הפרק הרביעי של אטלנטה מציג: אריזה משפתית מצ'וקמקת
בפרק קטן ומדויק של אטלנטה, דונלד גלובר מזכיר לנו שאתה לא בוחר משפחה, מתמקד בדינמיקה משפחתית בקהילה האפרו-אמריקאית ומשאיר אותנו עם מחשבות על דמיון בין דורי. ריקאפ אטלנטה יודע שהכול נשאר במשפחה
פרק 4: Light Skinned-ed ("בהירימים")
*הריקאפ שלפניכם כולל ספויילרים לפרק הרביעי מהעונה הרביעית של אטלנטה, כמו גם לפרקים שלפניו. אם זה מסוג הדברים שמפריעים לכם אתם יכולים להתקשר לאמא שלכם מדי פעם*
השינויים שעברו על אטלנטה מאז שהחלה שינו את אופי הסדרה, אין ספק בנוגע לזה. למרות שהאבסורדיות וההיפר-ריאליזם נכח בה מהפרק הראשון, עם השנים היא התקרבה יותר ויותר להזיות והתרחקה מעט מהסיפור הפשוט של ההתחלה. לכן היה ממש כיף לראות פרק שחוזר אחורה, תרתי משמע, לגרעין הזה של אטלנטה – החוויה השחורה, והאבסורדיות שבתוכה. זה פרק שצולל פנימה בדרך אחרת, לתוך התא המשפחתי המורכב, בלי התחכמויות, מטאפורות או מוזרות לשם המוזרות. ולכן הריקאפ הזה יהיה קצר ושטחי מהרגיל, פשוט כי הפרק לא דורש את הפרשנות הרגילה. היי, אל דאגה, הוא עדיין הריקאפ הכי מפורט שקראתם. במקום זה בואו נתמקד, ממש כמו דונלד גלובר, במה זה אומר לגדול במשפחה שחורה.
הפרק נפתח עם ארן מחוץ לבית הוריו, אותם לא ראינו די הרבה זמן – הפעם האחרונה שפגשנו את אמא של ארן היתה בסיום העונה השניה, בעוד שפעם אחרונה שראינו את אבא שלו (בגילומו של אייזיה ווית'לוק הנפלא, לעד הסנאטור קליי דיוויס מ"הסמויה") היתה אי שם בפרק הראשון של הסדרה. ארן הגיע כדי ללוות את גלוריה, אימו, לביקור בכנסייה – בילוי יום ראשון משפחתי נפוץ למדי בקרב אפרו-אמריקאים רבים, שכן הקהילה השחורה נוצרית ברובה, ועל פי סקר שנערך בשנה שעברה, חצי מאנשי הקהילה הולכים בקביעות מסוימת לכנסיה. כנראה שאבא של ארן, ראליי, נמצא בחצי השני, כי הוא ממהר ללכת לקניון, וכמעט ולא אומר להם להתראות.
בנסיעה לכנסייה מתחיל להתבהר ממה ראליי בורח. ואם לא הבנתם, כתוביות הפתיחה – שמציגות מראת רכב סדוקה – מספק לכם דימוי שקשה לפספס לתא המשפחתי של ארן. גלוריה מנגנת בנסיעה שירי גוספל (את "Somebody Prayed for Me" של דורותי נורווד, אם שאלתם את עצמכם) ומספרת לארן על התכנית – אחותה ג'ני, שמטפלת בסבו של ארן, השתלטה על חייו ועכשיו אמא של ארן מתכננת לחטוף אותו. מבחינה מסוימת, היא גם חטפה את ארן לתוך התוכנית המוזרה שלה.
טוב, כשאנחנו פוגשים את ג'ני אפשר קצת להבין למה. למרות שאטלנטה מתמקדת בחוויה השחורה (קראתי הרבה צופים שהזדהו עם הרגע בו הציעה סוכרייה נגד שיעול לארן הרעב), אפשר למצוא בה גם את עצמנו, ובמקרה הזה – את המשפחה שלנו. לכולם יש דודה אחת כזו, זו שתמיד מחרחרת ריב, שתמיד מנהלת סכסוך עם כולם, שתחטט לך בחיים ואז תשפוט אותך כמו שהיא שופטת את ארן על שהוא "שוכב עם הבחורה היפהפיה הזו, ומשאיר אותה בחטא". היי, פאסיב אגרסיב זה שלנו היהודים.
