אטלנטה מחפשת את דיאנג'לו, אבל מוצאת את ליל' ריק מוראניס

פרק 3: Born 2 Die ("נולד למות")

*הריקאפ שלפניכם כולל ספויילרים לפרק השלישי מהעונה הרביעי של אטלנטה, כמו גם לפרקים שלפניו. אם זה מסוג הדברים שמפריעים לכם אתם מוזמנים ללכת לחפש את דיאנג'לו*

עם כל השמחה והכיף של שני הפרקים הראשונים, אני מודה שקצת שכחתי שזו גם העונה האחרונה של הסדרה  – מה שאומר שצריך להתחיל לארוז את מסע הגיבורים שלנו. הפרק הזה, שהתמקד בשני אספקטים שונים ומקבילים של תעשיית המוזיקה, ארן ואלפרד מתמודדים מול העתיד שלהם: מה ארן רוצה מקריירת הניהול שלו? האם אלפרד צריך להמשיך לעשות מוזיקה לרחוב או להיכנע לצד הקפיטליסטי של התעשייה? לאן הם צריכים להמשיך מכאן, בעצם? כרגיל, אנחנו לא מקבלים תשובות ישירות לשאלות שעולות מהפרק, אבל אנחנו בהחלט מקבלים רעיונות.

ובפרק הזה בהחלט יש המון מחשבות מרחפות שכאלה. זה פרק עמוס שמכסה את כל מנעד הסוריאליזם-הריאליסטי של אטלנטה, החל מהחידתיות המהורהרת בעלילה של ארן ועד לסאטירה הבוטה של תעשיית המוזיקה בקו העלילה של אל. נושא הפרק, אם בכלל אפשר לגדר פרקי אטלנטה תחת נושא, הוא הניצול של תעשיית המוזיקה והשלכותיה. הראפרים הלבנים שאל פוגש מנוצלים באופן שונה מדיאנג'לו, אבל גם הם וגם הוא נאלצים לשלם כל אחד בדרכו את מחיר החמדנות של התעשייה.

את הקווים המקבילים אפשר למצוא עוד בסצנות הפתיחה של אל וארן, אשר כל אחד מהם נמצא במקום לא נוח, ויש להודות, די לבן: אל בדיוק מסיים הופעת בר מצווה, לא משיאי הקריירה של אף ראפר; ארן מגלגל עיניים בחדר ישיבות של סוכנות כישרונות צינית במיוחד, לא בדיוק המקום שהוא חלם לעבוד בו. חוץ מזה, החלאות מנסים עכשיו להמציא ספין שיעזור להציל את מכירות הספר של הטלנטית החדשה שלהם – אישה גזענית שכיכבה בסרטון ויראלי שתיעד אותה שולפת אקדח על נער שחור, אחד שבסך הכול דפק לה בדלת לבקש תרומות לקהילה. הספר, אגב, נקרא "אני טעיתי?". תנו לי לנחש, בטח כתוב בו הרבה את המילה "לא".

ובכן, עכשיו הילד תובע אותה, וזה פוגע במכירות ובגלל שיש כמה חברות שבודקות את קניית הזכויות לסיפור (יש להניח שלטובת יצירת סרט/סדרת נטפליקס גרועה) הם מחפשים ספין – והו, כמה מהם הם הולכים מיד לנמוך. מנהלת אחת מציעה לבדוק אם לנער השחור היה עבר "מפוקפק" (כלומר אם הוא היה מעורב בפשע), מנהל אחר מציע לפרסם נתונים על אירועי פשע בשכונה שלה, כדי להוכיח שהיא צדקה. שניהם, אגב, טקטיקות ניהול משברים שבאמת משתמשים בהם כדי להטיל דופי בתלונות של אפרו-אמריקאים, או גרוע מזה, להצדיק את רציחתם על ידי שוטרים. רק תבדקו כמה ערוצי חדשות שמרניים דיברו על העבר הקרימינלי של ג'ורג' פלויד.

ארן, בכל מקרה, לא בעניין, ומציע לעבור למישהו אחר, או לפחות להשיג טאלנט חדש. "הידיים שלנו מלאות", אומר לו מנהל הישיבה, "אלא אם אתה יכול להשיג אקט יוקרתי כמו בנקסי או דיאנג'לו". שניהם אמנים שבאופן נודע לשמצה שומרים על הפרטיות שלהם, קשים להשגה ובאופן כללי, לא משחקים לפי הכללים של המערכת. אבל ארן של העונה הרביעית – שלמד שהוא מנהל מצוין ושילב את זה עם האמביציה שתמיד היתה לו – קופץ מעל הפופיק ומצהיר שהוא "כנראה יכול להשיג את דיאנג'לו". כן נו, הוא מתכוון לזמר הניו-סול מהניינטיז. הוא מסמס לחבר ושואל אם הוא עדיין מכיר את קולע הצמות של דיאנג'לו. קצת מזכיר את המרדף של אל אחר בלו בלאד, למען האמת, רק שבניגוד לסיפור ההוא, ארן רודף אחרי אומן שלא רוצה להימצא (A – רפרנסים בתחתית הטקסט).

