אטלנטה בוערת: סרטי הבורקס של האפרו-אמריקאים גרועים כמו שלנו

פרק 5: Work Ethic! ("מוסר עבודה!")

*הריקאפ שלפניכם כולל ספויילרים לפרק החמישי מהעונה הרביעית של אטלנטה, כמו גם לפרקים שלפניו. אם זה מסוג הדברים שמפריעים לכם אתם יכולים לשפוך גריטס על הפנים*

וואו, איזה פרק עמוס בכל טוב קיבלנו, במיוחד אחרי הפרק המשפחתי הקטן של שבוע שעבר. זה היה פרק שלם על ונסה (ולוטי, סוף סוף!) שכלל סאטירה חברתית על ייצוג טלוויזיוני שחור (כולל ביקורת עצמית), סוג של המשכון לטדי פרקינס, טיול במפעל שוקולד הזוי יותר משל ווילי וואנקה ובעיקר – פארודיה על אחד האנשים הכי חזקים בהוליווד, ועל אחת כמה וכמה בקהילה אפרו-אמריקאית. ולכן, עוד לפני שאתחיל את הריקאפ, אקדים את מה שבדרך כלל אני שומר לסיום הריקאפ, ואסביר את הרפרנס המרכזי של הפרק: טיילר פרי.

פרי הוא בימאי, מפיק, שחקן, כותב, מחזאי, אחד משמונה האפרו-אמריקאים הספורים שהפכו למיליארדרים והבעלים השחור היחיד של אולפן סרטים – "אולפני טיילר פרי". את אמפריית הבידור המצליחה שלו הוא בנה במו ידיו ובעזרת מוסר עבודה נודע לשמצה, חרף כל הביקורות שחטף לאורך השנים. הוא נולד בניו אורלינס לאב נגר אלכוהוליסט ואלים, ואם נוצרית אדוקה שהחדירה בו את אהבת האל. כשהיה בן עשרים הוא עבר לאטלנטה לבדו, גר במכונית שלו והחל לכתוב מחזה כדי להתמודד עם הטראומות שעבר בילדיותו (אחרי שצפה באופרה ווינפרי מייעצת על כתיבה ככלי מרפא). ב-1992 הוא השקיע את כל חסכונותיו, 12 אלף דולר, בהעלאת מחזה בכורה בתיאטרון קהילתי. המחזה נכשל נחרצות.

אבל פרי, כאמור, הוא סוס עבודה. הוא ישב לשכתב את המחזה במשך שנים, וכשהעלה אותו שוב ב-1998, הוא החל לראות הצלחה, במיוחד בקרב קהל של נשים שחורות מבוגרות מהדרום. הן אהבו את הנושאים הקשים שקשורים תמיד למשפחה שחורה (לרוב לא מתפקדת), המסרים השמרנים שתמיד מקרבים אותך לג'יזס ולא פחות – את הקומדיה הנמוכה שעטפה את הכל בקלילות מזויפת. פרי המשיך לייצר מחזות בקצב שרק אדם שגר בעבר במכונית מכיר, וברמה שאפשר להגדיר רק בתור יצירות בורקס אפרו-אמריקאיות. זה איפשהו בין "צ'רלי וחצי" ל-"אבא גנוב". ואכן, המחזות שלו – ומאוחר יותר, הסרטים שיצר – הפכו למוצר צריכה המוני שהפך לפופולרי בטירוף בקרב קהל שחור, תוך כדי התעלמות מהוליווד.

יהודה ברקן של אמריקה הפך לכוכב עצום, כשהדמות המוכרת ביותר שיצר היא גם אחת שהוא מגלם בעצמו – מדיאה, אישה אפרו-אמריקאית מבוגרת, שמרנית, צעקנית ונושאת אקדח. אף אחד לא מתעסק עם מדיאה. לאורך 23 השנים בה היא קיימת, היא הופיעה ב-11 ממחזותיו, 12 מסרטיו ובסרט מצויר אחד שנושא את שמה. ופרי, כאמור, מגלם אותה בדראג וחליפת שמנים, אקט שלא ברור איך עובר ב-2022 ולא רק בגלל הפי.סי, אלא בעיקר בגלל שזה כל כך גרוע. לאורך השנים הביקורת מתוך הקהילה האפרו-אמריקאית על הבדרן האהוב עליהם היתה משמעותית, ורבים מהדברים שנאמר בגנותו נרמזים במהלך הפרק של אטלנטה. וכן, לא טעיתם – זה הוא דונלד גלובר שמגלם את בן דמותו, קירקווד צ'וקלד (או כמו שהוא מעדיף, מר שוקולד), באיפור כבד ובאופן שמזכיר את גילומו של טדי פרקינס הבלתי נשכח מהעונה השניה.

לכן יש לקרוא את הפרק עם הקריירה של טיילר פרי בזיכרון, שכן הרבה מהדברים שמוצגים על מר שוקולד הם למעשה חצים לעברו של פרי – וזה מתחיל כבר משם הפרק. "מוסר עבודה!", כולל סימן הקריאה, מתייחס לסרטון שהעלה פרי למדיה החברתית בינואר 2020, בו התרברב על כך שבניגוד לכותבי טלוויזיה וקולנוע רבים, אין לו שותפים או חדר כותבים משלו, תך כדי שהוא מציג את כמות התסריטים המפחידה שיצר לבדו במהלך 2019. "מה הפואנטה שלי?", הוא שואל, ועונה – "מוסר עבודה!". טוב, ההתרברבות נראית פחות מרשימה כשיודעים כמה מהתסריטים האלה הם חרא ממוחזר, רדוד ועצלני שמנציח סטריאוטיפים ומרוויח על חשבון האנשים שבנו אותו.

