זו היא יצירת הקולנוע הכי שחורה אי פעם, לפחות לפי אטלנטה

פרק 8: The Goof Who Sat by the Door ("הגוף שישב ליד הדלת")

*הריקאפ שלפניכם כולל ספויילרים לפרק השמיני מהעונה הרביעית של אטלנטה, כמו גם לפרקים שלפניו. אם זה מסוג הדברים שמפריעים לכם אתם יכולים להצטרף לוולט דיסני*

הולי בלאק ג'יזס, מה לעזאזל זה היה? הפרק השמיני של העונה, כשחוץ ממנו נותרו לנו רק שני פרקים בלבד לסיום הסדרה, ואטלנטה מספקת יצירה מעקמת מוח שמצטרפת, לפחות לטעמי, לטופ פייב של הפרקים בתולדות הסדרה – מוקומנטרי עשוי לעילא על האדם השחור הראשון בתפקיד מנכ"ל חברת דיסני, עמוס ברפרנסים, משמעויות וקריצות בכמעט כל פריים. בכנות, אני קצת חושש מהריקאפ של הפרק הזה, כי אני יודע שעם כמה שהוא תמיד מפורט בהגזמה, גם אני לא אוכל לפרק כל רגע ורגע ביצירה הזו. כל מה שניתן זה לנסות לפגוע בנקודות המשמעותיות, לקחת קצת מבט רחב מעבר להישג המרשים של היצירה הזו, ולפענח מה משמעותה בהקשר העולם הביזארי של דונלד גלובר. ותנו לי להגיד לכם, יש בה המון משמעות.

כדי לפרק את הדבר הזה נצטרך לעקוב בסבלנות אחר שובל הרמזים שגלובר השאיר לנו, והצעד הראשון הוא שם הפרק. "The Goof Who Sat by the Door" מתייחס לשתי יצירות: הראשונה היא "גופי: הסרט", הפקת דיסני שיצאה לאקרנים ב-1995 ונידונה באריכות בפרק, כך שיהיה לנו מספיק זמן לדבר עליה; השנייה, שמספקת לפרק את סיפור המסגרת וההקשר הרחב, היא הספר "The Spook Who Sat by the Door", רומן ריגול מ-1969 של הסופר סם גרינלי. עד כה בריקאפים תמיד נהגתי להפנות להרחבות על הרפרנסים בתחתית הטקסט, אבל הפעם, מכיוון שהרפרנסים בונים את הסיפור, אאלץ להסביר אותם ואת ההקשר שלהם כאן בגוף הטקסט. תחזיקו איתי מעמד, מבטיח שזה ישתלם.

"The Spook Who Sat by the Door" הוא ספר מהפכני (שב-1973 גם הפך לסרט), לא רק בהיותו רומן ריגול אפרו-אמריקאי, אלא גם בתוכן הסיפור שלו. הספר מגולל את סיפורו של דן פרימן, הסוכן האפרו-אמריקאי הראשון בסוכנות הריגול האמריקאית CIA. פרימן מגוייס לשירות מסיבה פוליטית לגמרי – סנאטור לבן וליברלי מבין שהוא צריך את קולות השחורים כדי לנצח בבחירות, ולכן מתהדר בסוכן השחור פורץ הדרך כמעיין שחור סמלי (בארה"ב קוראים לזה Token black), בעוד שפרימן האומלל נאלץ להיות הראשון במחנה ולספוג את כל הגזענות של אנשי הארגון. ולמרות שהרומן הזה פיקטיבי לגמרי (ומיד אמשיך לחלק השני ותבינו למה), הוא גם מבוסס לא מעט על מציאות.

הסופר סם גרינלי ביסס את הספר על חוויותיו בתור קצין צבא ארה"ב והיותו מראשוני האפרו-אמריקאים בסוכנות ההסברה האמריקאית. מאוחר יותר, אחד מסוכני ה-FBI האפרו-אמריקאים הראשונים, אוברי לואיס, אמר שגם הוא חווה יחס דומה למה שמתואר בספר. למעשה שמו של הספר, "הספוק שישב ליד הדלת" בתרגום חופשי, הוא ביטוי אמיתי שהתייחס לפרקטיקת יחסי ציבור שהיתה נהוגה בימי פירוק ההפרדה הגזעית – מביאים אפרו-אמריקאי אחד לחברה ומושיבים אותו הכי קרוב לדלת, כדי שכולם יראו שאתם מתקדמים ותומכים בשחורים, מבלי שבאמת תצטרכו לעשות זאת. ספוק, כמובן, הוא כינוי גזעני לאפרו-אמריקאים. חוץ מזה, הוא גם כינוי ישן לסוכני ריגול, מה שמספק כפל משמעות לשמו של הספר.

וכאן נכנס הטוויסט, כי אט אט מתברר שדן פרימן הוא סוכן כפול. הנציג השחור הראשון של ה-CIA היה בסודיות לאומן שחור מאזורי הפנתרים השחורים (גם אם הם לא מוזכרים בפירוש בספר), וככל שהוא נחשף לארגון הביון הגזעני, כך הרדיקליות שלו גוברת. לבסוף הוא פורש מהסוכנות, ונעזר בשיטות הלחימה שלמד ב-CIA כדי לאגד סביבו כנופיות וילדי רחוב שחורים. יחד איתם הוא מתחיל מהפיכה לאומית שמבעירה את כל אמריקה בדרך למרד אפרו-אמריקאי. יעני, האיש שהבאתם כדי להעמיד פנים שאכפת לכם הוא גם מי שהפיל את המערכת. צדק פואטי.