בינתיים אצל אלפרד, הראפר מקבל הצעה שאי אפשר לסרב אליה (ואנחנו מקבלים כותרת פתיחה על עוגת בר מצווה אמריקאית במיוחד), והולך ללמד איזה ילד לבן חסר מודעות את רזי המקצוע תמורת מיליון דולר. הנחת המוצא היא שמדובר בילד עשירים מפונק ובלתי נסבל שמתעלל בתרבות ההיפ הופ – וזה באמת נכון כמובן – אבל זה לא אומר שלא מחכות לפייפר בוי כמה הפתעות. כבר מהכניסה של אל לאולפן אנחנו שומעים את יודל קיד, בדיחה מופלאה שמשלבת ביט של טראפ עם יודל באוטוטיון. יכול להיות שעם כובע הקאובוי הזה ושילוב הז'אנרים המאולץ יש פה עקיצה קלה לעבר ליל נאס אקס, שהפך לכוכב אחרי ששילב קאנטרי והיפ הופ – אבל זה כבר ממש בטוח שדמותו של יודל קיד נוצרה בעקבות מייסון רמזי, שהתפרסם לפני כארבע שנים בתור "ילד היודל של וולמארט" (B).

הזוועתון של היודל קיד הוא רק הקדמה למה שהולך לבא, כי כשאל פוגש את בני, פשוט בני, הנער החוצפן מזהה אותו בתור "הבחור שאבא שלי קנה" (דבר די גרוע להגיד לאפרו-אמריקאי), וגרוע מזה – אין לו שמץ של מושג מי זה פייפר בוי. כל מה שנותר לאל לעשות זה לשבת ליד הבחורה ההריונית ששותה טרופית, ולאסוף את מיליון הדולר הקלים. אמרתי קלים? התכוונתי מעוררי סבל, כי הוא נאלץ לצפות בשיקוץ הזה הורס את המוזיקה שהוא אוהב. ואם זה לא היה מספיק כדי לגרום לו לסבול, הנה נכנס ליל' ריק מוראניס (אולי הבדיחה האהובה עלי בכל העונה עד כה) שנקרא כך כי… ובכן, הוא דומה לקומיקאי ושחקן העבר ריק מוראניס. כשהוא נכנס לחדר ההקלטות והתחיל לבצע את הלהיט הבא שלו, "עשה את הריקי רוק", כבר בכיתי מצחוק. "אני ריקינג, אני רוקינג, אני טיקינג, אני טוקינג". אני כבר רואה את ריקוד הטיקטוק. אוקי, זה לא יכול להיות גרוע כמו מהראפ של הריק מורניאס המקורי.

בין כל הקרינג', אל פוגש את הגבר השחור שמלווה את ליל' ריק מוראניס, ראפר בשם באנק שפייפר בוי דווקא מעריך. השניים מתחמקים לחדר הקלטות אחר כדי לעשן ולדבר על המצב המחורבן של התעשייה שלא מאפשר לעשות כסף ממוזיקה, למעט בסיבובי הופעות – בעיה אמתית בעידן הסטרימינג שמשאיר מעט מאוד רווחים שמגיעים לאומן מהאזנה למוזיקה. באנק מרמז לאלפרד שהמיליון שהוא גרף זה כסף קטן. "לחסוך כסף זה לא לעשות כסף", הוא אומר, ומזמין את אל להצטרף אליו לפגוש עם כמה חברים כדי לדבר על אפיקים נוספים לעשיית כסף בתעשייה העקומה שמאפשרת לתופעות כמו יולד קיד להתקיים.

בחיפוש אחר דיאנג'לו, ארן מוצא את עצמו בהנחיית החבר בסניף של רשת הדרייב-ת'רו בורגר Rally’s. "בג'ורג'יה?" שואל ארן (שאלה שנובעת מכך שבג'ורג'יה יש שם ומיתוג אחר לסניפי הרשת – Checkers). הוא ניגש לדלת אחורית עם הכיתוב "דיאנג'לו", ונכנס לתוך חדר כמעט ריק לגמרי עם קירות חשופים, אדם יחיד ששומר על דלת כספת ענקית וקורא גיליונות ישנים של מגזין ג'ט – מגזין חדשות ובידור אפרו-אמריקאי שאמנם עדיין קיים בגרסה דיגיטלית, אבל היה פופולרי במיוחד בשנות ה-70. "היי, אני כאן כדי לפגוש את דיאנג'לו", אומר ארן. אבל האיש שותק ומחווה בראשו לאזור ישיבה, כלומר שק שינה עלוב שמכסה כתם דם לצד דלי, אני מניח לעשיית צרכים. הסימנים על הקיר מרמזים שמצפה לארן המתנה ארוכה, אבל אל דאגה – ארן כבר ישן על משטחים גרועים מזה.