אבל היי, עבודה זו עבודה, ואין ספק שונסה צריכה אחת – בין אם בשביל הכסף, היציאה מהשגרה, החוויה או סתם כדי לצאת עם לוטי מהבית. הפרק נפתח עם ונסה ברכב לצלילי אניטה בייקר, נוסעת בדרך לגיג משחק באולפניו של מר שוקולד, כשבדרך היא חולפת על פני שלט ענק עם צילום ראש של שחקנית והכיתוב "תשכור אותי, מר שוקולד. שנאיה ריד היא האמא המצחיקה הבאה שלך!". זה נשמע תלוש, אבל זה למעשה מבוסס על שלט אמיתי שנתלה באטלנטה ב-2019 על ידי שחקנית לא מוכרת דאז, עם הכיתוב "שים לב מר פרי, ראקל ביילי היא האישה המובילה הבאה שלך". זה עבד, אגב, וגברת ביילי מככבת עכשיו בסדרה "All the Queen's Men", בהפקתו של מר פרי.

היא מגיעה עם אור ראשון ל-"אולפני שוקולד", וכבר מעל הכניסה אפשר לראות מוטיב שיחזור בפרק הזה לא מעט – פוסטרים מזויפים לסרטי טיילר פרי, או בעצם סרטי מר שוקולד, שנשענים על הקלישאות הקבועות שלו: בית שבור, משפחה שחורה, נשים משוגעות וטראומות. בשער, למשל, תוכלו לראות פוסטרים לסרטים (בתרגום חופשי) "בלתי ניתנת להזזה", "משפחה קטנה ומאושרת", "בית שבור" ו-"אף אחד לא יכול להגיד לי מה לעשות 2". המאבטח בודק את התיק שלה, וגם את התרמיל הורוד של לוטי, ביסודיות רבה. "תופתעי מי הבריח לפה אקדחים", הוא אומר כרמז מטרים להמשך.

האם וביתה, לבדן בהרפתקאה, חולפות על פני מדריכת סיור שמשמשת ככלי אקספוזיציה להסביר איך הסטודיו הזה משווק – "בשביל התרבות, ועל ידי התרבות" (A). כלומר, הזהות השחורה של "צ'וקולד לאנד", כפי שהוא מכונה בידי המדריכה, היא חלק מרכזי מהעניין. לפני שואן מספיקה לחלוף, המדריכה גם מוסיפה אזהרה על משרדיו של מר שוקולד: "אף אחד לא נכנס פנימה… או יוצא החוצה". היא מצחקקת, אבל בלב אנחנו יודעים שזה נכון. בחדר ההמתנה, בחור שצועק לטלפון להכניס למישהו לבגאז' מתחיל עם ונסה, היא נותנת לו שם אחר ומיד מתחרטת ברגע שקוראים לה. זה תרחיש קומי חבוט וקלישאתי, לא בדיוק פאנץ' אופייני לאטלנטה. ואולי זה רמז מרכזי ראשון לכך שהעלילה של ונסה היא לא בדיוק עלילה של אטלנטה.

בדרך לאיפור ושיער, ונסה עוברת דרך היכל מלא בפוסטרים, מציצה בהתרגשות מסוימת במה שנראה סרטים די גרועים, בעוד עוזרת ההפקה הנלהבת זורקת "את זה ראיתי עם סבא", קריצה לאופי המשפחתי של צפייה במחזותיו וסרטיו של טיילר פרי, והנוסטלגיה שאפרו-אמריקאים רבים מרגישים לימים בהם קלטות וידאו של המחזות שלו הסתובבו מיד ליד. אשת השיער (או יש לומר, הפיאות) מקשקשת עם ואן על קירקווד שוקולד, ואנחנו מגלים ששתיהן לא ממש מחבבות את יצירותיו, ואז מיד מתרצות את העבודה שם בכך שהן תומכות באמנות שחורה (כלומר, על ידי יוצרים שחורים שמעסיקים רק שחורים) וחץ מזה, זו גם חוויה.

החברה הכי טובה, גם אם היא פגשה אותה ל-3 דקות. "אטלנטה". צילום מסך/ FX

הן היו ממשיכות בשיחה הריקה הזו, וכנראה אפילו מגיעות לביטויים כמו "יו גו גירל", אבל שאמיק בדיוק נכנס לחדר וכל הלסתות נופלות. שמיק הוא בחור חתיך, מקועקע, לבוש בגופיה לבנה (בארה"ב קוראים לזה בשם המזעזע Wife Beater. יעני, גופיית מכה נשים). הוא גם עובד צווארון כחול, ועל פי השרשרת על צווארו, נוצרי. זה האבטיפוס המוחלט הראשון שאנחנו פוגשים מיצירותיו של טיילר פרי – חתיך בהיר עור (זוכרים את הפרק הקודם? אז כמו דודה ג'ני) שמגלם את מושא החשקים של הגיבורה. השם שאמיק הוא כנראה קריצה לשם השחקן שאמיר מור, שגילם את האבטיפוס הזה בסרט הבכורה של פרי, "יומנה של אישה שחורה כועסת". את שאמיר מור אולי אתם מכירים בתור דרק מורגן מהסדרה "מחשבות פליליות", הסדרה שדודה ג'ני ראתה יותר מדי פרקים שלה. שאמיק, בכל אופן, מפלרטט בבוטות עם ונסה, ואז נעלם לדרכו בעוד צמד הבנות מתלהבות ממנו.