ועכשיו כשאנחנו יודעים מה משמעותו של שם הפרק, פתאום סיפורו של טום וושינגטון – האפרו-אמריקאי הראשון בראשות אולפני דיסני, והאיש שהפך את "גופי: הסרט" ליצירה הכי שחורה אי פעם – מתחיל להיות יותר ברור. גם אם, ואולי חשוב לציין זאת, הוא מעולם לא היה קיים. הגאונות הגדולה של הפרק הזה הייתה בלגרום למוקומנטרי להרגיש כל כך אמיתי עד שקשה להבדיל בין המציאות לפנטזיה. אז לא, מעולם לא היה מנהל שהתחרפן בעודו מנסה לייצר את הסרט השחור ביותר בדיסני, וכל הדמויות הראשיות בפרק הם שחקנים, למרות שיש כמה הופעות אורח של אנשים מוכרים בתור עצמם – עיתונאית הניו יורק טיימס ג'נה וורטהם, הזמר הארנ'בי בריאן מקנייט ובדרן העבר סינבד (בהופעה ראשונה מאז שלקה בשבץ). הנ"ל נותנים לפרק תחושה של דוקו אמיתי, לצד צילומים שמחקים באופן מושלם חומרי ארכיון, סדרת תמונות סטוק ועוד תכסיסי מוקומנטרי פשוט מרשימים.

אז בואו נצלול לדוקו, ונראה איך סיפורו של וושינגטון חתרני בדיוק כמו זה של הסוכן/מהפכן דן פרימן. אנחנו מתחילים עם הלוגו של רשת B.A.N – הרשת שהופיעה לראשונה בפרק הקרוי על שמה מהעונה הראשונה, אז אלפרד התארח בתכנית ריאיונות וגם הכרנו את האדם הטראנס-גזעי. אחריו עולה שקופית שמבהירה שלמרות שרשת B.A.N עומדת מאחורי מה שעומד לבוא, חברת דיסני לאו דווקא מסכימה עם האמור. זו אמנם רק דרך משעשעת לספק למוקומנטרי תחושה של אמינות, אבל גם תזכורת מעניינת – למרות ש"אטלנטה" הולכת לעקוץ, לבקר וללעוג על דיסני במהלך חצי השעה הקרובה, היא עצמה משודרת ברשת FX, ששייכת לתאגיד דיסני. חתיכת ביצים יש לו לגלובר הזה.

מיד אחריו העיתונאית ג'נה וורטהם (כאמור, אדם אמיתי) מציגה בפנינו שני אירועים אמיתיים מחציו הראשון של הניינטיז, שלמעשה מגדרים את גבולות הפרק, בין רנסנס דיסני למהומות לוס אנג'לס. בזמן שבצפון הוליווד איירו את אלדין, בדרום לוס אנג'לס – 20 קילומטרים משם – התרחשו מהומות חסרות תקדים בעקבות זיכוי השוטרים שהכו את רודני קינג. וביניהם ניצב טום וושינגטון, מאייר צעיר ושחור שבשל טעות מטופשת הופך ברגע למנכ"ל של דיסני, התפקיד הבכיר ביותר בחברה החזקה ביותר בתקופה המצליחה ביותר שלהם בהוליווד. והוא מגיע עם אג'נדה שרוב המנהלים האחרים בדיסני, ובהוליווד כנגזרת, לא ממש מחבבים.

הסיפור של תומאס "טום" וושינגטון מתחיל בילדותו במזרח אטלנטה, ולמרות שלא ברור בדיוק מתי הוא גדל, אפשר להסיק מהטיימליין שמדובר בשנות ה-70, ימים לא פשוטים לגדול בתור אפרו-אמריקאי בעיר שכזו, ובטח עוד בתור שחור שנחשב לחנון ומכונה בלעג בפי חבריו "לבן", כי הוא עוסק בתחום שלא הרבה שחורים עסקו בו – איור. העובדה שהוא קרוי על שם המוזיקאי הלבן טום ג'ונס לא עזרה (הרי הוא היה המוזיקאי האהוב על קרלטון מ"הנסיך המדליק מביל אייר", שגם הוא כונה בלעג לבן). אימו ובן דודו מתארים אותו כילד חולמני, מצייר בכל הזדמנות, חולם שגיבור העל אסטרו-בוי יגיע להציל אותו. ממה? מהכל. כלומר, בעיקר מהחיים בשכונות העניות והשחורות של אטלנטה, ולצד צילומים שמחקים באופן מושלם צילומי ארכיון, זה מרגיש כמו כל דוקו-יצאתי-מהשכונה שראיתי.