מונטאז' המתנה קצר רומז לנו שארן מבלה בחדר הזה כבר זמן מה. אחר כך נלמד שעברו ארבעה ימים מאז שהתקלח. הסבלנות שלו מחזיקה יפה, אבל השפיות זולגת ממנו, הוא מתחיל להוסיף סימנים על הקיר, וכותב "דיאנג'לו?" מעל ראשו. אבל הרגע שהוא נשבר מגיע כשהוא שואל אם יש שתיה, ומקבל בתגובה השפלה אמתית – חבילת בקבוקי Dasani, מותג מים מבית קוקה קולה שלפי פחות או יותר כל האינטרנט, נחשב לבזוי בשוק המים המבוקבקים. הוא צועק על האיש, אך ללא הועיל, ואז חוטף לו את אחד המגזינם, מתיישב לקרוא וסוף סוף זוכה בהארה: "מה זה דיאנג'לו", הוא שואל סוף סוף את השאלה הנכונה. "אנחנו דאנג'לו. תן לי לחוות ד'יאנג'לו". רק אז, אחרי שארן הבין, השומר מרים צרור מפתחות ישן ופותח צוהר בקיר. בדיוק כמו בפרק הראשון, גם כאן ארן יצטרך לעבור דרך חלל צר וחשוך כדי להגיע למחוז חפצו.

המסע של פייפר בוי לעבר הכסף הגדול, לעומת זאת, עובר במה שנראה כמו חדר כנסים בבית מלון עלוב, מסוג המקומות שיארחו מטה של תרמית פרמידה. ובאמת יש שם אווירת תרמית פרמידה, כולל לוח בריסטול, מנחה כריזמטי וכמה אנשים עצובים שאוכלים עוגיות בשקט. רק שהפעם כולם ראפרים אפרו-אמריקאים שבאים ללמוד איך לדאוג לעתיד שלהם. המנחה, שנקרא גאס 90, מפציר בהם להבין שראפ לא יביא להם כסף, ושהדרך היחידה להרוויח באמת בתעשיה הזו היא להשיג לעצמו YWA – אווטאר לבן צעיר. כלומר, לנהל, לטפח, להדריך וללוות מוזיקאי לבן צעיר שיסדר אותך עד לפנסיה ומעבר.

זה נשמע מופרך, אבל אם מסתכלים על תעשיית המוזיקה אפשר למצוא מגוון רחב של דוגמאות שמוכיחות שלא רק שראפרים מזדקנים משתמשים בשיטה הזו, אלא שהיא גם עובדת: T.I בנה וטיפח את איגי אזליה (ואז עזב עם קופה גדולה), אייקון היה הראשון לקחת את ליידי גאגא תמיכה (וגרף גם הוא מלא כסף בזכות זה) ואם קצת מתאמצים, אפשר לחשוב גם על ד"ר דרה ואמינם. כך או כך, התופעה הזו מעידה בעיקר על איך תעשיית הראפ פולטת ראפרים כשהם מתבגרים, בעיה ממשית שעכשיו חווה דור ראפרי הניינטיז שנשאר מאחור.

אל מסרב להודות באמת הקשה. באנק אומר לו לאמץ את אחד הילדים הלבנים ולהגיע דרכו לפרסי הגראמי, אבל פייפר בוי יודע שהוא יכול לעשות אלבום יותר טוב מכל הילדים האלה. זה לא משנה, כפי שגאס 90 מסביר במצגת שמפרקת את הקריירה של כל ראפר לשלושה שלבים, עם דוגמה מעניינת ורלוונטית – הראפר צ'יף קיף (C): בשלב הראשון העולם רואה אותך בתור "צעיר ברחוב", כל הסוואגר, ראפר צעיר ורעב. השלב הזה מיוצג על ידי אלבום הבכורה של קיף, " Finally Rich" מ-2012, שיצא כשהראפר היה בן 17; אחריו מגיע השלב ה-O.G, הגנגסטר הזקן בתרגום חופשי. אפשר לחשוב על זה כזקן השבט של ההיפ הופ, הילדים מכבדים אותך ואת ההשפה שלך. החלק הזה מיוצג על ידי המיקסטייפ "The GloFiles, Pt. 3" מ-2019, כך שבחישוב מהיר דרוש 7 שנים כדי לעבור מילד לזקן בתור ראפר.