הסצינה הבאה היא כבר פארודיה בוטה על סגנון היצירה הטלוויזיוני של טיילר פרי. זה מתחיל עם מוזיקה קצבית על גבי צילום גנרי של בית פרברי, ובפנים אולפן מצועצע מציג שתי חברות שחורות שמנסות לשכנע את חברתן השלישית לעזוב את בעלה המתעלל. הצילום רווי ובוהק בקטע רע, הבימוי עצלני והכל נראה זול. ממש זול. זו, כמובן, אחת הביקורות הגדולות ביותר על פרי, שידוע בשיטות שלו לצמצם בעלויות הפקה, להשיג פיאות זולות ובאופן כללי לחפף בהכל. רק תסתכלו על הפיאה המצ'וקמקת (כולל חמסה שקשורה לאחת מהראסטות האדומות הגרועות) והביגוד הצעקני שתקעו לואן. היא נראית כמו דמות מסיטקום ניינטיזי גרוע. אגב, אחרי הפרק הלכתי לבדוק את הסדרה הפופולרית ביותר של טיילר פרי, "Tyler Perry's House of Payne", וזה נראה בול! אותו! הדבר! בכל זאת, לבן אדם יש לא פחות מ-9 סדרות שרצות במקביל, ואת כולן הוא כותב, מביים ומפיק. איך? מוסר עבודה! אבל גם חפיפניקיות.

ויותר מהכל, הוא מחפף בתסריט. אנחנו מקבלים רק 6 שורות דיאלוג, אבל כל אחת מהן יותר גרועה וקלישאתית מהשנייה. "מה לעזאזל הולך כאן? לא אמרתי לך שאסור שיהיה לך חברות", שואל הבעל האלים שפורץ לשיחה. שאסור "צ'ארלס, אני אוהבת אותך", האישה השחורה החזקה שנמצאת במערכת יחסים מתעללת עונה. "אבל לאישה יש צרכים וגבולות". אבל זה לא מספיק. לפתע קולו של מר שוקולד בוקע מרמקול אינטרקום מיושן, ודורש מהשחקן שמגלם את הבעל האלים לאחוז בכתפיה של אשתו, ואז מבקש מעוזרת ההפקה מייקי לבלגן את השיער של האישה – עד עקיצה על הנטייה של פרי להשתמש בפיאות גרועות.

לוטי, שצופה בסצינה מהצד, צועקת על הבעל, כי היא ילדה ולא ממש יודעת להבדיל בין משחק למציאות. מר שוקולד רואה את זה כיתרון, ומכניס את לוטי לתוך הסצינה, בעיקרון לעשות בדיוק את מה שכבר עשתה. ואן בקושי מספיקה לוודא אם לוטי מוכנה לזה ומבינה למה היא נכנסת, אבל הסצינה כבר ממשיכה, ולוטי מצטיינת. קאט, סצינה הבאה. המפיקה ממהרת להגיד למר שוקולד שזו רק היתה חזרת בלוקינג (שלב בו בוחנים את העמדת השחקנים והמצלמות, סוג של חזרה גנרית), אבל מר שוקולד רק זורק משפט שיעשה טריגר לכל קולנוען – "נתקן את זה בפוסט". כלומר, נתקן את זה אחרי הצילומים, בעיקרון גרסת הבימאי ללהדחיק בעיות ואז לטפל בהם באופן גרוע. עוד עקיצה לשיטת העבודה הנמהרת של טיילר פרי.

כל כך נמהרת, עד שהוא כבר הספיק לסגור את לוטי גם לסצינה הבאה. בחדר ההלבשה ונסה מוצאת אישה מבוגרת, נוצרית וחכמה שמייעצת לה לתת לילדה להינות מהחוויה, ובעיקר להתעלם מההשלכות, וזה עובד. ונסה משחררת, ולוטי עכשיו היא הבת של אישה שחורה אך חזקה אחרת במערכת יחסים מתעללת. "אני לא אוהבת את הגבר הזה, מאמא. אני לא אוהבת איך הוא מתייחס אליך". התפאורה הגרועה כמעט מתפרקת בזמן שהאישה יוצאת מהבית. אימה של הילדה השחקנית השניה מחמיאה ללוטי בפני ונסה, ומנסה להתקרב אליה, כי היא שמה לב שמר שוקולד מחבב את הילדה, ובטח כבר כותב סדרה עבורה. ונסה, שעוד לא הבינה שהבת שלה סומנה, מנפנפת, ואומרת לאם הדוחפת שמצידה, הבת שלה יכולה לקחת את הסדרה. "אני יודעת, אבל היא לא הסוג המתאים".