החנון השחור גדל וב-1987 הוא מצטרף למכללת סוואנה לאמנות ועיצוב, שם אנחנו נחשפים לכישרונו ולחלומותיו. או ליתר דיוק, לחלומו להצטרף לתאגיד דיסני. ובמהרה, הוא קיבל השראה מהמאייר ארט באביט, היוצר של אחת הדמויות האהובות עליו – גופי. באביט הוא אחד מאגדות דיסני, אנימטור מוכשר (ואמיתי. נראה לי שראוי בפרק הזה לציין מה אמיתי ומה פיקציה) שעבד על כמה מהסרטים החשובים של דיסני בשנות ה-30 ("שילגייה", "פינוקיו" ו-"פנטזיה", למשל), אבל גם האדם שפיתח את דמותו של גופי בשנות ה-30. כשאנחנו רואים את ההרצאה שלו במכללה לאמנויות, אנחנו שומעים הקלטה אמתית של קולו, בה הוא מסביר לתלמידים שגופי, בלב ליבו, היה סתום. "הוא חשב הרבה וחזק לפני שהוא עשה כל דבר, ואז הוא עשה את זה לא נכון".

פרופסור מהמכללה שהכיר את וושינגטון (הפיקטיבי, להזכירכם) מספר שהמאייר השחור הצעיר התאבסס על מאמר שפרסם באביט בשנות ה-70, שנקרא "אנליזיה של ה-Goof" ("מטופש", בתרגום חופשי). גם הפעם מדובר בפיסת היסטוריה אמתית – זה מאמר שפורסם במגזין הקולנוע הבריטי הותיק Sight & Sound ב-1974, אבל למעשה נכתב על ידי באביט ב-1934 בתור סוג של דף תיאור פיזי ואישיותי לדמותו של גופי, ומבין השורות שולו מתחילה להתבהר אמת די מוזרה, וממש עצובה. המאמר זמין במלואו בארכיוני האינטרנט, והוא מסמך די מדהים, כפי שמשתקף בציטוטים האמיתיים לחלוטין שהפרופסור מקריא.

"תחשבו על הגוף בתור כלי של אופטימיות בלתי נגמרת, שומרוני טוב ופתי, בעל חצי-מוח", הוא מתחיל, ואז משתמש בביטוי שאין איך לתרגם מבלי לאבד את הזעזוע – "Good nature colored boy". המונח הזה מתחבא בין תיאורי אלף דרכים לקרוא לגופי אידיוט, אבל כדאי לעצור עליו. בשנות ה-30 זה היה כינוי ששמור רק לאפרו-אמריקאים, ויותר מזה, כינוי שהיה מוצמד לא פעם לדמויות ארכיטיפיות של שחורים, כפי שהוצגו בימי האנימציה הראשונים כקריקטורות גזענויות להחליא. אני בטוח שזו לא הפתעה עבורכם שבראשית דרכם, דיסני השתמשו גם הם לא פעם באותן דמויות גזעניות. וגופי, כך מתברר מדברי היוצר שלו, היה עוד קריקטורה משפילה של אפרו-אמריקאים בהסוואה.

התיאור של באביט נשמע בדיוק, אבל בדיוק, כמו שהיו מתארים דמויות במופעי מינסטארל, אבל אטלנטה רוצה להשלים את האמירה שלהם – כך שבזמן שהפרופסור מצטט את דף הדמות הרשמי של גופי, מוצגים סרטוני אנימציה של גופי שמעידים בדיוק על מה שהוא מקריא. כשגופי האידיוט אוחז בידו פרוסת אבטיח ענקית ואוכל אותה בדיוק באותו האופן בו נהגו להציג קריקטורות גזעניות על שחורים, זה כבר היה ברור כשמש (סלחו לי, אבל לא ניכנס היום ללמה אכילת אבטיח הייתה סטריאוטיפ גזעני על שחורים, כי יש מספיק מה לכסות גם בלי זה). וטום וושינגטון ראה מעבר למה שכולם התעלמו ממנו.

הפרופסור מספר על עבודה שיצר וושינגטון שנקראת "גופי פליז" (קריצה לביטוי האפרו-אמריקאי Nigga, please), בו הציג את גופי מאויר בצמד סיטואציות סטנדרטיות, כמעט קלישאתיות, מחיי האדם השחור – באמצע משחק כדורסל ובמספרה, בודק את תספורת הפייד שלו (שהיתה נפוצה מאוד באייטיז). עבור בן הדוד של טום זה היה סתם דבר שהיו צוחקים עליו, "גופי הוא ניגר", הוא אומר (ומצונזר, כי בכל זאת, זה דוקומנטרי רציני, לא אטלנטה) – אבל הוא באמת עלה על משהו. בחיפוש אינטרנטי זריז גיליתי שהוא לא הראשון שעשה את ההקשר, ושבשנים האחרונות מילניאלס רבים חוזרים אחורה ומגלים המון רמזים שחורים סביב גופי, ובמיוחד בסרט שלו מ-1995. אבל אנחנו מקדימים את עצמנו.

עבור סרטון הגמר שלו, תומאס יצר מיש-מש באמת יפה – "ליל' פרינס", בו הכניס את פרינס לאנימציה בהשראת הספר "הנסיך הקטן", בליווי השיר המקסים "I Don't Want to Live on the Moon" של רחוב סומסום (ובאמת כל הכבוד לאטלנטה שהצליחו לגרום לזה להיראות ולהרגיש כמו סרט אנימציה מתוק של סטודנט מראשית הניינטיז). היצירה הזו, כפי שהסביר הפרופסור, נולדה מתוך מות אביו בשנה הראשונה ללימודיו. זה היה הרגע המניע של חייו, ומה שהוליד את התעסקותו בהורות ובמשפחתיות, כפי שתתבטא בעתיד. אבל כרגע, הסרט הזה היה מה שהביא לו את כרטיס הכניסה שחלם עליו לאולפני וולט דיסני.