אבל השלב הבא הוא המבאס מכולם – "סרטי משפחה", השלב שבו אתה הופך לכוכב כזה גדול על שכל אפיל הראפר הצעיר והזועם מהרחוב (אפיון מאוד מדויק לצ'יף קיף) מתפוגג, ונשאר רק שחקן שמגלם אבא לא מתפקד בסרט מאוס לכל המשפחה. במקרה של קיף, הוא הכוכב של "מר. בייביסיטר", פאנץ' שקורץ לשני סרטים – האחד הוא "מיסטר נני", סרט של האלק הוגאן מ-1993 (שבארץ תורגם ל-"אומנת עם שרירים") ו-"The Pacifier" בכיכובו של וין דיזל מ-2004 (שתורגם ל-"גבר מי שמטפלת") – שניהם סרטים איומים למדי שמתבססים על הפרמיס הקומי של גבר קשוח שנאלץ לטפל בילדים עדינים. מצחיק.

בשלב הזה אל מתחיל להפנים שאם הוא רוצה לשמור על הלייפסטייל של הראפר מבלי להפוך לחבר הכי טוב של אייס קיוב בעוד סרט גרוע לכל המשפחה, אז הוא חייב לתפוס לעצמו את אחד הילדים האלה. הרי אם הם לא יודעים מי הוא, והילדים זה העתיד, אז לאן עוד יש לו להתפתח? "אתה רוצה לסיים כמו בלו בלאד?" מזכיר לו גאס את הדגל האדום שראה בפרק הראשון לעונה. אז אל עושה את הדבר ההיגיוני היחיד, ומגיע לבקר בבית הספר. שם הוא רואה את בני מופיע עם השיר בעל השורות המשפילות "אני אולדסקול כמו 2005, אם אתה זקן יותר מזה אז אתה כנראה עומד למות". אני יליד 85, וזה כאב בצד של האמת.

בני משתמש בטקטיקות זולות כדי להלהיב את הקהל. כלומר, יקרות, כי הוא זורק להם כסף, אבל נראה שזה עובד והוא מצליח לעורר מהומה. אלפרד מנסה לעשות עליו מהלך ומציע לנהל אותו, אבל מגלה שבאנק הקדים אותו, ורואה את בני והכסף מתרחקים ממנו תוך כדי צעקות "אני מספר אחד". אין מה לעשות, צריך להסתפק ביולד קיד, כפרעליו, של ראה רק לפני רגע מתחיל עם תלמידת תיכון, ננזף על ידי המנהל ואז מציע לו קצת "פרקס". אני מקווה שכשהפרק הזה יתורגם לא יהיה כתוב "הטבות", כי הכוונה היא כמובן לפרקוסט – תרופה אופיאטית שראפרים רבים משתמשים בה לרעה כחומר ממסטל, למרות שהוא ממכר, מסוכן ואף הוביל לכמה ראפרים מתים. "אני פאקינג אגדה", אומר יודל קיד, ומוסיף רמז לעתיד לבוא, "אני הולך לחיות לנצח בייבי".

במקביל, אל עומד לפגוש אגדה אמתית. כלומר, לא האמתית. כלומר, אנחנו דיאנג'לו, אוף. היה משהו קסום ברגע שארן יצא מהחלל החשוך דרך הארון וראה אדם עם תספורת הצמות הצמודות, הלבוש ואפילו המוזיקה שמאפיינים את האומן. הוא ישוב על כורסא מתנפחת מהניינטיז ומזמר לעצמו יחד עם שיר הסול העצוב להפליא "How Can You Mend A Broken Heart" של אל גרין, אחד ההשפעות המוזיקליות הגדולות על דיאנג'לו. בכנות, למרות שאטלנטה נודעת בהופעות האורח המפתיעות והצבעוניות שלה, ניסיון ההטעיה לא כל כך עבד עלי. אולי כי אני יודע עד כמה דיאנג'לו באמת נמנע מכל מה שהוא לא מוזיקה, ואולי כי אני יודע שהוא השמין, אבל לא עד כדי כך השמין.

אבל בהחלט נהנתי לצפות בגילוי הזה שהדיאנג'לו שארן פוגש הוא חקיין בינוני, או בעצם אווטאר רוחני – דבר שמתגלה רק אחרי שהוא מכין לעצמו את הכריך המוזר בעולם, שבנוי מלחם, חמאת בוטנים סקיפי, עור של עוף מטוגן (ללא העוף) ותיבול פלפל שחור של חברת Lawry’s. היי, זו לא תהיה הפעם הראשונה שסנדוויץ מוזר מופיע בתכנית. "אתה לא דיאנג'לו", אומר ארן השבור. "ביקשת לחוות דיאנג'לו. ברגע הזה, בשבילך, אנחנו דיאנג'לו", מסביר לי פייקאנג'לו. הוא אומר שהאנשים האלה – הסוכנות, העולם, כל מי שלא חיכה ארבעה ימים על שק שינה עם כתמי דם – הם לא מאמינים אמיתיים, ולא ראויים לחוות את נוכחותו של דיאנג'לו, קריצה ברורה להיעלמותו של הזמר מהחיים הציבורים בעשרים השנים האחרונות, למעט אלבום בודד ב-2014.

