או שהפרק השני של אטלנטה ממש קטנוני – או שהוא מעשה טרור

פרק 1:  The Homeliest Little Horse("הסוסה הכי פשוטת מראה")

*הריקאפ שלפניכם כולל ספויילרים לפרק הראשון מהעונה הרביעי של אטלנטה. אם זה מסוג הדברים שמפריעים לכם אתם מוזמנים ללכת לטיפול*

לא אשקר, אחרי פתיחת העונה הקלילה והמושלמת של הפרק הראשון, היה לי התקף לב קטן עם פתיחת הפרק השני, כשעל המסך הופיע דמות לבנה באותה הסטורציה שכבר למדתי לזהות מפרקי האנתולוגיה של העונה הקודמת. חששתי לרגע שגלובר והחבורה שוב מנסים להתחכם – ואולי נהניתי מזה בעונה הקודמת, אבל כבר הבטתי באופטימיות לעבר שאר העונה הכיפית, ולא כל כך היה לי חשק לחזור אחורה למעשיות הגזע המתחכמות ההן. החשש הזה התבדה במהרה ברגע שארן הופיע בסצינה הבאה, ועד סוף הפרק כבר כבר נשכחה לחלוטין. ויותר מזה, למרות שמדובר בפרק פואטנה – מהלך עלילתי די מאוס בסך הכל – זה היה פרק פשוט מושלם.

הסיום, כמובן, צובע את כל הפרק בגוון שונה ממה שנראה תחילה. עד שמבינים מה הקשר בין עלילתה של האישה העצובה שרוצה להיות סופרת ילדים לטיפול הפסיכולוגי הבאמת חושפני של ארן, הסיפור על הדמות הלא מוכרת והלא מי יודע מה מעניינת מרגיש קצת חלש. אבל בצפייה שנייה כל ניואנס מקבל משמעות שנטענת מעצם ההקשר – כל העלילה של ליסה (זה שמה של העצובה) היתה נקמה מתוכננת היטב ומהונדסת ברמת פסיכופט קטנוני כמו שרק ארן יכול. אבל כדי להבין למה זה קרה, ולמה בדיוק גלובר מספר לנו את הסיפור הזה, צריך להתחיל בחלק המעניין יותר בפרק הזה – ארן עצמו.

קו העלילה של ארן נפתח כשהוא במכונית, מקבל טלפון מאלפרד ששואל אותו על סיסמה שנקברה במייל עתיק, ומנסה להיזכר בתשובה לשאלה "מה הסרט האהוב עליך". ככה זה עם סטלנים. הם מנסים את "פני צלקת" – כנראה הסרט האהוב ביותר על ראפרים (A) – אבל בסוף נזכרים שהמייל נפתח כשהיו בחטיבת הביניים, אז הסרט האהוב על אל היה "מולאן". זה נשמע כמו בדיחה תמימה, אבל היא למעשה מגלמת פן מהותי בפרק – האופן בו גברים שחורים נאלצים להעמיד פנים, גם בפני עצמם, שהם בעצם ת'אגז קשוחים, כשעמוק בפנים הם אולי רוצים להפוך לנסיכת דיסני (וגם אז, קשוחה).

כשארן מספר לאל שהוא בדרך לטיפול, אל מספק תגובה מזלזלת. "רואה כמה עשיר אני עושה אותך?", הוא צוחק, ולמעשה משקף את התפיסה של הקהילה האפרו-אמריקאית בנוגע לטיפול נפשי (B). "הטיפש הזה זורק את הכסף שלו", הוא ממשיך, אבל כפי שישתקף בהמשך הפרק – ארן צריך טיפול (גם ונסה ואלפרד, אגב), וכשהוא מקבל אותו הוא אשכרה מראה התקדמות רגשית מסוימת. כלומר עד שהוא הורס את הכל כדי לספק את יצר הנקמה הקטנוני שלו.