או בעצם, לא רק זה. כפי שמסביר חבר הנהלת דיסני לשעבר, וושינגטון נכנס לדסני במסגרת Diversity Program, כלומר תוכנית לשילוב בני מיעוטים במקום העבודה. יש מי שיקרא לזה העדפה מתקנת, או אפליה מתקנת, או הכי מתאים במקרה הזה – הספוק שישב ליד הדלת. היה משעשע לראות את חבר ההנהלה מדקלם מסרים על "גיוון" שנלקחו הישר מהשפה התאגידית הקבועה, אבל בפועל מעידים בעיקר כמה זה היה אקט אוטומטי, כזה שנועד להעמדת פנים של גיוון, פשוט מבלי להכניס אף אפרו-אמריקאי לתפקיד שבאמת יכול להשפיע. ואכן, טום נכנס לתפקיד חסר השפעה בתור עוזר מאייר בסרט "אגדות ברווזים הסרט: אוצר המנורה האבודה", יצירת דיסני כל כך זניחה עד שאין סיבה שתזכרו. אבל הוא כאן, מגשים את החלום שלו, לוקח חלק ברנסנס של דיסני. ואז הגיעו מהומות אל.איי.

מהומות לוס אנג'לס היו קריאת השקמה לאפרו-אמריקאים רבים ב-1992. זה לא שהם לא ידעו שהמשטרה מתעללת בהם והרשויות לא סופרות אותם, אבל לראות את הוידאו המזעזע של רודני קינג חוטף מכות משוטרים על עבירת תנועה (קטע מהסרטון אף משולב בתחילת הסרט), ואז לראות את אותם שוטרים מזוכים על ידי חבר מושבעים לבן – זו היתה נקודת רתיחה. 6 ימים של מהומות זעם, 63 הרוגים, 2,383 פצועים, 7,000 הצתות, 12,111 עצורים, 4,000 חיילי המשמר הלאומי ויותר ממיליארד דולר בנזקים. גם וושינגטון רצה להשתתף, אבל שיחה עם אימו הזכירה לו את הקלישאה שעט חזק מהחרב, והמחאה שלו צריכה להיות בעזרת האמנות. אגב, זו מקריות מוחלטת, אבל היוצר של גופי ארט באביט נפטר במרץ 1992, בגיל 84, בדיוק חודשים לפני מהומות לוס אנג'לס.

ובזמן שדרום לוס אנג'לס בוערת, צירוף מקרים מוזר הביא לוושינגטון את ההזדמנות שחיפש. התרחיש בו הפך המאייר השחור למנכ"ל דיסני הוא כמעט סיטקומי (בלבול שמות פשוט שגורם לכל חבר ההנהלה להצביע לו), והסיבה לכך היא שעצם נחיתתו לתפקיד היא אירוע קומי. רק תסתכלו על הפרצופים הלא מרוצים של חברי ההנהלה הלבנים והמבוגרים שצריכים עכשיו לענות למרותו של אפרו-אמריקאי צעיר בימים של התקוממות גזעית. ובאטלנטה מעבירים את זה בדרך מאוד יפה, עם טריק שדוקומנטרים משתמשים בו בכל הזדמנות – המחזה של דברי המרואיין. "זו הרגישה כמו טעות תמימה שנוכל לטאטא מתחת לשטיח", אומר חבר ההנהלה בזמן שעל המסך הופיעו מטאטא ויעה מרקדים, שוט מתוך הסרט היפה והחיה. "אבל, אחרי היפה והחיה היו הרבה עיניים עלינו", הוא ממשיך בעוד שהמסך מראה את בל מביטה במראה שבורה, עיניים רבות מביטות עליה בחזרה.

האקט הראשון של וושינגטון בתפקיד המנכ"ל כבר סימן את כוונותיו. הוא ריכז את האנימטורים בחדר, ושאל שאלה פשוטה ונפוצה שנוגעת למה שמכונה "פרדוקס גופי-פלוטו". בטוח שנתקלתם בעבר בתהייה הזו: אם גם גופי וגם פלוטו מאוירים ככלבים, אז למה פלוטו הוא חיית מחמד של מיקי מאוס בעוד שפלוטו הוא חברו ההולך על שניים? זו שאלה כל כך עתיקה עד שארט באביט עצמו התייחס אליה במאמר המדובר מ-1932 – הוא מסרב לענות עליה, אבל כן מודה בדמיון המבלבל בין שתי הדמויות. וושינגטון, בכל אופן, מעלה את השאלה באופן קצת אחר שרומז לתפיסתו של גופי כייצוג אפרו-אמריקאי – "למה גופי נותן למיקי לעשות את זה לפלוטו?". כלומר, למה גופי רואה את מיקי מתעלל בכלב אחר, אחד מבני מינו, ולא עושה שום דבר בנושא? בהתחשב ברקע של מהומות לוס אנג'לס, ברור איזה רגש וושינגטון מבטא פה.