והאמת היא שאת הדברים שפייקאנג'לו אומר אפשר להבין יותר טוב בעזרת הערות שוליים שכתב דיאנג'לו האמיתי לאותו אלבום, "Black Messiah", שנוצר בהשפעת מחאות ה-BLM: "משיח שחור הוא חתיכת שם עבור אלבום. אפשר בקלות לפרש אותו לא נכון. רבים יחשבו שזה על דת. חלק יקפצו למסקנה שאני קורא לעצמי משיח שחור. עבורי, השם הזה הוא על כולנו. זה על העולם. זה על רעיון שכולנו יכולים לשאוף להיות. כולנו צריכים לשאוף להיות משיח שחור. (…) משיח שחור הוא לא אדם אחד. זה הרגשה שכולנו, קולקטיבית, המנהיג הזה". אם כך, כשפייקאנג'לו אומר שדיאנג'לו הוא "רשת מורכבת של גברים, נשים ודיאנג'לואים", הוא חידתי פחות או יותר כמו האדם שהוא מגלם מול ארן. ואז הוא מכתיר אותו ל"מגן", ומורח על המצח שלו חמאת בוטנים כאילו היה סימבה, תוך כדי שמזמזם את הלה-לה-לה של אל גרין. למה? כי זה אטלנטה.

ארן, כמובן, לא מסופק מהתשובה הפילוסופית, הוא רצה להחתים את דיאנג'לו, לא לקבל מסר מאחד. ואז פייקאנג'לו הופך לאחת מהדמויות שצצות מדי פעם בסדרה, אלו שפוגשים את הגיבורים ורואים לתוך נשמתם -נגיד, המעריץ הקריפי שאולי גנב לפיפר בוי את הטלפון, או ההומלס שפגש אותו בפרק "Woods". ופייקאנג'לו ממש קולע בתפקיד, כי הוא מייעץ לארן בנוגע לחלום החוזר שלו על ידיים שתופסות אותו מהמים, אותו חלום שארן סיפר בפרק הראשון של הסדרה ואף הופיע, בגרסה מסוימת, בפתיחת העונה השלישית.

"למה אתה כל כך בטוח שהידים מתכוונות לפגוע בך?" הוא שואל את ארן, ונראה שזו הבנה שארן מעריך. מעניין, זה לא שונה מהפעם האחרונה שאדם עם כריך, אהמד ווייט מהעונה הראשונה, יעץ לו עצה: "תן לזרם לסחוף אותך כאילו היית ענף שבור". ואז פייקאנג'לו קצת הורס את הרגע כדי לבקש תרומה למפעל הדיאנג'לואים, או שלפחות יחתים אותו. אם מסתכלים רגע אחורה על קו העלילה המוזר על הזמר המבריק הזה, אפשר לקרוא אותו כפרשנות על אריכות הימים של המוזיקה. דיאנג'לו נפגע מהתעשיה הקשה הזו, נעלם ל-14 שנים, הלך, כדבריו, "להשמין ביערות" (A). ועכשיו אם תרצו אותו, אתם כבר לא ראויים לו. הוא משלם מחיר, אנחנו משלמים מחיר, כולם משלמים מחיר על חטאי תעשיית המוזיקה. אולי כי כולנו דיאנג'לו.

את הצד השני של המטבע הזה אנחנו רואים דרך אמנים שלא חושבים על אריכות ימים בתעשייה המוזיקה, או אריכות ימים בכלל. בדיוק כמו שהביטחו לו בסמינר, פייפר בוי הגיע לגראמיז בזכות האווטר הלבן והצעיר שלו – יודל קיד. נו, תגידו לי שלא ראיתם את זה בא. ואולי צפוי מזה, מי שלא בא לטקס היוקרתי זה יודל קיד עצמו, כי הוא מת ממנת יתר. אל פוגש שם את באנק (עם בני) וגאס 90 (עם בחור לבן שנראה בול כמו פוסט מאלון ממקס סטוק), ומספר להם שהוא המנהל של יודל קיד, ושהאלבום שלו הגיע לפלטינה תוך 11 יום. אבל הקיד, כמו שאומר לו בני, כבר לא איתנו. ובהתאם למסורת טקסי פרסים חנפניים שכאלה, זה כמעט ומבטיח שהילד המת יזכה בגראמי.

וכך זכה יודל קיד בפרק "אלבום הראפ של השנה" על אלבומו "Born 2 Die" – שם שקורץ למותו הצפוי מראש וגם מרפפרר לאלבום "Ready to Die" של נוטוריוס ב.י.ג (אלבום מופת שאגב, לא זכה בגראמי). צמד המגישים של הפרס, אם במקרה פספסתם, הם האישה הגזענית והנער השחור שהופיעו בתחילת הפרק בסרטון הויראלי שחיפשו לו ספין. הנה הספין שלכם – הם עכשיו מגישים ביחד פרס בגראמיז. המקבלת של הפרס בשמו של יודל קיד היא אותה אישה בהיריון עם הטרופית שהכרנו באולפן, עכשיו עם תינוק במנשא (היי! כמו צ'יף קיף!), מודה לכל האנשים ש"מנגנים את המוזיקה שלו ברחובות" – משפט שרגילים כבר לשמוע מאלמנות של ראפרים – אבל לפי המבטא הדרומי הלבן שלה, היא כנראה מדברת על הרחובות של שרלוטסוויל.