למה הילדה השניה לא מתאימה? כנראה כי היא כהה יותר. בחינה מדוקדקת של יצורותיו של טיילר פרי מראה נטייה לליהוק סטריאוטיפי על בסיס גוון עור, גם בתוך המסגרת האפרו-אמריקאית. הבהירות הם החכמים, הכוכבים, היפים, בעוד מי שזכה ליותר פיגמנטים לרוב מלוהק בתור הבעל המכה, השכן הטיפש או אם היא ילדה ויש לה מזל – החברה הכי טובה שממש טובה במחשבים. זו היא כמובן לא רק ביקורת כלפי פרי, אלא כל הוליווד, אבל כשזה קורה בתוכניות של אפרו-אמריקאי שמיועדות לקהל האפרו-אמריקאי, זה אפילו עוד יותר שובר לב לראות את האם הזו מודה שהבת שלה פשוט לא מהסוג המתאים.

מי שבמרכז המסך ומי שבצד. "אטלנטה". צילום מסך/ FX

בכל מקרה, האם הלוחצת מסיחה את דעתה של ונסה, ולוטי כבר נלקחה לסצינה הבאה, ואחריה יש לה רק עוד 13 סצינות. ואן, באופן טבעי, נלחצת ומיד שואלת לאן לקחו את לוטי. "היא בדרך לאולפן על שם טומי ליסטר", אומרת עוזרת ההפקה – עוד עקיצה לעבר טיילר פרי, שקרא לכל האולפני הצילום שלו על שם כוכבים אפרו-אמריקאים, חיים ומתים כאחד. וכן, ברור שיש אולפן על שם אופרה ווינפרי. טומי ליסטר, בכל אופן, היה שחקן אפרו-אמריקאי די זניח (ומתאבק WWE) שהופיע בעיקר בסרטי קומדיה מטופשים בתור האיש הקשוח. שאמיק צץ, שוב משום מקום, כדי ללוות את ונסה לאולפן, מספר לה איך מר שוקולד עזר לו כשהוא יצא מהכלא, נתן לו הזדמנות לעבוד וללמוד מחשבים. הוא אדיב, מתחשב, שואל אם הוא מסגביר ואפילו מתחיל איתה באופן מיושן למדי עם כרטיס ביקור. זה טוב מכדי להיות אמיתי.

אנחנו מקבלים הצצה קטנה לעוד סצינה מבית היוצר של מר שוקולד, שהפעם נראית כמו פארודיה על סרטי עבדים ואשמה לבנה – עוד ז'אנר שטיילר פרי מחבב. בגרסה של אטלנטה, כמובן, הכל מוגזם ואנחנו רואים את אייב לינקולן בוכה, כנראה מרוב אשמה לבנה, בזמן שאישה שחורה אומרת לו "חתיכת חרא לבן, אני מקווה שירו בך בתיאטרון". כן, אין ספק שאייב לינקולן קיבל מה שהגיע לו. לוטי, בכל אופן, לא על הסט הזה, וזה השלב של ונסה להתעצבן. היא מכריחה עובדת הפקה (ובימאית של שני פיילוטים) לקחת אותה אל לוטי, ומקבלת הצצה להלך הרוח של העובדים הנאמנים של מר שוקולד.

הסחות הדעת מצויות בשפע. "אטלנטה". צילום מסך/ FX

"את בטח לא תזכרי את זה כשהיא תזכה בפרסי ה-BET", אומרת לה העובדת בנסיעה, ומתחילה דיון פנים קהילתי שמייצג שני ניצים. מצד אחד, ונסה מייצגת את הצד הביקורתי שרואה את היצירה של שוקולד/פרי כאמנות נמוכה ("פרס? בתסריט יש אישה שאוכלת כריך קראק"), לא נותן לילדים שלו לצרוך את זה ומזלזל ב"פרסים שחורים" (B). מהצד השני, צמד העובדים מדבר על איך הסרטים שלו קירבו בין משפחות ("אני וסבתא שלי היינו צופים אחרי הכנסיה בדרמת האיידס, "אהבה אחרי אבחנה") ועל כמה שהוא עשה הרבה עבור הקהילה. "אני מעודד כל אחד שחור", אומר בסוף הבחור, ומעיד על הסיבה האמתית בתמיכה. "אפילו או.ג'יי?" שואלת ואן. אז כן, הם תומכים אפילו באו.ג'יי סימפסון מתוך נאמנות לאחיהם לגזע.

ונסה מגיעה לבמה הבאה, אבל את לוטי היא מצליחה לראות רק דרך המוניטור, כי יש כל כך הרבה אנשים שמסתירים לה את הסט. לוטי מגמגמת את השורות שלה בסצינה דרמטית מדי עבור ילדה-שחקנית שלפני חמש דקות לא הבדילה בין משחק למציאות, ומעניין לראות שהפניה של לוטי לאמא המזוייפת יכולות להיות מופנות גם לונסה: "למה.. למה לא הגנת עלי? זה לא מה שאימהות אמורות לעשות?". היא לא מקבלת תשובה, כי האם המזויפת נוגסת בכריך קראק ומכריזה כמה הוא טעים בפאנצ' שקרע אותי מצחוק. ושוב, כשהסצינה נגמרת, לוטי נעלמת כרוח רפאים ונותרת רק ונסה לבדה, הפעם מול האינטרקום של מר שוקולד.

למישהו יש מתכון לכריך קראק? "אטלנטה". צילום מסך/ FX

"תחזיר לי את הבת שלי", היא אומרת בקול האישה-השחורה-הזועמת ביותר שלה, ומחכה שניות ארוכות לתשובה. "לא", אומר בלקוניות מר שוקולד. לצלילי השיר "Point and Kill" של ליטל סימז המצוינת, ואן מסתערת בהליכה חדורת מטרה לעבר משרדו של מר שוקולד, שם היא נתקלת בצמד שומרים שמונע ממנה להיכנס. האישה המבוגרת והנוצרית מחדר ההלבשה מגיעה לנחם אותה, ואז שולפת מהפאוץ' אקדח ויורה ברגלו של אחד השומרים באופן שלא ממש מסתדר עם הלך הרוח הנעים שלה עד כה. למה? כי זו בדיחה קלה.