אנחנו מצטרפים לארן במהלך שלושה סשנים מהותיים – בראשית הטיפול, במהלכו ובסופו, לפחות לבינתיים. בניגוד לחידתיות המאפיינת של אטלנטה, הסשנים ישירים מאוד, חדים, כתובים נהדר וחושפניים מאוד. בכל אחד מהם אנחנו מגלים דבר חדש על ארן, רואים את התפתחות הדמות ומלווים אותו בתהליך. כל זה רק הופך את הגילוי האחרון לאגרוף עוד יותר רציני בבטן. המטפל של ארן נראה חלומי מכדי להיות אמיתי, אבל הוא הדבר הכי אמיתי שהופיע בסדרה (וגם, אגב, הקול שמאחורי הפרומואים של הסדרה מאז עונתה הראשונה) – הוא חכם, חד, רגיש, מתחשב ומדויק להפליא. הטיפול הטוב ביותר שכסף יכול לקנות. לא שזה עוזר לארן, אבל אתם יודעים, צעד צעד.

הסשן הראשון נפתח בריחוק מסוים. ארן מגיע סגור, ובהתאם – פניו של המטפל לא נראים על המסך בחלקו הראשון, לפחות עד שארן מסכים להניח את הטלפון ולהתמקד במה שחשוב. כשזה קורה, הוא מתחיל לגרד את פני השטח ומדבר על הבעיה שהובילה אותו לכאן: כאבי חזה שהבהילו אותו, והרופאים שהפצירו בו שלא מדובר בבעיה גופנית, אלא בהתקפי חרדה. ארן חושב שהם משקרים כי "הם עשו את זה לקים פורטר" (C), אבל זה בבירור תירוץ. נראה שהוא בעיקר מתחמק מלהתמודד עם עצמו. אפילו כשהוא חושף שהוא שוקל לעבר ללוס אנג'לס בעקבות הזדמנות לעבודה, הוא מספר את זה על הדרך, כחלק מסיפור על איך הוא מעצב מחדש את הדירה שלו. רק אז הוא מתחיל להגיע לרגע של אמת – הוא בעצם חושש מלספר לונסה, משהיא לא תרצה להצטרף ומלאבד את הקרבה לביתו, לוטי. זמן טוב להישכב על הרצפה כדי להקל על הלחץ בחזה.

הסשן השני מתחיל כבר עמוק יותר משהקודם הסתיים. "בוא נדבר על מי אתה סומך", שואל הפסיכולוג עם הפתיחה – שאלה שעומדת בליבה של אטלנטה מאז הפרק הראשון, ושהצופים האדוקים כבר יודעים את התשובה לה. ארן כבר יותר משוחרר, מסתובב בחדר, ובסוף מגיע סוף סוף לשאלה נוספת שעמדה באוויר מאז ראשית הסדרה, אך כזו שלא ידעתי את התשובה לה – מה קרה לו בפרינסטון. למעשה, ארן לראשונה מספר על המאורע המחולל של כל הסדרה, זה שהתרחש רגע לפני פתיחתה, הסיבה שארן עזב את בית הספר העלי וחזר לאטלנטה. בעונה הראשונה אלפרד עוד שאל מה קרה, אבל מאז הסיפור נשכח. כלומר, אצל כולם חוץ מארן.

הסיפור של ארן עוסק באירוע כמעט סתמי שהתדרדר בגלל גזענות סתמית. היתה לו חברה טובה בקולג', הוא השאיר אצלה חליפה עבור ריאיון עבודה, היא דפקה לו ברז ברגע החשוב, הוא נכנס לחדר שלה ולקח את החליפה. אירוע שעבור רוב הסטודנטים היה כנראה נגמר בנזיפה, אילולא החברה לא היתה מתארת אותו כגבר שתקף את המרחב האישי שלה – דבר שקל מאוד להפיל על אחד מתריסר ההסטודנטים שחורים היחידים בבית ספר כל כך לבן. אבל יותר מהגזענות, לארן כואבת הבגידה מהחברה שלו. "נפגעת על ידי מישהו שסמכת עליו", אומר הפסיכולוג, ומוביל לשורשים של למה ארן לא סומך על אנשים, "כמו בן המשפחה שהתעלל בך". הגילוי החשוב הזה, פריצת דרך בשפת הפסיכולוגים, עוזר להסביר הרבה על ארן המסוגר והאניגמטי, זה שמתקשה לייצר מערכות יחסים מחויבות ולסמוך על אנשים. אחרי הרגע המזכך הזה, ארן פונה לדבר על המנוע שלו – Spite.