"אני אומר לכם, הגראמיז לא מיועד לאדם השחור", אומר דריוס לארן ופייפר בוי בבר בו הם יושבים אחרי הטקס, והוא צודק לגמרי (D). אלפרד מותש ומיואש, ניהל אומן זוכה גראמי ומרגיש בעיקר "חולה". הוא לקח חלק בניצול של הנער האדיוט הזה, שלא ידע למה הוא נכנס, לא ידע להחזיק את התהילה ולא ידע להימנע מהמחיר האולטימטיבי שלה. זה כאילו יש לך שתי אפשרויות – או להפוך לסל-אאוט מוחלט ולהרגיש חולה, או להמשיך לעבוד בתקווה שלא תהפוך לבלו בלאד. אם יש לכם מזל, אולי תתעלה לדרגת דיאנג'לו. כך או כך, החוויה סיפקה פרספקטיבה החדשה לאל בכל הנוגע למה ארן עושה, והוא שואל אותו איך הוא. "זה לא נוגע במה שמרגיש טוב", מסביר ארן על איך הוא ממשיך בתעשיה. "זה בנוגע למה ששורד". כי במקום מסוכן כמו תעשיית המוזיקה, רק החזק שורד. ארן חזק, אבל אלפרד – זה כבר לא בטוח. מי ישאר בסוף? אפשר לקחת את זה כרמז.

סוף דבר

על מה דונלד מהרהר: אריכות ימים בתעשיית המוזיקה, והמחיר שאמנים צריכים לשלם עבורה.

שיר הסיום: "Let Me Know" של קודאק בלאק, מפברואר 2022. השיר הזה פותח את אלבומו האחרון, נכון לעכשיו, של קודאק – אחד מהראפרים הכי מוכשרים ומעוררי מחלוקת מהדור הנוכחי. המוזיקה של קודאק מאופיינת, מעבר לקול מעושן ייחודי ופלואו מקורי, גם בשיח פתוח על המקום ממנו קודאק בא (שיכוני עוני בפלורידה) והמקום בו הוא נמצא כרגע. לפעמים הכרגע הזה הוא על גג העולם, ולפעמים הוא בכלא.

בשיר הספציפי הזה, קודאק מהרהר על מקומו בתעשיית המוזיקה ועל ההערכה שהוא מקבל, או לא מקבל. אפשר להבין מדוע השיר הזה קשור לפרק בקלות, במיוחד בעזרת השורות הבאות: "למה הפסדתי 'אמן החדש הכי טוב' לקאליד 2017 / כולנו יודעים שזה היה אמור להיות אני", בהן התייחס הראפר לטקס פרסי MTV של אותה השנה, בו קודאק הפסיד.

והאמת היא שיש לו נקודה – באותה השנה קארדי בי זכתה בתהילת עולם ובמלא פרסים (ביניהם, פרס MTV וכמובן, הגראמי) עבור השיר "Bodak Yellow", שלקח השראה כבדה במיוחד מקודאק בלאק בכלל, ומשירו "No Flockin" באופן ספציפי. קודאק אפילו מתייחס לזה בהמשך השיר שלו עם השורה "אבל אם קארדי ניצחה, אז ניצחתי גם". ולמה בעצם הם זוכים וקודאק לא? ובכן, גם לשאלה הזו יש תשובה בהמשך השיר: "אני מניח שאני יותר מדי גנגסטר מכדי לזכות בגראמי".

רפרנסים

(A). ד'אנג'לו: אחד הסיפורים היפים והמבאסים ביותר בתעשיית המוזיקה. דיאנג'לו פרץ בשנת 1995 עם אלבומו הראשון, וסומן כמעט מיידית בתור הדבר הבא של מוזיקת הסול והארנ'בי. חמש שנים לאחר מכן, אלבומו השני "Voodoo" שינה את הכל, לטוב ולרע. הסינגל השלישי של האלבום, "Untitled (How Does It Feel)", לווה בקליפ בלתי נשכח שגרם לנשות העולם להזיע – דאנג'לו נטול החולצה, מרוצף בריבועים ושרירים שלא ידענו שיכולים להיות לגברים בניינטיז, שר בקולו הקסום עם המבט למצלמה. הוא הפך לסמל סקס בינלאומי כמעט בן לילה.