היא עולה לחדרו של מר שוקולד במה שמרגיש כמו הרגע בו דורתי הגיעה לקוסם מארץ עוץ. היא מטפסת למשרדו, ונכנסת לחדר הבקרה של מפעל השוקולד, לצלילי מוזיקת פסנתר צורמת. המשרד מפוזר, רצוף במפלי נייר שאפשר להניח שמכילים את התסריטים של הגרפומן. מימינה של ונסה שורת מסכים שדרכם צופה בהכל מר שוקולד, משמאלה אקווריום עם לטאת כח, לא בדיוק חיית מחמד של אדם טוב. ובקצה החדר, מר שוקולד יושב על פסנתר-מכונת-כתיבה שלו, מקליד במהירות. "הו, הלו'רר" הוא אומר בקול שמזכיר את אלן ריקמן בתפקיד פרופסור סנייפ, עם קריצה למבטא הדרומי המוגזם שעוטה על עצמו פרי בתור מדיאה.

המפגש בין ונסה למר שוקולד מדהים וביזארי בפני עצמו, אז על אחת כמה וכמה כשמזהים שגלובר מגלם את הדמות תחת איפור כבד. ולא במקרה הוא מזכיר כאן את טדי פרקינס, הפסאבדו-מייקל-ג'קסון מהעונה השניה – שניהם אומנים שההצלחה בידדה אותם מהעולם, יושבים במגדל שן מטאפורי ומנהלים את חייהם, האחד בנוסטלגיה, השני באובססיביות גרפומנית. הם גם שניהם מנגנים בפסנתר באופן מקריפ ואוכלים מאכל מוזר (עדיין לא יצא לי מהראש החלמון הנוזל הדוחה של ביצת העין ההיא) ומשרים אווירה מלחיצה. "תסריטים הם כמו מוזיקה עבורי", הוא אומר ביומרנות מאפיינת, וזה כנראה נכון, כי התסריטים שלו נקראים כמו שהמוזיקה הצורמת שיצאה מהפסנתר נשמעת.

הוא שופך גריטס (C) לתוך ספל קפה, שזה מוזר, אבל לא מוזר כמו לשאול את ונסה אם היא רוצה "גריט". לצורך העניין, זה כמו לשפוך פולנטה לתוך כוס קפה ולשאול אם אתם רוצים פולנט. אבל ונסה לא מתענינת באוכל, היא רוצה לדעת איפה לוטי. זה לא משנה, אומר לה שוקולד, כי כמה מהר שונסה לא תרוץ לשם, לוטי כבר תעבור לאולפן הבא ותחמוק מידיה. אפילו הוא, כך הוא מסביר, לא יודע לאן לוטי הולכת, ומדמה את המפעל הזה לילדה, מסביר שהוא לא שולט עליה, אלא רק יכול להגן עליה, אבל היא לא שלו. יש לה, לאולפני שוקולד, רצון משלה. זה כמובן בולשיט, כמו שהוכיח מיד אחרי, כשהוא הרים מיקרופון למערכת הכריזה ומבקש שהשורה הבאה בתכנית הילדים שהוא מפיק בכיכובה של לוטי תהיה "אבל אני בהיריון", חרף מחאות עוזרת ההפקה.

שולט בהכל. דונלד גלובר בתור מר שוקוד. "אטלנטה". צילום מסך/ FX

ברגע שואן מנסה להגיד לו שהוא לא יכול פשוט לקחת ילדה של מישהי, הוא מתפרץ בזעם, כולל פיסות רוק מהממות שניתזות מהפה תוך הצעקות. כשהוא מתקרב באופן מאיים, ונסה תופסת את סיר הגריטס ושופכת עליו את הדייסה החמה – דבר שאשכרה קרה בסרט של טיילר פרי (וגם לאל גרין, אבל זה סיפור לפעם אחרת. או בעצם, לרפרנסים – C). ברגע קומי נפלא שמזכיר מאוד את סגנון המערכונים בו החל גלובר את הקריירה, מר שוקולד צורח באימה, רק כדי להתאפס ולהגיד שהוא בסדר גמור. "גריטס לא עובדים עלי. פיתחתי סיבולת לאורך השנים". מעבר לעובדה שזה פאנץ' נהדר, הוא מרמז שזו לא הפעם הראשונה שמר שוקולד עמד בסיטואציה הזו, ואולי אפילו – שזה ההרגל הקבוע שלו לגיוס עובדים.

אחרי הגריטס, ונסה אומרת למר שוקולד – ובכך, גם למר פרי – בדיוק מה היא חושבת עליו, שהוא נוכל שרק שיוצר חרא שאי אפשר להזדהות איתו שמנצל את האנשים שהוא אומר שהוא מנסה לעזור להם. היא צודק בהכל, למעט דבר אחד, אבל מיד נגיע לזה, כי לוטי בדיוק נכנסה לחדר. היי, הוא לא אמר לפני שניה שאין לו מושג או שליטה לאן לוטי תגיע? כי זה היה תזמון די נוח להכניס את הילדה שהיא חיפשה כל הזמן הזה, למשרד המסתורי של האיש בעל הכוח שמאיים על ונסה, ולהגיש לה חוזה בדיוק כשלוטי מספרת לה איך היא נהנתה. אבל ונסה, בניגוד לאימהות שהיא פגשה עד כה, לא לחוצה להפוך את הבת שלה לכוכבת. לא בכל מחיר.