בחניית הכנסייה, גלוריה מממשת את התכנית שלה, ומתחפפת עם אביה – וארן נאלץ להתמודד עם ההשלכות. כלומר, עם הדודה הנודניקית ג'ני, ועוד בכנסייה שחורה ביום ראשון. הם צופים ברקדנים שמאופרים בלבן, ואם במקרה חשבתם שיש פה עוד התייחסות לבלאקפייס, אז הגיע הזמן שתכירו את "פנטומימאי הגוספל" (A). למרות שארן יודע שאימו לא מתכננת לחזור, הוא מנסה לחפות עליה, ובורח לחדר השירותים לבקש עזרה מאביו – אבל ראליי עסוק בהרפתקאה משלו, ולא מתכנן לסדר את הבעיות במשפחה. ארן מספיק גדול עכשיו כדי לטפל בבעיות המשפחתיות לבדו, והעברת השרביט הסמלית הזו מתרחשת תחת עינו של אב אחר – ישו השחור (B).
הדרך של ארן להתמודד היא לנסות להתחמק. מעניין ממי למד את זה. הוא אפילו לא מספיק לפתוח את דלת היציאה, כי ג'ני ראתה יותר מדי פרקים של "מחשבות פליליות" בשביל לא לחשוד. אז היא מצטרפת אליו לביקור באולפן ההקלטות, שם נמצא אלפרד – להזכירכם, גם הוא אחיין אומלל שלה. הם מפריעים לפייפר בוי באמצע משחק "אונו" לוהט (המשחק שהיווה השראה לטאקי הישראלי) מול הראפר המקומי גאנה (שאגב, נמצא בכרגע בכלא וממתין למשפט על מעורבות בארגון פשע). כשאל שומע את הריב שמתקרב לאולפן הוא שולח את היד שלו לאקדח, מוכן לכל מקרה – אולי חוץ מתרחיש בו הדודה הנודניקית שלו נכנסת לאולפן כדי לבדוק אם אחותה חטפה לשם את הסבא שלו. יאללה ראפרים קשוחים, כולכם עפים החוצה. זה עניין משפחתי, ולא משנה כמה אתם עשירים ומגונדרים וגאנה – כשדודה פוקדת משהו, זו פקודה.
מסכנים אלפרד וארן. ליד הדודה הקשקשנית שלהם הם מיד חוזרים לדינמיקות של ילדים, יושבים כפופים על הספה, אל מכה את ארן בכתף על שגרר את הצרות המשפחתיות לתוך האולפן. ג'ני לא מבזבזת זמן ויוזמת שיחת ועידה של כל הדודים, כולל גלוריה וכולל חזרה של ווילי (הקומיקאי קאט וויליאמס, שגם זכה בפרס אמי על הפעם הקודמת ) שזכור בתור "איש התנין" מהפרק הראשון של העונה השנייה. "גלוריה חטפה את אבא", צועקת ג'ני בדרמטיות, וכולם צוחקים. "תראי, את לא יכולה לחטוף את אבא שלך", מסביר לה ווילי. "אין לי זמן להסביר לך את זה עכשיו, אבל המילה 'ילד' בתוך זה", הוא נותן עצה משפטית חסרת אחריות על בסיס המילה Kid ב-Kidnap.
זו לא הפעם הראשונה שדוד ווילי נתן את העצה המוזרה הזו – בפרק הראשון בו הופיע, ווילי נעל את בת הזוג שלו בחדר כי הוא חשב שהיא גנבה לו כסף. היא התקשרה לאל, ואמרה לו שווילי חטף אותה. כשארן מגיע, ווילי אומר לו "אז כנראה חטפתי את הכלבה הזאת ב-1974, כי היא לא ילדה כבר 45 שנים". למעשה, יש לא מעט הקבלות בין הפרק הזה לפרק ההוא. גם אז זה היה פרק קטן ונטול הזיות (למעט הקרוקודיל) בו ארן צריך לטפל בדרמה משפחתית שלא באחריותו, גם אז היתה טענה מוזגמת לחטיפה, גם אז השוטרים מתערבים ומסבכים הכל וגם אז לא היה לו זין לזה. אגב, אם תסתכלו טוב על הופעת האורח הקטנה של ווילי בפרק, תוכלו למצוא באחד מהפריימים זנב של תנין. כן, עדיין יש לו את צ'אמפ.