הבעיה היא, שהוא לא רצה להיות סמל סקס. הקליפ והתדמית שליוו אותו היתה יציר ידה של חברת התקליטים שלו, דרך לשווק את המוזיקה שיצר. וזה גרם לדיסוננס קשה, כי מאחורי הזמר החתיך עם הריבועים הסתתר חנון מוזיקלי. חבריו הגדירו אותו בתור בחור רגיל עם משקפיים שאוהב לאכול עוף מטוגן ולחפור שעות על מוזיקה, עמיתיו הגדירו אותו בתור גאון מוזיקלי שהציל את הז'אנר הארנ'בי המאוס של הניינטיז, הוליד ז'אנר חדש (ניו-סול) ועל הדרך עשה מהפיכה באיך שמוזיקה אמורה להישמע – לא פחות. קווסטלאב, המתופף של להקת הרוטס וחנון המוזיקה האולטימטיבי (שגם עבד הפיק איתו את אלבומיו), מדבר עליו במונחים של פרינס. וקווסטלאב מעריץ את פרינס.

אבל התדמית הסקסית הזו, שגם דרשה ממנו להיכנס לכושר בלחץ חברת התקליטים, גרמה לו לסבול. הנגנים שלו סיפרו שהוא לא הצליח לשיר בהופעות כי בחורות היו צועקות לו להוריד את החולצה. עד שהוא לא יכל יותר. אחרי סיבוב הופעות עולמי בודד לאותו אלבום מצליח (וכן, כמה פרסי גראמי), הוא חזר לביתו בורג'יניה ונעלם מעין הציבור. מנהל סיבוב ההופעות שלו סיפר כי החוויה הזו "השאירה אותו חסר ביטחון, כי הוא לא משוכנע למה כל מעריץ נתון תומך בו". עכשיו אפשר להבין יותר את מילותיו של דיאנג'לו המזויף על "לא מאמינים אמיתיים ולא ראויים לחוות את נוכחותו של דיאנג'לו".

קווסטלאב סיפר שבשלב האחרון של סיבוב ההופעות, דיאנג'לו אמר לו שהוא "לא יכול לחכות שהטור המזדיין הזה יסתיים. אני הולך ללכת ליערות, לשתות אלכוהול, לגדל זקן ולהשמין". וזה בדיוק מה שקרה. ואז זה התארך, ודיאנג'לו שקע בתקופה של דיכאון, אלכוהוליזם, מעצרים על נהיגה בשכרות, תמונות מעצר שמראות אותו במשקל כדי מזה שהכירו אותו ובאופן כללי, אווירה של קריסה. לקח 11 שנים עד שהא חזר להופיע, ו-14 שנים עד שסוף סוף הוציא את אלבומו השלישי והמצופה, בדצמבר 2014.

האלבום הזה, "Black Messiah", היה כל מה שהמעריצים חלמו עליו כל השנים – סול-ארנ'בי-פ'אנק מתוחכם עם טון פוליטי מובהק שעוסק במחאות שחורות, סאונד חם ועדיין עדכני וכל מה שהפך אותו לאגדה שהוא היום. הפעם הוא עשה את זה בתנאים שלו, מבלי להרזות או לסגל תדמית שונה, ועם חופש יצירתי מוחלט. באלבום הוא גם מתייחס לסיבה שבגינה נעלם, למשל בשיר "Back to the Future (Part I)", שם הוא אומר "תהיתי אם אני מסוגל לאהוב שוב / אז אם אתם תוהים באיזה מצב אני / אני מקווה שהבטן התחתונה שלי היא לא מה שעליו אתם מדברים". מאז לא קיבלנו אלבום חדש מדיאנג'לו, אבל אנחנו מוכנים לחכות עד שנהיה ראויים שוב לחוות דיאנג'לו. אנחנו דיאנג'לו.

(B). ילד היודל של וולמארט: סיפור קצת פחות ויפה והרבה יותר דבילי מזה של דיאנג'לו. במרץ 2018 סרטון וידאו ויראלי התחיל לצבור תאוצה בו נראה ילד בן 11 שמבצע גרסת יודל אקוסטית לשיר "Lovesick Blues" באמצע סניף וולמארט באילנוי. הילד הזה הוא מייסון רמזי, שהפך בין לילה לכוכב הויראלי ובהחלט ניסה לנצל את זה עם הופעות בכל מקום החל מהתכנית של אלן דג'נרס ועד פסטיבל קואצ'לה.

תוך פחות מחודשיים הוא הוחתם בחברת התקליטים אטלנטיק ושיחרר את הסינגל הראשון שלו, "Famous", שזכה להצלחה די מינורית. הוא הוציא עוד כמה שירים, התארח בכמה אחרים ואפילו דובב דמות בסרט השני של אנגרי בירדס, אבל חוץ משיר אחד שרץ למשך תקופה קצרה בטיקטוק, הוא לא בדיוק אימץ חיי אמן ונמצא בפגרה מרצון. השנה הוא סיפר בסרטון טיקטוק שהוא עובד בסניף של רשת הסנדוויצ'ים סאבווי. נו, זה יותר טוב מהגורל של יודל בוי מאטלנטה.