באקט השני שלו, הוא ניגש לפלוטו ושיחרר לו את הרצועה, לפחות מטאפורית. הוא ניגש לאנימטור השחור היחיד שמצא בחברה, פרנק רולס, שעבד בתפקיד Inbetweener – בעיקרון פועל שחור של מפעלי אנימציה. זו היא קריצה ברורה לאנימטור השחור הראשון האמיתי בדיסני, פלויד נורמן, שעבד בתפקיד הזה בדיוק במשך 8 שנים (בין היתר על "היפיפיה הנרדמת" ו-"101 דלמטים") לפני שהתקדם לתפקיד בכיר יותר. אבל עבור רולס, ההזדמנות שיצר וושינגטון שמה אותו על המסלול המהיר, והוא הוקפץ לתפקיד בימאי סרט אנימציה חשוב בדיסני, הפרויקט הראשון של וושינגטון, הדרך שלו להילחם את מאבקם של אנשי מהומות לוס אנג'לס וכדבריו, "הסרט הכי שחור בכל הזמנים".

"גופי: הסרט", אולי כדאי להזכיר, הוא סרט אמיתי מ-1995 שניסה לספק עומק רגשי לדמותו המטופשת של גופי. הוא עוסק במערכת היחסים של גופי עם מקס, בנו הטינאייג'ר שדי נבוך מהאבא הגמלוני שלו. בימאי הסרט, כמו גם מנכ"ל דיסני בזמנו, לא היו שחורים וגם לא התכוונו ליצור סרט "שחור", אבל הטענה של אטלנטה לא בהכרח מופרכת כמו שזה נשמע בהתחלה. בשנים האחרונות, כאמור, נוצר גל של כותבים ויוטיוברים שחוזרים אחורה לסרט שכשל בקופות, ומנסים לפענח איך הוא זכה למעמק קאלט בקרב אפרו-אמריקאים. והאמת היא שיש להם נקודה – גופי לא בהכרח מוצג כשחור באופן בוטה, אבל הסרט מבוסס על לא מעט אפיונים אפרו אמריקאים בלוק, בסאונד, בעיצוב הדמויות וברוח.

הסיבה לכך היא, כמובן, שמנהלי דיסני ניסו (ולמעשה, הצליחו) להתחבר לדור ההיפ הופ הצעיר שהתחיל לצמוח בראשית הניינטיז, ולא היה אף מנכ"ל שחור חתרני שבנה את הסרט כמסר תת הכרתי – אבל זה לא יעצור את גלובר מלדמיין את ההיסטוריה אחרת. כי בעולם של אטלנטה, סרט הדיסני על גופי ומקס היה בכלל על אבהות שחורה. זה שם את הסיפור של הסרט בקונטקסט אחר לגמרי. בסרט, למשל, מקס עושה בלגאן בבית הספר כדי להרשים את הקראש שלו, רוקסן, והמנהל מתקשר לגופי להזהיר אותו שהבן שלו "לבוש כמו חבר כנופיה", ושכדאי שהוא יחנך אותו ומהר, לפני שהוא מסיים "בכיסא החשמלי". עבור אבות שחורים רבים, במיוחד בניינטיז, הפחד על גורלו העתידי של הבן שלך, והחשש שיסיים בכלא, מוכר טיפה יותר מדי.

לצלילי שיר המחאה השחור "Fight the Power" של פאבליק אנמי ועל רקע קטעי ארכיון שמציגים מגוון רחב של רגעי תרבות חשבות לאפרו-אמריקאים, שמעורבבים עם סצינות מהסרט שממחיזות את הדברים – הבימאי השחור הפיקטיבי מסביר איך וושינגטון רצה להפוך את הסרט ליצירה שעוסקת במגוון הרחב של חיי השחורים באמריקה, החל ממשרות מעוטות הכנסה ועד לעומס הגבינה בדיאטה האפרו-אמריקאית (ומי שזוכר את הסרט יודע שהחבר הכי טוב של מקס מכור לגבינה מפחית). "תומאס ידע שאנשים חשבו שגופי טיפש, אבל הוא רצה להראות את הגורמים הממסדיים שגופי התמודד איתם", הוא אומר. ופתאום זה נהיה לי ברור – זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שאטלנטה עושה.

קווי הדמיון בין דונלד גלובר לטום וושינגטון היו שם מההתחלה. בדומה לדמות הפיקטיבית שיצר, גם גלובר גדל באטלנטה כחנון שחור, וסיפר לא פעם על איך ספג עלבונות רבים על היותו "לבן" בעיני חבריו, רק כי התעניין בדברים "לא שחורים". אחר כך, כשגלובר סיים קולג', הוא צורף לצוות הכותבים של הסיטקום הנפלא של טינה פיי, "30 רוק", דרך תוכנית לשילוב בני מיעוטים של רשת NBC. יש מי שיקרא לזה העדפה מתקנת. וגם גלובר הצליח ליצור את סרט הגופי שלו, "אטלנטה", בתכסיסים – כשהציג את הרעיון לסדרה לרשת FX, הוא תיאר אותה בתור סיפור עלייתו של ראפר מאטלנטה. את כל החלק של לתאר את הגורמים הממסדיים שאפרו-אמריקאים צריכים להתמודד איתם הוא הזניח מהפיץ'. לכן את הפרק הזה בכללותו אפשר לראות כסיפורו של דונלד גלובר ומאמציו לבנות יצירה אפרו-אמריקאית מורכבת שתגיע להמונים, ותעביר מסרים חתרניים של משפחתיות שחורה על כל גווניה. רק תחשבו על הפרק הקודם.

