבקר את סבתה שחלתה בסרטן. רוב הסרט מתרחש בסין ודובר מנדרינית, אך משום שמדובר בהפקה אמריקאית הוא אינו יכול להיות מועמד בקטגוריית הסרט הבינלאומי. דרך אגב, הכללים של גלובוס הזהב שונים אך לא פחות מגבילים, ושם "הפרידה" היה מועמד בקטגוריית הסרט בשפה זרה, אך לא יכול היה להיות מועמד בקטגוריית הקומדיה, שמוקדשת אך ורק לסרטים דוברי אנגלית.

וואנג, שסרטה עטור הפרסים נותר מחוץ לאוסקר, צייצה ציוץ הזדהות בעקבות הפסילה של "Lionheart": "זה מעורר תשומת לב לתיחום של 'סרט זר' למול 'סרט בשפה זרה'. איזה מהם יותר הגיוני? האם 'סרט זר' יכול להיות בשפה שלנו (כלומר אנגלית)? האם סרט ביתי (כלומר אמריקאי) יכול להיות בשפה זרה? ומה זה אומר להיות זר? ולהיות אמריקאי?"

ויש עוד כלל, שהוא בעצם הבעייתי מכולם. בניגוד לשאר הקטגוריות באוסקר, את המועמדים הלא אמריקאים שנשלחים לתחרות בוחרות המדינות, שיכולות לשלוח רק נציג אחד. במגזין פורצ'ן נכתב שזה הופך את הקטגוריה ל"אולימפיאדה של קולנוע בינלאומי". רק שבאולימפיאדה מדינות יכולות לשלוח כמה ספורטאים לכל תחרות. באוסקר, לא רק שהקולנוע העולמי כולו נדחק לקטגוריה אחת, המגבלה פוגעת במיוחד במדינות בעלות תפוקה קולנועית ענפה ואיכותית. השנה, למשל, צרפת התחבטה בין שני סרטים בולטים: "עלובי החיים" ו"דיוקנה של נערה עולה באש". הבחירה נפלה על "עלובי החיים", וזה העלה מיני שאלות לגבי הפוליטיקה של העדפת סרט על מהגרים, גזענות ואלימות על פני סרט על אהבת נשים (בגלובוס הזהב שני הסרטים התחרו זה מול זה בקטגוריית הסרט בשפה זרה).

"עלובי החיים" (באדיבות בתי קולנוע לב)

ראשי האקדמיה טוענים שכל הקטגוריות באוסקר פתוחות בפני סרטים מרחבי העולם, אבל כולנו יודעים שזה פרס הוליוודי שנועד לסרטים הוליוודיים

והרי לא חסרים מקרים שבהם מדינה שאינה אמריקה מפיקה יותר מסרט מעולה אחד בשנה. ב-2002, למשל, ספרד הפתיעה ושלחה לתחרות את סרטו היפה של פרננדו לאון דה ארנואה "ימי שני בשמש", ולא את הלהיט הבינלאומי "דבר אליה" של פדרו אלמודובר. במקרה ההוא חברי האקדמיה האמריקאית פיצו את אלמודובר בפרס האוסקר על התסריט, והעניקו לו מועמדות גם בקטגוריית הבימוי.

זה מסתבך עוד יותר כשזה מגיע לאזור המסובך שלנו, ועולה השאלה איך האקדמיה מגדירה מהי מדינה. ב-2002 המפיק הצרפתי של "התערבות אלוהית", סרטו של אליה סולימן, ניסה להגיש את הסרט כנציג פלסטין. האקדמיה דחתה אותו על בסיס הטיעון שאין מדינה כזו. אלא שבשנים קודמות לא הייתה לה בעיה לקבל סרטים שהוגשו בשם הונג קונג, שגם היא אינה מדינה, לפחות לא אם תשאלו את ממשלת סין, ולא מעט אקטיביסטים פרו-פלסטינים הבחינו בכך. שלוש שנים אחרי כן הכללים התגמשו ו"גן עדן עכשיו" של האני אבו אסעד התקבל ואף הצליח להשתחל לחמישייה הסופית, הפעם כנציג של "הרשות הפלסטינית", פשרה שהושגה אחרי מחאות מצד ארגונים פרו-ישראלים בארה"ב. הבמאי לא אהב את זה, ובסופו של דבר בטקס עצמו וויל סמית הציג את הסרט כנציג "השטחים הפלסטינים". אף ש"גן עדן עכשיו" היה הטוב שבמועמדים באותה שנה, הוא הפסיד ל"צוצי" החלש מדרום אפריקה.

ראשי האקדמיה נוהגים להדוף תלונות למיניהן בטענה שבעצם כל הקטגוריות באוסקר פתוחות בפני סרטים מרחבי העולם, ושהאקדמיה מעולם לא קבעה שרק סרטים אמריקאיים יכולים להיות מועמדים. אבל כולנו יודעים שזה פרס הוליוודי שנועד לסרטים הוליוודיים, ורק סרטים בודדים של במאים בודדים שהגיעו לדרגת כוכבים בינלאומיים, כמו פליני, ברגמן, אלמודובר ועכשיו בונג ג'ון הו, זוכים מדי פעם להשתחל לקטגוריות האחרות. בשנה שעברה אלפונסו קוארון היה הבמאי הראשון מעולם שזכה באוסקר על בימוי סרט זר. ובקטגוריות המשחק רק 36 שחקנים זכו עד כה למועמדויות על הופעה בסרטים זרים, ורק שלושה מהם – סופיה לורן, רוברטו בניני ומריון קוטיאר – זכו.

סרטים ישראלים הצליחו להשתחל רק לקטגוריות הסרט בשפה זרה, הסרט התיעודי ("שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות" התחרו זה מול זה ב-2013 והפסידו ל"מחפשים את שוגרמן"), והסרט הקצר ("איה").

ב-2015 כתב גאי לודג' בגרדיאן: "העובדה שאחרי 87 שנים האקדמיה עדיין לא כיבדה סרט שאינו בשפה האנגלית כסרט הטוב של השנה אומרת הכל על המגבלות שלהם, וכלום על אלה של הקולנוע העולמי". בשנה שעברה היה נדמה שזה עומד להשתנות עם "רומא", שרבים צפו שהוא ייקח את פרס הסרט הטוב ביותר. זה לא קרה. וזה לא יקרה גם השנה.