לא בכל מחיר. "אטלנטה". צילום מסך/ FX

רק אחרי שהיא מסרבת לחתום, הוא שולף את הקלף האחרון שלו, הדבר האחד שונסה טעתה בו. זה לא חרא שאי אפשר להזדהות איתו. כלומר, זה חרא, אבל מאוד ניתן להזדהות. עובדה שכל כך הרבה אנשים מתחברים ליצירה שלו, ולמעשה, גם אתם נהנים ברגעים אלה ממש מפרק בסדרה של טיילר פרי. אהממ, סליחה, מר שוקולד. כך הוא מציג לונסה איך כל ההרפתקאות שעברה עד כה בפרק הם למעשה קלישאות מר שוקולד – היא אישה שחורה שמגדלת את הילדה שלה לבד, יש לה "חברה מגניבה" (אשת הפיאות), יש לה מושא אהבה יוצא בית כלא ובהיר עור (שאמיק) וסבתא נוצרית חובבת אקדחים (אשת ההלבשה). הוא גם מנחש שהבייבי דאדי שלה בעל עור כהה. אני מניח שהוא גם חושב שארן אלים כלפיה.

"תודי בזה ונסה, את אשת קיקווד צ'וקלד", הוא מטיח בה, ובמידה מסוימת, גם בסדרה של דונלד גלובר. כן, העובדה שזה דונלד גלובר עצמו שאומר את זה רק הופכת את זה למוזר יותר. לאורך שנותיה של "אטלנטה" נשמעו אונליין ביקורות רבות בנוגע לייצוג הנשי בסדרה – למעט ונסה, אין אף דמות עגולה של אישה, וזה לא שונסה מקבלת יותר מדי זמן מסך או קוי עלילה שלא קשורים לארן או לוטי. אין ספק שאטלנטה לא עוברת את מבחן בכדל. קו העלילה של ונסה בעונה הקודמת ניסה לענות לביקורת הזו כשנתן לה לחפש את עצמה, אבל גם אז היו לה בערך שני פרקים בלבד של קו עלילה קוהרנטי. לכן אני קורא את האמירה הזו של גלובר, תחת האיפור הכבד של גלובר, כהודאה בכך שהוא כשל בפיתוח דמותה של ונסה לדמות עגולה של ממש. תיכף תגיע גם ההתנצלות.

האם היא כתובה כמו דמות של טיילר פרי? אולי, אבל היא לגמרי "אטלנטה". צילום מסך/ FX

מעבר לכך שהפרק עוסק בטיילר פרי ובחטאי הוליווד בייצוג אנשים שחורים, הוא נותן גאולה לאימהות של ונסה. בעונה הקודמת ונסה הסתובבה ברחבי אירופה, מנסה לחקור מי היא בלי לוטי. הפרק הזה נתן לה הזדמנות לחקור מי היא עם לוטי, ומסתבר שהיא נמרה – כמו שנרמז מהטייץ המנומר שלה. ונסה מותרת על ההצעה המפתה של מר שוקולד לסדרת ילדים בת שש עונות (האם זה רפרנס לקומיוניטי? אפשר רק לקוות) שידאגו לה ליציבות כלכלית, עד שהיא בת 20. שימו לב, היא לא תהפוך יציבה כלכלית עד שתגיע לגיל 20, אלא תישאר יציבה כלכלית עד גיל 20. מה יהיה אחרי? טוב, תשאלו את מיליארד השחקנים-הילדים שהזדקנו מחוץ לאור הזרקורים, אם הם בכלל יענו לכם מבעד לכל כריכי הקראק הטעימים האלה.

אחרי שויתרה על ההצעה המפתה של מר שוקולד, היא צריכה עוד לעשות את החלק הקשה – להתנגד לטנטרום של הילדה שלה ולגרור אותה משם בזמן שהנבל עוד צורח לה הבטחות. בניגוד למה שמר שוקולד אמר לה על הורות, ונסה יודעת שלפעמים לילד אין מושג מה הוא רוצה וצריך להיות המבוגר האחראי ולהחליט עבורו, ולפעמים גם נגד רצונו. "היא לא תהיה לא-בת-18 לנצח", הוא צועק, לפני שהוא מגלה את פרצופו האמיתי ומבקש מעוזרת הפקה להזמין לו אמבולנס כי הוא "איבד הרבה דם". מגריטס שנזרקו עליך?! איך?!

הוא פצוע קשה, לא יודעים מה יש לו. אטלנטה. צילום: Guy D'Alema/FX

בחזרה בבית, ונסה מתקרבת ללוטי ומנסה לעזור לה להבין למה היא לא לקחה את הזדמנות חייה. "את מייצגת משהו. ואני יודעת שזה לא פייר, אבל מה שאת עושה, זה חשוב. ממש", היא אומרת לה בגובה העיניים. המשהו הזה שלוטי מייצגת, בעל כורחה, הוא לא סתם קלישאת "ילדים זה העתיד". כל הפרק עסק בייצוג אפרו-אמריקאים על המסך, נושא שעומד במחלוקת פחות או יותר מאז המצאת הקולנוע. וכל מה שונסה רצתה זה שלוטי תהיה מספיק גדולה ובוגרת כדי להחליט בעצמה מה היא רוצה לייצג. ובאמת שיש מעט מאוד קולנוע שייצג אפרו-אמריקאים באופן גרוע כמו זה של טיילר פרי.