בחזרה לפרק, המוקומנטרי פורס מעט מהקונטקסט, האישי והציבורי, בו יצר וושינגטון את הסרט. ראשית, מציגים את חיי המשפחה שלו, והקשר עם בנו, מקסוול (שכמובן, היה ההשראה לשם בנו של גופי). הערת צד: בחיים האמיתיים הסרט נוצר בהשראת מערכת היחסים הרעועה של יושב ראש דיסני דאז, ג'פרי קצנברג, עם ביתו בת הנוער. קצנברג וביתו יצאו לרואד-טריפ ביחד, וחיזקו את הקשר שלהם, מה שנתן את הרעיון לכך שגופי ובנו יצאו ביחד לטיול דיג חוצה אמריקה. הקונטקסט השני שהדוקומנטרי מראה הוא האופן בו גבריות שחורה יוצגה באותם השנים, כשהם מציגים שני קטעים כדוגמה – או באופן מסורס, כקריקטורה להט"בית (ומציגים את המערכון Man on film מסדרת המערכונים האפרו-אמריקאית In Living Color) או כגבר היפר-אלים, קריקטורת הגנגסטר (ומציגים קטע מסרט הפשע New Jack City).

גופי, לעומת שני אלה, היה דמות של אבא שחור שבאמת מתעדף את המשפחה שלו. ונראה שכך עשה גם וושינגטון, כפי שאפשר לשמוע מבנו – כיום גבר שחור בוגר. הוא מתאר איך הסרט לימד אותו על החיים כאדם שחור, על איך דרך הסרט הוא הבין שגברים שחורים לא חייבים להיכנע לתכתיבי החברה ולגלם דמות של גבר שחור. הבימאי ממשיך את הרעיון, ומסביר איך הסרט שרטט הקבלות לאירועים משמעותיים בהיסטוריה האפרו אמריקאית. הוא מסביר, לדוגמא, שהמפה שמובילה את גופי ובנו ליעד הטיול (שבסרט ייצגה את האמון ביניהם) היתה אמורה להזכיר לצופה את "הספר הירוק", הידוע גם בתור "מדריך גרין לנהג השחור" – מדריך שנתי שהיה מתפרסם בימי חוקי ההפרדה (1936-1966) המלא ברשימת המלצות לנהגים שחורים על אזורים, שירותים ומתקנים שהיו ידידותיים לאפרו-אמריקאים. כלומר, מקומות שבהם לא היו מסרבים להם במקרה הטוב, ועושים בהם לינץ במקרה הרע.

אחרי שפירקו את המשמעויות הנסתרות שוושינגטון רצה לבטא בסרט, המוקומנטרי מציג איך בדיוק הוא עשה זאת. למשל, בפגישת מאיירים בה הוא מסביר איך צריך לאייר דמויות שחורות שמתנהגות, זזות ורוקדות באופן אותנטי. כבר בפגישה הזו אפשר לראות הרבה יותר פרצופים שחורים בקרב העובדים. הוא סירב להכניס את מיקי מאוס לסרט (או כדבריו, "הלבן הזה". האנימטור הלבן שמספר על זה אומר שהוא לא הבין, כי מיקי הוא עכבר – עדות לעיוורון הגזעי שלבנים לוקים בו), הביא ילדים לעשות הליכת ירח והכריח את המאיירים להתאמן בציור ברכת שלום, כמו שהשחורים עושים את זה. כשאחד מהאנימטורים הלבנים עלה למשרדו להתלונן, וושינגטון ישב עם אצולת הוליווד השחורה של אותה התקופה, עישן סיגרים ושתה ויסקי. "מי הזמין את האורז הלבן?" הוא לעג לו, הופך את משרדי דיסני לשכונה. עכשיו הלבנים לא מרגישים שם בנוח.

בריאן מקנייט וסינבד, שניהם בתפקיד עצמם, מספרים על המסיבות של הוליווד השחורה במשרדי דיסני (שמשום מה כללו גם את האריסון פורד) ומקנייט אפילו מסביר איך הוא הוביל עזר להחליף ללהקת את אחת הדמויות בסרט – כוכב הפופ שמקס מעריץ, פווארליין. במקור, כך לפי מקנייט, פווארליין היה אמור להיות מגולם על ידי בריאן אדמס (שבאותם שנים יצר כמה להיטים עבור כמה סרטים שהביאו אותו למועמדות לאוסקר), אבל מקנייט המליץ לו להביא את טווין קמבל – כוכב ארנ'בי שבאותם השנים היה הדבר בקרב נערות שחורות. זה כמובן סיפור פיקטיבי, אבל טווין (לא קווין) באמת נתן את קולו לדמותו של פאוורליין, שעוצב בהשראת כוכבי פופ שחורים כמו מייקל ג'קסון, פרינס ובובי בראון, והיה לאחד הדברים הכי שחורים בסרט הגם ככה די שחור הזה.

אבל הם חושפים עוד דבר קטן, רמז ראשון לנפילתו העתידית של וושינגטון: הוא היה מאוד רגיש בנוגע לשחורות שלו, ולא ממש אהב אם מישהו רמז שהוא פחות משחור. גם זו נקודת דמיון בין טום וושינגטון לדן פרימן, גיבור הספר "The Spook Who Sat by the Door" (וכנגזרת, גם לדונלד גלובר) – גם הוא כונה על ידי חבריו מהשכונה לבן בשל שיתוף הפעולה שלו עם הרשויות, אבל הוא כאמור, היה סוס טרויאני של מחאה שחורה. ומרגע זה, משהו משתנה אצל וושינגטון, כפי שאפשר לראות בשינוי התמונות התאגידיות שראינו עד כה. לפתע הוא דופק פוזות מהשכונה על שולחן המנהלים (זה פריים שהפיל אותי מצחוק) ומביא אקדח לעבודה "כדי להזכיר לי שהם לא יודעים מי אני".