אין בדיוק מילה בעברית שמתרגמת את מלוא המשמעות של Spite, אבל הכי קרוב לזה יהיה "דווקא". יצר קטנוני להראות לצד השני משהו. "אני אוהב דווקא", אומר ארן. "זה דבר טהור ועוצמתי. זה נתן לי אומץ". נאום הדווקא הזכיר לי דברים כמעט זהים שאמר דונלד גלובר בתכנית "The Shop" של לברון ג'יימס, לפני כחצי שנה: "אני קטנוני באופן טבעי. ממש קטנוני. Awaken, My Love! היה ליטרלי כי מישהו אמר שהוא לא יכול לעשות להיט", הוא סיפר על האלבום המצליח ביותר שלו. "קטנוניות עושה אותך חזק יותר, אבל אני גם יודע שזה אפל. זה לא יכול להיות הכל, כי אז זה רע". (דקה 16:40 בוידאו). את החלק השני של הדברים, הפסיכולוג אומר בעצמו: "תחושת דווקא יכולה להיות מאוד חזקה. אבל זה גם יכול להשאיר אותך מדוכא וריק".

לסשן השלישי ארן מגיע כבר פתוח לגמרי. הוא מתנצל על האיחור ומיד ניגש לעמדה הקבועה שלו, שכוב על הרצפה. המתנה שהמטפל קנה לו – כרית רצפה לשכב עליה – היא צעד בונה אמון נוסף, דבר שכאמור ארן מתקשה בו. השוט של ארן שוכב על הרצפה בחופשיות ("עכשיו אני רק צריך קצת מוזיקה") הזכיר את ארנסט ברגעיו הכנים ביותר – על המיטה עם ואן או בסיום העונה הראשונה, מחזיק את שטר הכסף במחסן בו הוא ישן. מתוך הנוחות הוא מתחיל להגיע לסיפור שבליבו של הפרק – זה מתחיל בכך שהוא הסכים להצעה של פרינסטון לנאום, ניצחון אישי ורגשי עבורו, כי הוא משמעותו היא שארן הצליח לנצח את תחושת הדווקא, את הקטנוניות שלו. אבל בדיוק כמו מה שקרה בימיו בפרינסטון, הוא נתקל באירוע כמעט סתמי שהתדרדר בגלל גזענות סתמית.

כמו הרבה רגעי מפתח בסדרה, גם האירוע הזה מתרחש בשדה התעופה. ארן תכנן לנסוע לנאום יחד עם ונסה ולוטי, ולהפוך את האירוע לחופשה משפחתית, לבקר ב-Sesame Place, פארק שעשועים בנושא "רחוב סומסום" שנמצא חצי שעה נסיעה מפרינסטון. אבל בשדה התעופה הוא נעצר – אחרי הביקורת – על ידי אישה שהתנכלה לו. היא נתפסה על הדרכון שלו למרות שזו טיסה מקומית שבכלל לא דורשת דרכון. "אישה לבנה?" שואל המטפל, וארן עונה "אתה בכלל צריך לשאול?". ארן ניסה להתנהג בהיגיון, ואפילו נעזר בעובדת שחורה שניסתה לסייע להם כי לדבריה "הנאצית מהכרטיסים עושה את זה כל הזמן לנוסעים שחורים". הגזענות היומיומית שוב משבשת לארן את התכניות. אגב, ראוי לציין שממש לפני חודשיים, בלי קשר לפרק, Sesame Place אוזכר במסגרת פרשיה אחרת של גזענות יומיומית שגם הרסה למישהו חופשה משפחתית.