עם כמה שאטלנטה היתה אכזרית, וכנראה בצדק, כלפי טיילר פרי, היא די ריחמה על האנשים שמשתפים פעולה עם היצירות המבזות שלו, למרות שהם מציגים את הקהילה באור סטריאוטיפי ושלילי. אבל בכל זאת היתה להם ביקורת אחת – כלפי הורי הילדים שמשחקים בחרא הזה. בין אם הם רוצים או לא, הם מייצגים משהו, והמינימום שההורים צריכים לעשות זה לתת להם לבחור איך הם רוצים לייצג את זה. ונסה נשארת לבדה, מביטה בצידו השני של כרטיס הביקור שקיבלה משאמיק. שם היא רואה את הכיף שהיא ויתרה עליו, אבל היא לא יכולה להזדיין עם שיפוצניק חתיך, כי היא צריכה להכין מק&צ'יז לבת שלה. בכל זאת, היא אישה של קירקווד צ'וקולד.

זה לא מובן מאליו לצאת על טיילר פרי כמו שהפרק הזה בבירור עושה. הכח המאסיבי של פרי בהוליווד עדיין מאיים על רבים מלדבר כנגדו, ורק מעטים וחזקים, ספייק לי למשל, מוכנים לבטא את הביקורת כלפיו. למעשה, בפעם האחרונה שמישהו הקדיש לו פרק ביקורתי, הוא כמעט וגרם לביטול הסדרה שלו. הסדרה הסאטרית המבריקה (והמצוירת) "הבונדוקס" הקדישו לו את הפרק השמיני מעונתם השלישית, ופרי התקשר לבעלי הערוץ בו שודרה ואיים להפסיק לעבוד איתם. הפרק מעולם לא שודר שוב ונעדר מכל פלטפורמות הסטרימינג (אבל עדיין מטייל ביוטיוב). וזה עוד מבלי לדבר על כוחו של פרי בתוך אטלנטה, בתור אחד שמספק עבודה להמוני אנשים והביא את הוליווד לתוך העיר. לכן זה כל כך יפה לראות שכשדונלד צבר מספיק כח בעצמו, הוא מרגיש משוחרר כדי לבקר גם את אלו שהכי קשה. הוא מספיק גדול כדי להחליט בעצמו מה הוא רוצה לייצג.

סוף דבר

על מה דונלד מהרהר: האם טיילר פרי טוב לקהילה שלו (הוא לא) ואיך יצוג אפרו-אמריקאים בכלל ונשים שחורות על המסך משמעותי בחייהם (הוא כן).

שיר הסיום: "Wishy Washy" של קוקו וקלייר קלייר, שנת 2020. וכן, זה שם אמיתי של צמד זמרות דרים-פופ מאטלנטה שלא ממש פרץ, אבל איזה כיף של שיר לסיים איתו. קוקו וקלייר נפגשו בטוויטר אי אז ב-2012, והן אכן נשמעות כמו יציר טוויטר – שנונות, חולמנית וכיפיות. השיר הזה, למשל, מתאר אותן כבחורות שלא בוחלות לנצל את הגברים שאיתן מבלי להתחייב לדבר, ומבטאות את חוסר ההתחייבות הזו בביטוי "ווישי וואשי", כלומר לא כאן ולא כאן, אדם לא החלטי.

והביטוי הזה – יותר ממשמעות השיר – הוא מה שרלוונטי לשימוש בו בסיום הפרק. כשונסה מביטה לעבר הכרטיס עם ההצעה המגונה של שאמיק היא לא מזדעזעת, אלא קצת מבואסת. יש בה את החלק שנמשך לחיים האלה, לתשומת הלב, להטבות שתהילה (גם אם דרך ביתה) מביאה. הרי זה היה החלק שהביא אותה מלחתחילה לנסות ולשחק בסדרה של יוצר שהיא לא אוהבת, חרף כל התירוצים השקריים על "זו חוויה". ועם כמה שהיא נשארה בסוף "ווישי וואשי", היא בכל זאת בחרה בערכים שלה, והיתה אמא טובה. ועל זה מגיע לה את הכבוד של הפרק.

רפרנסים

(A). "בשביל התרבות": ביטוי שגדל בתרבות ההיפ הופ, וצמח למשהו גדול בהרבה. התרבות, עם ה"א הידיעה, היא תרבות ההיפ הופ, ומשם כנגזרת גם התרבות האפרו-אמריקאית בכללותה. כשאדם אומר שהוא עושה משהו "בשביל התרבות", הכוונה היא שהוא לא עושה את זה לטובתו האישית, לכסף, לתהילה – אלה עושה את מעשיו כחלק מרצון להוסיף לתרבות ההיפ הופ (ולתרבות השחורה) עוד חלק לפאזל שמרכיב אותה, ולקדם אותה הלאה.