הרצון להציג את השחורות שלו בכל מחיר, הלחץ והאחריות החלו לפגוע בו, וזה חלחל לבית, וגבה את המחיר מהמשפחה. באחד מהתמונות המשפחתיות אפשר לראות את חברי משפחת וושינגטון לובשים כובעי גופי – תזכורת לפרק "New Jazz" מהעונה הקודמת, אז פייפר בוי נאבד ברחובות אמסטרדם, בעודו לובש את כובע התיירים המטופש הזה. המשוואה הזו מזכירה שוושינגטון הוא לא היחיד שמהווה ייצוג של גלובר בסדרה, אלא שגם אלפרד הוא בעצם סוג של דונלד גלובר – אדם שחור שהצליח מעבר לכל יכולת, שמנסה לייצג את התרבות השחורה ביצירותיו, ונאבק במחיר ההצלחה. למעשה, בעונה הזו הופיעו המון דמויות כאלו – בלו בלאד, דיאנג'לו, מר שוקולד וכמובן, אלפרד עצמו. והרי לכם, רגע לפני סוף העונה נחשפת התמה שלה, אותה תמה שראפרים אמרו פחות או יותר מאז הניינטיז: להצלחה יש מחיר, אבל להצלחה כאדם שחור יש מחיר גבוה יותר.

המחיר של וושינגטון, בכל אופן, היה שהוא התחרפן לגמרי. הסצינה בה בימאי הסרט מתאר את ישיבת ההנהלה בה וושינגטון השווה את עצמו לגופי היתה קורעת מצחוק, בין היתר בזכות חיקוי מושלם של צחוק גופי בגרסתו הקריפית ביותר. דיסני ניסו לשלם לו כדי לעזוב את דיסני, אבל הוא סירב ל-75 מיליון דולר, כי עבורו זה היה הרבה יותר מרק סרט. הוא החל להיות פרנואיד ולפתע היו "חבורת גברים בעניבות פרפר" במשרדים. בתמונות כבר היה ברור מי הם אותם אנשים, שהפכו לצוות האבטחה האישי שלו – Fruit of Islam, חברי אגף האבטחה המיליטריסטים של הארגון השחור-מוסלמי הרדיקלי Nation of Islam. לאט לאט וושינגטון הפך ליותר ויותר דומה לדן פרימן, ובדומה לו, הוא מסתובב ברחבי העיר, אוסף קבוצות שחורות רדיקליות סביבו, וסביב הסרט שעוד רגע יוצא.

רק שהיצירה שלו עומדת להיחטף. אפשר להבין את מנהלי דיסני האחרים שניסו לעצור אותו. זה לא רק העובדה שהוא בבירור סבל ממשבר נפשי קשה, אלא יותר עוסק בכך שוושינגטון רצה שבסיום הסרט גופי ובנו יעצרו, ואז יהרגו, על ידי שוטר (שבאיורי הסטורי-בורד מאוייר כחזיר). הגרסה הערוכה של הסרט, אותה ראה וושינגטון אחרי שהרשו לו להיכנס בפעם האחרונה לאולפני דיסני, לא כללה את הסצינה הזו ולמעשה טישטשה לחלוטין את המסר ושינתה את החזון שלו, מאחורי גבו. וושינגטון רצה שמקס וגופי ימצאו את עצמם בחנות עתיקות ויגלו את כס הקש של מקים הפנתרים השחורים, יואי ניוטון. הכס המדובר נחקק בתודעה הקולקטיבית כסמל להתנגדות שחורה בעקבות פוסטר מהסיקסטיז בו רואים את המנהיג השחור ניוטון יושב על הכס, בידו אחת רובה, בידו השניה חנית. אבל האנשים בדיסני העלימו את זה לטובת עלילת צד סלאפסטיקית על ביגפוט. כמה משפיל.

https://www.youtube.com/watch?v=3Ob50cCMBB8

טום וושינגטון, בבריאות נפשית מעורערת ושבור לב מחטיפת היצירה שלו, נעלם רגע אחרי ההקרנה. הרכב שלו נמצא בתוך אותו אגם אליו נהג לקחת את בנו לדוג, ומסביבו – בסדרת שוטים מצחיקה וטראגית כאחד – נמצאו נעלי וכפפות גופי. הרגע הזה מתנגש עם צילומים מהסרט, בהם מקס מציל את אביו מטביעה בנהר. גופתו אולי לא נמצאה (מי יודע, אולי הוא יצוץ בפרק האחרון), אבל עכשיו כל מה שנותר לאהוביו של טום זה הסרט, אבל בעיניהם, זו המורשת הכי יפה. בנו של טום מזכיר מם אינטרנטי שמבוסס על הציורים שעשה בקולג' (המם אמתי, אבל מבוסס על ציורים של חשבון אינסטגרם אנונימי), שמזכירים לו את המהות של מה שאבא שלו רצה להעביר – ייצוג נאמן, חופשי וישיר לחייהם של אמריקאים שחורים. "הוא היה ממש גאה שהוא הפך לחלק מהתרבות", אומרת אשתו לשעבר, "אני חושבת שזה כל מה שהוא רצה בסוף – פשוט להיות חלק מהמשפחה". והמשפחה הזו, במקרה הזה, היא התרבות האפרו-אמריקאית.