בקיצור, הם עדיין מחכים לתיקים שלהם שיחזרו (טוב, זה כבר ממש מזכיר את פרקי האנתולוגיה). הם אפילו לא יצאו לטיול. בזמן הזה ארן כעס על הזמן עם לוטי שהוא איבד, על ההזדמנות לדבר עם ונסה על המעבר ללוס אנג'לס שהוא פספס. הוא כבר לא ממוקד בקטנוניות, אלא בתמונה הגדולה, במה שבאמת חשוב. את ההתפתחות הזו הוא מנצל כדי להיפרד מהמטפל, "לקחת הפסקה" כדבריו ולנסות להיעזר בכלים שקיבל בתרחיש מציאותי. בדיעבד, אנחנו כבר יודעים שזה בולשיט, ושכנראה מרגע שיצא מחדר המטפל הוא התחיל לתכנן את הנקמה שלו. אבל שם, מול המטפל, זה נראה כאילו ארן השלים מהלך משמעותי. המטפל מחמיא לו שסיים את זה פנים אל פנים ולא בטלפון, וארן מגיב בפשוטות "הו, אני לא כזה קר רוח (Cold Blooded)". הו, כן אתה כן, ארן.

אם כן, במקביל לסדרת הסשנים של ארן אנחנו נחשפים לסיפור של ליסה, שרק לקראת סיום הפרק מגלים שהיא למעשה "הנאצית מהכרטיסים". למרות שכל החלקים של ליסה בסיפור מתרחשים אחרי שארן מסיים את הטיפול שלו, אנחנו רואים אותם במקביל, כאילו עומדים להשוואה – כבפועל מדובר פשוט בתרגיל נראטיבי של שני קווי זמן שונים שנפגשים לסיום. הצפיה השנייה, עם הידיעה על מי היא בעצם ליסה בסיפור, מספקת את הקונטקסט אחר למה שבהתחלה נראה כמו סתם סיפור על אישה לבנה בגיל העמידה שחולמת לכתוב ספר ילדים גרוע. עכשיו, כשאנחנו יודעים שהקיק שלה זה להתעלל בנוסעים שחורים, התמונה נראית אחרת לגמרי.

הדוגמה הטובה ביותר לכך היא הההצגה הראשונית של ליסה בתור אישה בודדה שעוגבת דרך החלון על השכן השחור שלה בעודה שומעת שירי ארנ'בי מלפני עשרים שנה ("Ohh Baby" של סיארה, למקרה ושאלתם את עצמכם). הפתיחה הזו מסבירה, באיזה אופן, את הפאסיב-אגרסיב הגזעני שלה, שלפי אטלנטה, נובע ממשיכה מינית ואולי אף קינאה. אנחנו מצטרפים אליה למעשה ביום בו התכנית של ארן מתחילה להתגלגל, עם האימייל שמגיע אליה מהסוכן המזויף גורדון רוזנבאום: "ליסה היקרה, מצאתי את כתב היד שלך אונליין. חומור מרתק", כתוב שם, ואחרי שראינו בסיום עד כמה הסיפור גרוע, זה מצחיק עד כמה מדובר בשקר בוטה.

לאימייל הזה מכותב גם העוזר של רוזנבאום, טרייסי. בסצינה הבאה אנחנו גם רואים באיזה טרייסי מדובר – אותו אחד שכיכב בעונה השניה של אטלנטה בתור חבר של אלפרד שהתעלק על ההצלחה שלו, סיבך את החבורה שוב ושוב וסיים את הסדרה בללכת מכות עם ארן על הכביש המהיר (מכות שארן הפסיד באופן משפיל למדי). ההופעה של טרייסי בתפקיד העוזר היא רמז מטרים ראשון לכך שמדובר בתכסיס של ארן, למרות שבצפיה הראשונה ההנחה היא שטרייסי סוף סוף מצא עבודה אמתית במקום להתעלק על הכסף של חבריו המצליחים יותר. אולי כי גם בעבודה הזו הוא בבירור ממש גרוע.