(C). צ'יף קיף: הראפר הכי משפיע על העשור האחרון של המוזיקה, אבל רוב הסיכויים שאתם אפילו לא זוכרים שאתם מכירים אותו. הוא פרץ לראשונה בגיל 16 אחרי שצבר פופולריות בתיכונים ברחבי שיקגו, ואז עם הלהיט העצום "I Don’t Like" שקיבל רימיקס מאחד, קניה ווסט. ובניגוד לכוכבי להיטים ויראלים, קיף דווקא בא להשאיר אימפקט מעבר ללהיט העצום שלו.

מאז הוא חתם בחברת תקליטים גדולה, הסתבך שוב ושוב עם החוק, עזב את חברת התקליטים והמשיך להוציא אלבומים באופן עצמאי, כמו בתחילת דרכו. אבל במקביל המוזיקה שלו הפכה למשפיעה במיוחד על תת-הז'אנר הצומח (והעוד רגע פורץ) דריל, ובאופן ספציפי, שיקגו דריל. הסאונד שפחות או יותר ביסס הפך ללהיט עצום, חצה את הגבולות לאנגליה, חזר לאמריקה דרך ניו יורק והפך לסאונד הבא של ז'אנר ההיפ הופ. אל תדאגו, אתם עוד תשמעו עליו. נכון להיום, צ'יף קיף עוד לא כיכב בסרט לכל המשפט.

(D). הגראמיז והיפ הופ: כשדריוס אומר שהגראמיז – טקס הפרסים היוקרתי ביותר בתעשיית המוזיקה העולמית – לא מיועד לשחורים, הוא נוגע בנקודה רגישה ומדויקת. לטקס הפרסים הזה יש היסטוריה ארוכה של לפספס מוזיקה שחורה בזמן אמת, לנסות לתקן בדיעבד ולגרום בכך לנזק אפילו גדול יותר. ואין דוגמה יותר טובה לכך מאשר האופן שבו הגראמי לא הצליח לקבל לחיקו את תרבות ההיפ הופ גם 40 שנים אחרי שנולדה.

ראשית, הטקס הגיע מאוחר למסיבה. הפרס הראשון שהוקדש להיפ הופ הגיע רק ב-1989, בדיוק עשור אחרי שהז'אנר התחיל לפעול ובערך שנה אחרי שהגיע לשיא יצירתי שמכונה עד היום שנות הזהב. אבל גם כשסוף סוף התייחסו מטעם הטקס לראפרים, הם עשו את הכל לא נכון – הם התעלמו מאמנים פורצי דרך שהוציאו שירים שהפכו לקלאסיקות מיידיות (נגיד, NWA) לטובת אומנים של הרגע דוגמת J. J. Fad, וגם בחרו לא לשדר את הגשת הפרס בטלוויזיה. זה הוביל לחרם מצד שאר המועמדים בקטגוריה, ביניהם סולט-אנד-פפה וגם וויל סמית' וג'אזי ג'ף, שזכו בפרס אבל לא הגיעו לאסוף אותו.

לאורך השנים נראה ששוב ושוב הגראמי לא הצליחו להבין לתרבות ההיפ הופ ולבחור את השירים והאלבומים הבאמת ראויים. דוגמה לכך הגיעה שנה אחרי שהפרס הוגש לראשונה, כשלהיט המסיבות הדבילי "Bust a Move" ניצח את אחד משירי ההיפ הופ הגדולים בהיסטוריה, "Fight the Power". למעשה, אפילו ב-2014 היתה שערוריה סביב ניצחונו של מאקלמור על קנדריק לאמאר בתואר על "האמן החדש הכי טוב", אחריו הראפר הלבן כתב לקנדריק הודעה שאומרת בפירוש – נשדדת, היית צריך לזכות.

הסיבה לכך פשוטה – ועדת הבחירה של הגראמיז לבנה. ממש לבנה. וזקנה. אז ברור שלא הבינו את ההיפ הופ, ולא ידעו מה לעשות איתו. זה אמנם השתפר בשנים האחרונות, אבל ממש לא נגמר, ונראה שככל שהרלוונטיות של ההיפ הופ גדלה, כך הרלונטיות של הגראמיז דועכת. ואני לא רוצה להיות הבחור הזה, אבל במקרה יש לי פרק פודקאסט שלם בנושא. ואיך נגיד, אני לא אופטימי בנוגע לסיכויי הזכיה של קודאק בלאק בפרס הזה.

העונה הרביעית של "אטלנטה" משודרת מדי יום חמישי ברשת FX ובשירות הסטרימינג Hulu. העונה תגיע ל-yes ב-8.10. לריקאפ של כל הפרקים