בחזרה בשיחה, מסתבר שהאחים של ג'ני וגלוריה די תומכים בגלוריה, וג'ני (כמה מפתיע) מפעילה את כפתור הקורבנות, וטוענת שהם תמיד שנאו אותה כי היא בהירה יותר. זו לא פעם ראשונה שאטלנטה מתעסק במתח שקיים בין שחורים עם גוון עור בהיר לכהים יותר – לדוגמה בפרק התשיעי מהעונה השלישית. לכן לא ארחיב באריכות על המתיחות, אבל כן אציין שטענתה של ג'ני מופרכת, ומתבססת על הרעיון שהם "מקנאים" בה. "אף אחד לא שונא אותך כי את בהירה, הוד מעלתך" אומר ווילי, ופרל משלימה אותו "אני שונאת אותך כי את רעה. אני מניחה שלא תתלונני שאת בהירה אם השוטרים יבואו לשם".
הופ, זה רעיון. חרף התנגדותו של אל, ג'ני מזמינה את השוטרים לאולפן שמלא בסמים ונשק לא חוקי. לא לפני שהיא זורקת עלבון אכזרי לגלוריה, ורמז למקור המשפחה השבורה הזו – היא חושבת שהסיבה שגלוריה לקחה את אביהם היא שהוא לא זוכר אותה מרוב ילדים שהיו לו ברחבי העיר. זה כמובן מקרין יותר על מערכת היחסים של ג'ני עם אביה, אבל גם על המבנה המשפחתי הרעוע, שכלל אבא שמסתובב ברחבי העיר, מה שהוביל לריבי "בעלות" עליו. השוטרים, בכל אופן, מגיעים רק אחרי שאלפרד ניקה את האולפן (וגם שם חבילת טושים ליד הטלפון כמו ילד טוב), והם סבלנים לג'ני בערך כמו ארן. גם הם חייבים להתעסק בדרמה המשפחתית שלא מעניינת אותם. הם מתקשרים לגלוריה ומבררים עם אביה עד כמה הוא מודע למצבו, והוא מודע… בערך. הוא דווקא כן מזהה את גלוריה, אבל חושב שהם במצריים כבר שבועיים. נו, העיקר שהוא בסדר.
בזמן שג'ני עוד מתווכחת עם השוטרים בחוץ, אל וארן מביטים בה ביאוש. רק שם אפשר להבין מה הסיפור של הפרק הזה, כשארן אומר לאל "אני לא רוצה לסיים כמותם". בהתחשב בכך שהסדרה חגה סביב מערכת היחסים של שני בני הדודים, הדרמה המשפחתית היא בעיקר דגל אדום לארן, שרוצה לשבור את הקללה של המשפחה השבורה. מעניין, גם בפרק "איש הקרוקודיל", ווילי תפקד בעיקר כסימן אזהרה לכל מה שארן לא רוצה להפוך אליו – האדם החכם שבזבז את חייו. הפעם סימן האזהרה הוא לא להפוך למשפחה שעוסקת בנפרד יותר מבביחד.
אל שואל אם יש דרך אחורית לצאת מהאולפן, והאישה בקבלה מספרת להם על הדלת האחורית, "יציאת השמרדה", שקרויה כך על שם הראפר בובי שמרדה, שבנה אותה כשהקליט שם והתחמק משלוש בייבי מאמא וה-FBI. לא שזה עזר לו (C). זו פעם שלישית בארבעה פרקים העונה שארן עובר דרך מעבר סודי כדי להגיע לאן שהוא רוצה. מעניין. ארן ואל מציצים מהיציאה האחורית, ורואים את ג'ני נשענת על בהירות עורה ועושה את הדבר הלבן ביותר שאפשר: מתקשרת למשטרה כדי להתלונן שהשוטרים הראשונים לא מקשיבים לה.
שני בני הדודים יוצאים החוצה, ולא מסתכלים לאחור – גם חיבור למיתולוגיה (אורפאוס) והתנ"ך (אשת לוט), וגם בדיוק מה שקרה בפרק של "איש הקרוקודיל", אז ווילי התחמק מהדלת האחורית של ביתו בזמן שהשוטרים היו עסוקים בצ'אמפ, התנין שמקדימה. פה התנין, או בעצם ג'ני, עסוקה בשוטרים מקדימה. "אבא שלי נחטף על ידי אחותי", היא צועקת, וכנראה שהשוטרים הולכים גם הם לפי גישתו של ווילי למילה Kidnap, כי אחרי שהיא שומעת את תגובתם היא מוסיפה "כן, אני יודעת שהוא לא ילד". ככל הידוע לנו, ג'יני עד היום מדברת שם עם השוטרים, מבקשת לדבר עם המנהל.