בכל מקרה, רוזנבאום עצמו מדבר במהירות מסחררת, כמו קלישאה של סוכן הוליוודי. הוא נותן לה לחכות סתם, נוזף בה על איך שהיא מנהלת משא ומתן (והיא לא), מעמיס אותה בפרטים, לא נותן לה להכניס מילה ומעיף אותה מהחדר תוך פחות מדקה וחצי. על הדרך הוא שולח אותה לשיעורי בית יקרים למדי – בעוד שבוע תתקיים הקראה בסיפריה המקומית, בעיקר מול ילדים "עירוניים" (דרך יפה להגיד שחורים, כלומר, בדיוק מה שהיא שונאת). שם תהיה גם מוציאה לאור שיכולה להחתים אותה, והיא עוד צריכה למצוא מאייר לספר (רוזנבאום יכול לחבר לה אחד, בתשלום) וללכת למספרה כדי שתיראה "לוהטת" עבור הצלם. רגע לפני שהוא זז, הסוכן מנפח לה את האשליות עוד פעם אחת עם המשפט "זה יכול להיות יותר גדול מדובי ברנשטיין" – סדרת ספרים שהפכה לפרנצ'ייז ילדים מפורסם (ומשום מה תורגמה בארץ ל"דובי דווידוב").

כשליסה נפגשת עם החברה הכי טובה שלה לקפה, אנחנו מתחילים להבין עד כמה היא חיה בסרט: היא התפטרה מהעבודה שלה, מגזימה אפילו את ההגזמה שלו ("הוא חושב שזה יכול להיות הארי פוטר הבא"), חושבת על לשכור משרד יחסי ציבור, סטייליסט, על הכסף שיגיע אליה מהפרנצ'ייז וזה אפילו לא משנה לה שהחברה שלה לא מאמינה בה ובכתיבה שלה. היא כבר עמוק בתוך האשליה. עד שהיא מגיעה להקראה בספריה, היא כבר כולה מושקעת בחלום, עד לרמת הלעשות גוונים במספרה שהמליץ לה רוזנבאום, להביט בגאווה בשלט העלוב שנושא את שמה (הם אפילו אייתו ליסה לא נכון, וכיסו את ה-Z עם פתק שנכתב עליו S) ולהיכנס עם הכלב שלה משל היתה דורותי. אבל היא נתקלת באותה שרירות לב שחילקה – הספרנית לא מאפשרת לה להיכנס עם הכלב.

ההבנה שהאישה שעקבנו אחריה כל הפרק היא למעשה הנאצית מהכרטיסים נופלת ברגע שהיא מתעקשת עם הספרנית שיש לה פתק שמאשר את הכנסת הכלב, ומספרת שהיא עובדת בשדה התעופה. אבל בשלב הזה, החשיפה הזו רק רמזה שאנחנו אמורים רואים את כל זה כדי להכיר את עולמה של הגזענית הסתמית. החשיפה האמתית תגיע רק עוד כמה דקות בפרק. סצינת ההתפרקות שלה מול הילדים לא קלה. כן, ילדים יכולים להיות אכזריים, וכן, הסיפור על הסוסה הבודדה עם המילה הדוחה "הומליאס" (Homely: "בעל מראה פשוט, לא מושך, כולל תוספת est, כלומר "הכי") הוא איום ונורא – אבל התרסקות כזו מחרידה התרחשה רק כי נוהלה בידיו של ארן.