עם זאת, לאורך השנים נוצרה שחיקה מסוימת במשמעות הביטוי מרוב שימוש יתר – כשג'יי זי אמר בלהיט "Izzo" מ-2001 שהוא עושה את מה שהוא עושה בשביל התרבות, הוא מתכוון לכך שהוא פורץ דלתות כאיש עסקים בתרבות ההיפ הופ עבור אחרים (ואכן עשה כך גם מאוחר יותר, בתור נשיא הלייבל דף ג'אם). כשמיגוס שרים באלבומם "Culture II" על לעשות את זה בשביל התרבות, הם מתכוונים שהם תרבות הראפ, אבל כשפאף דדי מפרסם את מותג הוודקה פרימיום שלו, Cîroc, עם הסלוגן "סירוק זה בשביל התרבות", זה כבר נהיה מוזר.

ולכן, השימוש של המדריכה בביטוי "בשביל התרבות, ועל ידי התרבות" נועד להציג את המקום כיציר קפיטליזם שמנצל את התרבות שהוא מתיימר לעשות הכל עבורה – פחות או יותר מה שונסה אומרת למר שוקולד במפגש שלהם. יתרה מכך, התוספת הקטנה של "ועל ידי התרבות" קורצת לסלוגן אחר, של חברת הביגוד FUBU. זוכרים את החולצה שארן לבש בילדותו, אי שם בפרק העשירי של העונה השניה? אז חברת הביגוד הזו. FUBU, בכל אופן, הוא קיצור של הביטוי "For Us, By Us" – כשהאנחנו מתייחס, גם הוא, לתרבות ההיפ הופ. בפועל, גם פובו לא עשו את זה בשביל התרבות, בדיוק כמו מר שוקולד.

(B). פרסי ה-BET וה-NAACP: שני טקסי פרסים שמחולקים על ידי גופים אפרו-אמריקאים, ועבור יוצרים/אנשים מהקהילה. פרסי ה-BET הם הפרסים של ערוץ הטלוויזיה Black Entertainment Television, ערוץ טלוויזיה שמתמקד בתכנים שחורים (אבל גם נחשב, בדומה לטיילר פרי, לאחד ממדרדרי התרבות). פרסי ה-NAACP Image הם טקס פרסים של ה-National Association for the Advancement of Colored People, או בקצרה, אחד מהארגוני זכויות האדם האפרו-אמריקאים החזקים באמריקה.

שני הפרסים פופולריים למדי, אבל בדיוק כמו שמרמזת ונסה – באים עם כוכבית. הזכייה בהם פחות יוקרתית מפרסים שמיועדים גם לקהל לבן (למשל, האוסקר או האמי) ולכן נחשבים לפחות מרשימים. אומן שזוכה רק ב"פרסים שחורים" נתפס כמישהו שאולי מטופח ומנופח על ידי הקהילה ללא שום ביסוס אמתי, אלא רק מכיוון שהוא אחד משלהם.

(C). גריטס על הפנים: Grits היא דייסה המבוססת על גרגירי תירס טחונים, בדומה לממליגה או פולנטה. למעשה, השוני העיקרי בין המאכלים הוא איפה התירס גדל ועד כמה הוא נטחן, אבל שיטת ההכנה דומה. המאכל הזה נולד עוד אצל העמים ששלטו באמריקה לפני כריסטופר קולומבוס, הפך לפופולרי מאוד בדרום ארה"ב (במיוחד כארוחת בוקר) ובשל עלותו הנמוכה, נכנס למטבח האפרו-אמריקאי. הפרקטיקה של לזרוק גריטס על פניו של גבר , באופן די מוזר, הושרשה גם היא בתרבות השחורה כאקט נקמה של אישה פגועה.

מקור הקלישאה הוא אירוע מ-1974, במסגרתו זמר הסול אל גרין חטף מנה הגונה של דייסת תירס רותחת, רגע לפני שנכנס למקלחת, שגרמו לכוויות בדרגה שניה על כל גבו. האישה ששפכה עליו את הסיר הלוהט, מרי וודסון, הפכה לפאנצ'ליין ידוע באותם השנים, אבל הסיפור האמיתי שלה טראגי, שכן מיד אחרי התקרית היא התאבדה בביתו של גרין. הסיבה לתקיפה שלה, אגב, היא שגרין התחמק מלענות על השאלה "מתי נתחתן?", ומאסה בנשים האחרות איתן הוא בגד. הכוויות לצד האבל על וודסון הובילו את גרין למצוא את אלוהים, ומאז הקדיש את חייו לשירת גוספל ואף הפך לכומר.

זריקת גריטס, בכל אופן, הפכה מאז לסוג של אגדה אורבנית שמחוברת לנשים שנבגדו על ידי הגבר שלהן, וצצו מדי פעם ביצירות מפתיעות, כמו למשל שיר של אר. קלי על גבר בוגדני. בסרטו הראשון של טיילר פרי, "Diary of a Mad Black Woman" האישה הנבגדת שסופגת לכל אורך הסרט התעללות זורקת גריטס על הגבר שלה. בסרט אחר, "Madeas Family Reunion", פרי עצמו מסביר תחת דמותה של מדיאה מה זה "גריט בול" (גריט!) – משחק שכל אישה נבגדת צריכה לדעת לשחק – מכה אחת עם הגריטס, והשניה עם המחבת. איך להפוך כל מטבח לכלי נשק. נשמע שונסה בכל זאת למדה דבר או שניים מאמנות גרועה.

העונה הרביעית של "אטלנטה" זמינה ב-yes. פרק חדש מדי מוצאי שבת. לריקאפ של כל הפרקים