האב הנוטש השני של הפרק, ראליי, עבר בנתיים חוויה די משפילה בקניון. הוא מגיע שמח וחדור מטרה – לקנות את הטלפון הזה עם ראיית הלילה. לפי מה שגלוריה אומרת בסיום, קניות של ג'אדג'טים הפכו להרגל אצלו עם הפרישה, ותכלס אפשר היה גם לנחש את זה לפי אוזניית הבלוטות'. הוא מגיע לקניות ביום ראשון, ממש כשנפתח, כדי לבלות בנעימים את שלושת השעות לפני שהכנסייה נגמרת וכל הצעירים חונקים את הספייס השקט האחרון שנשאר לו. כשהוא עונה לשיחה מארן, הוא יושב בעמדת צחצוח נעליים – בילוי די אולדסקול במהותו.
אף אחד לא יכול לעצור אותו ממסלולו הקבוע, חוץ ממחמאה מאישה צעירה. מוכרת הכובעים מצאה לה פראייר, איש זקן שזקוק לקצת ליטופי אגו – והופ, הוא קונה את הכובע הכי יקר בדוכן שלה. אבל יותר מבזבוז הכסף, הוא בזבז את הזמן שלו. כשהוא קולט שקומת הקרקע נכבשה כבר על ידי הנוער, הוא עובר בזהירות, ועדיין נתפס. נער בלתי נסבל נתפס עליו, מציק לו על הכובע החדש, דורש תמונה לאינסטגרם וקורא לו "פרינס, אם הוא לא היה מת והופך לניגה זקן ושמן". הזלזול הבוטה נעשה בקריצה, בנעימות מזויפת, אבל בפועל אלים במרומז.
הנער לא תוקף אותו, אבל התחושה היא שזה עשוי לקרות בכל רגע. וזה קצת מזכיר את האינטראקציות של אלפרד עם מעריציו הצעירים. בסוף, אחרי "התחננות" מאוד מלחיצה, הנער משיג את מבוקשו, וראליי המושפל מצטלם לתמונה שכנראה תהפוך לויראלית, והבדיחה על חשבונו. הוא עוזב את הקניון מהיפוך מושלם מאיך שהגיע, אמנם עם כובע אבל ללא הכבוד העצמי שלו. בחניה של המסעדה בה הארוחה חוטפת ארוחת ערב הוא גם מוריד את הכובע. הוא לא צריך את ההשפלה של הילד שלו צוחק עליו, וגם לא את ההצקות מאשתו על עוד דבר מטופש שקנה רק בגלל האגו.
הארוחה מציגה לנו את שלושת הדורות של ארן. סבו יושב בשתיקה מאפיינת (אולי הוא חושב שכך נהוג במצריים), אביו בפרצוף של אגו חבוט ואמו, רק אימו, יצאה עם ידה על עליונה. בהתאם, היא היחידה שאכפת לה מהלחם שלא הגיע לשולחן, והיא דורשת מהמלצר לארוז לה אותו בטייקאווי. אל מנסה לשלם את החשבון, אבל ראליי מתעקש, מאמץ אחרון להציל את האגו שלו, אבל רק כשהמלצר מתווכח (בקושי) עם גלוריה, הוא מתפרץ. "פשוט תביא את הלחם הארור", הוא דופק על השולחן ואומר. קריאתו האחרונה של לוחם גוסס.
שקט משתרר, כל המסעדה מסתכלת. תוצאה של האב השחור שחוטף מכל כיוון. המצלמה מתמקדת בשני הפטריארכים שעל השולחן. "ילדים, אין להם כבוד" אומר ראליי, ומקבל מבט מלא הבנה מהסבא. השיר "Save the children" של גיל סקוט הרון מתחיל להתנגן, וראליי שואל אם הם רוצים לצפות ברדבוקס – שירות מכונות וידיאומט שאיכשהו עדיין פועל למרות כל שירותי הסטרימינג, שריד מעידן אחר. היחיד שמביע התלהבות הוא הסבא, שסוף סוף יודע איפה הוא נמצא.
סוף דבר
על מה דונלד מהרהר: משפחה שחורה לא מתפקדת, מקומו של הגבר השחור הזקן ושבירת ההרגלים המשפחתיים.
שיר הסיום: "Save the Children" של גיל סקוט הרון, 1971. השיר הזה (מתוך אלבום המופת "Pieces of a Man", שאתם כנראה מכירים ממנו בעיקר את השיר על המהפכה שלא תשודר בטלוויזיה) שואל שאלה פשוטה, שבהקשר של סקוט הרון והעידן בו יצא, הופכת למורכבת – מי יציל את הילדים שלנו?