הסיפור של טום וושינגטון הזכיר לי מערכון קלאסי של דייב שאפל, בפעם המי יודע כמה, שנקרא "when keeping it real goes wrong". עיקרו של המערכון עוסק באפרו-אמריקאים שמחליטים "לשמור על זה אמיתי" – כלומר, להביא את השכונה למקום שבו היא לא נדרשת – ומשלמים את המחיר עבור זה. המערכון הראשון בסדרת המערכונים הזו הציג איש עסקים, לא שונה מטום וושינגטון, שמחליט להתפרץ על קולגה שמנסה לתת לו כיף, בליווי סלנג אפרו-אמריקאי מאולץ. כמו טום וושינגטון, גם הוא משלם את המחיר על השחורות שלו.

ועוד פרט קטן לפני שנסיים – הפרק הזה כולו נחזה במשפט אחד קטן בפרק האופנה מהעונה הקודמת (פרק 6). באותו הפרק, אל וארן ישבו ודיברו על הרעיון של ארן "להשקיע מחדש בשכונה", אבל אל מבטל את הרעיון עם המשפט "ידעתי שתהיה כולך 'הספוק שישב ליד הדלת'", כשהוא מתייחס ישירות לספר וגישתו הפרו-שחורה. "ואתה יודע מה עושים לבחור הזה בכל פעם?" הוא שואל, והשניים אומרים את זה ביחד: "הם הורגים אותו". וזה בדיוק מה שקרה לטום וושינגטון.

זה היה פרק מסחרר, עמוס בפרטי מידע – חלקם אמיתיים, חלקם מומצאים – ומשחק בתרגילי היסטוריה אלטרנטיבית, או אולי בעצם היסטוריה נסתרת ופיקטיבית. זה הפרק האחרון בסדרה שדונלד גלובר ביים בעצמו, ולמרות שהוא בעצם פרק אנתולוגיה אחד אחרון, הוא גם בדיוק מה שאטלנטה צריכה להביא. סיפור מרתק שמטיל אור על חוויות לא מדוברות של אפרו-אמריקאים, סאטירה חברתית נושכת וגם סתם צחוקים. הצחוק הקריפי של גופי עדיין תקוע לי בראש. וכשמבינים שהכל דימוי אחד גדול ליצירתה של אטלנטה עצמה, זה גם הופך ליצירה ארספואטית מורכבת וחכמה שמזכירה שגם אם אתם אוהבים את "אטלנטה", היא בכלל לא מיועדת לכם. היא מיועדת לאפרו-אמריקאים, לאנשי העיר אטלנטה ויותר מהכל, לילדים של דונלד גלובר עצמו.

סוף דבר

על מה דונלד מהרהר: על היצירה של הסדרה "אטלנטה", ועל הגזענות המערכתית שלא מאפשרת לגבר שחור לשגשג גם כשהוא מצליח.

שיר הסיום: "I2I" של טווין קמבל, השיר המרכזי ב-"גופי: הסרט" מ-1995. לאורך כל עלילת הסרט, מקס הצעיר מקווה להגיע למופע של הכוכב האהוב עליו, פאוורליין – למעשה, זה עיקר המחלוקת שלו עם אביו גופי. כך שברגע הקליימקס של הסרט, פאוורליין מבצע את השיר הזה, בעוד גופי ומקס פורצים להופעה ומצטרפים אליו (גופי אפילו רוקד ריקוד ירח. כנראה שהאנימטורים בכל זאת למדו משהו מהילדים השחורים שטום וושינגטון הביא). כל חבריו של מקס רואים אותו עם הכוכב האהוב, כולל הקראש שלו רוקסן, והכל מסתיים עם סוף טוב.

השיר עצמו הוא בסגנון פופ-ארנ'בי מתחילת הניינטיז, תופים וסינתיסייזרים ומודולציה וכל האווירה המצועצעת הזו. אפילו השם שלו, דרך מסוגננת לכתוב "עין לעין", די מצועצע. במקור, השיר מדבר על איך שני אנשים יכולים להתגבר על ההבדלים ולראות עין לעין אם רק יקשיבו אחד לשני – מסר די כוללני וקצת רדוד, אבל בדיוק מה שסרט ילדים על אב ובן שלומדים להסתדר ביחד היה צריך.

עם זאת, כשקוראים אותו בקונטקסט של מה שהרגע ראינו, פתאום הוא נשמע כמו שיר שמדבר על פערים בין הגזעים. אם המנהלים בדיסני רק היו מקשיבים למה שהמאייר הצעיר רצה להביא למסך, מכילים אותו במקום להתנגד, מחפשים איך למצוא את עמק השווה – אולי הסרט היה מצליח להגיע למסר מבלי להסתיר אותו בין השורות. רדיקליזם זה טוב ויפה והיסטורי, אבל לפעמים הדרך הכי טובה להביא מחאה היא דווקא בסרט מלא ניואנסים על אב אפרו-אמריקאי שאוהב את בנו. גם אם זו לא הייתה כוונת המשורר האמיתי.