השאלה הכביכול גנרית נטענת במשמעות, מכיוון שבשיר הרון מדבר על להציל אותם מהעתיד שלהם, מלפגוש את המציאות הקשוחה של להיות אדם שחור באמריקה. השיר הגיע בשלהי מהפיכת זכויות האזרח, כשכבר היו שינויים משמעותיים ואופטימיות זהירה, אבל הרון ידע שגם כשהילדים הללו יגדלו, הם יצטרכו להתמודד עם גזענות והשלכותיה. "נראה שהם כל כך לא מודעים לדברים שהם בקרוב יצטרכו לטפל בהם", הוא שר בקולו העמוק.
וזה מעניין, כי הדור עליו מדבר גלובר היו אותם ילדים. כשיצא השיר, השחקנית שמגלמת את גלוריה היתה בת 11, וזה שמגלם את ראליי היה בן 17. ילדים, שעוד לא הבינו שתיכף הם הופכים למבוגרים. מי יציל אותם עכשיו כשהם המבוגרים? ואם אלה הדור המבוגר, ספוג הכאב והמאבקים, מותש ומפוחד מול הדור הצעיר – מי יציל את הילדים של היום? גם לגיל סקוט הרון אין פיתרון לזה.
רפרנסים
(A). פנטומימאי הגוספל (Gospel Mime): הפרקטיקה הדתית הזו, שהפכה לנפוצה מאוד בקרב כנסיות שחורות, היא מסורת יחסית חדשה. רק בתחילת שנות ה-90 החלו לפעול תנועות פנטומימאי גוספל שמשתמשים באותם כלים של אמנות הפנטומימה כדי להלל את האל. לכן זה פחות מורכב מכפי שזה נראה – אלו אנשי קהילה שעוטים על עצמם את איפור הפנטומימה הקלאסי, וממחיזים את הדרשות, ובעיקר את שירי הגוספל. היי, לא להכל יש משמעות נסתרת. לפעמים זה סתם מסורת שנראית טיפה מוזרה למי שלא מכיר את הכנסייה השחורה.
(B). ישו השחור: ייצוג מקובל של ישו בקרב כנסיות שחורות שצץ בשנות ה-60 כחלק מתנועה תיאולוגית חדשה שנועדה להכניס את הנצרות להקשר חדש בראי הקהילה האפרו-אמריקאית (ובשנות ה-70, עבור דרום אפריקאים תחת שלטון האפרטהייד). עיקרה של התאולוגיה נעוץ בעובדה שאפרו-אמריקאים רבים היו נוצרים, בעיקר כי אבותיהם אולצו להתנצר תחת העבדות, אבל גם ראו את הנצרות, כדבריו של מלקום אקס המתאסלם, כ"דת לאדם הלבן".
הדיסוננס הפנימי הזה הוליד תיאוריה חדשה, או לפחות פרספקטיבה. על פי הברית החדשה, כך גרסו אנשי הכנסיה השחורה, ישו היה נציגם של החלשים, המדוכאים והמנודים של החברה. ובאמריקה של הסיקסטיז, האדם הלבן היה המדכא. לכן בהקשר הזה, ישו היה בעצם שחור (עזבו את זה שבתור יהודי מלפני 2000 שנה, הוא כנראה היה קרוב יותר במראה שלו לאפרו-אמריקאים מאשר לנוצרים של סולט לייק סיטי). כלומר, זה הוא לא ישו ממשי שהם באמת מאמינים שהתקיים, אלא יותר רעיון – שהנצרות נחטפה על ידי חוטאים לבנים, ושאם ישו היה חי היום, הוא היה הופך למגן הקהילה האפרו-אמריקאית.
(C). בובי שמרדה: בשבע השנים האחרונות, בובי שמרדה היה שם נרדף לראפר שפישל. הוא פרץ בגיל 20 עם הלהיט הבאמת עצום ביחס לכמה מאמץ הושקע בו, "Hot Nigga", שהפך אותו מידית להצלחה ויראלית ולשם החם של של 2014. רק שההבטחה הוקפאה בדצמבר של אותה השנה, כשבובי נעצר על אחזקת נשק לא חוקית ותכנון רצח.
הוא היה עלול לרצות כ-30 שנה בכלא, אבל חתם על עסקת טיעון שהשאירה אותו מאחורי סורגים במשך 6 שנים. בשנה שעברה השתחרר שמרדה, ואפילו הספיק להוציא מוזיקה, אבל ההייפ כבר חלף. אפשר רק להניח שהוא עשה את הטעות והסתכל אחורה בזמן שברח מהדלת האחורית.
העונה הרביעית של "אטלנטה" זמינה ב-yes. פרק חדש מדי מוצאי שבת. לריקאפ של כל הפרקים