"אני לא אוהבת את הסוסה הזו. זה מכוער", אומרת ילדה כבר באמצע העמוד השלישי. עד העמוד השביעי, ילד אחר צועק ש"הסוסים הפליצו. כל העשן הזה זה הם מפליצים", והאיור באמת קצת נראה כך – זמן טוב להיזכר שמי שכנראה המליץ לה על המאייר של הספר היה הסוכן הלגמרי מזויף רוזנבאום. המוציאה לאור כבר קמה, הילדים בורחים לא הרבה אחריה, אבל הספרנית לוחשת לה להמשיך עבור המצלמות. ליסה נלחמת בדמעות וממשיכה מול ילדה אחת רדומה לספר על איך הסוסה הבודדת הצילה את כולם, זכתה במדליה, הוזמנה לשחק ואפילו צעקו לה "הוריי", היפוך מושלם לכמה בודדת הרגישה ליסה – שבבירור השתמשה בסיפור על הסוס כדי לתאר את חלומותיה.

ואז מגיע החיתוך למסך שבפאב. זה היה חיתוך בוטה שריסק את הדמעות של ליסה על מוזיקה שמחה מדי. אם כי ראוי לציין שהשיר שנוגן, "Attracted To You" של PinkPantheress, נפתח במשפט שמסכם יפה את מה שעברה ליסה: "חשבתי שמצאתי את התשובה לזה, אושר נצחי הלילה, אבל זה היה רק עוד בליפ בלב שלי". ואולי זו בכלל שורה שמקרינה על ארן, שנראה פשוט מאושר אחרי שהתכנית שלו עבדה בעודו משלם לשחקנים שליהק – כולם שחקני תיאטרון קהילתי. השחקן שגילם את רוזנבאום שלח לו צילום ראש (כנהוג בהוליוד), השחקנית שגילמה את הספרנית מקבלת קצת אקסטרה כסף. בקיצור, ארן על הגג.

אלפרד ודריוס, לעומת זאת, נראים טיפה מודאגים. כן, הם באו לתמוך ארן במסיבת הצפייה בנקמה שלו, אבל אפילו הם קצת מפוחדים מעד כמה מריר וקטנוני ארן יכול להיות. לעזאזל, אפילו טרייסי קצת מבוהל ממנו. וטרייסי לוקח אותו במכות. "תיזהר מהבן דוד שלך, הוא חולה", אומר טרייסי לאלפרד חצי בצחוק, אבל המבט של אל מראה עד כמה הוא לוקח את האזהרה ברצינות. "אני לא מצליח להחליט אם זה קטנוניות ממש קיצונית, או טרוריזם", אומר דריוס. "עבודה טובה". ארן נשאר לבדו, הסוס הכי בודד על הבר, ונותן להנאה מהניצחון לחלחל. הוא הגשים את הפנטזיה, להרוס לנותנת השירות שהתעללה בו את החיים – מסוג הדברים שכולנו חושבים ברגע של כעס, אבל לעולם לא מבצעים. השיר "Cold Blooded" של ריק ג'יימס מתנגן ברקע, וארן אומר "אני ממש צריך לחזור לטיפול". הו, כן אתה כן, ארן.

סוף דבר

על מה דונלד מהרהר: מחיר הנקמה ולמה כל אפרו-אמריקאי צריך ללכת לטיפול. וכאילו, זה לא יזיק גם לכם.

שיר הסיום: "Cold Blooded" של ריק ג'יימס, 1983. שיר הנושא והסינגלר הראשון מאלבומו השביעי של מוזיקאי הפאנק המיתולוגי. הגרוב האייטיזי, מונע על ידי סינתיסייזרים ומכונת התופים רולנד TR, היו שינוי כיוון עדכני עבור ג'יימס שנהג לייצר המנוני פ'אנק סליזיים על בסיס גיטרות עד אז. עם זאת, על הסליז הוא לא ויתר, והשיר הזה פונה לבחורה שכדברי היוצר, היתה כל כך סקסית עד שהיא גרמה לדם שלו לקפוא.

הסיפור שמאחורי השיר, לעומת זאת, הרבה יותר מעניין מהפשט הסליזי שלו – ב-1982 הזמר התחיל לצאת עם השחקנית לינדה בלייר, הכניס אתה להיריון, והיא בחרה להפיל את התינוק שלהם לפני שסיפרה לג'יימס על ההיריון. ג'יימס, מזועזע מהאירוע, כתב את השיר עליה, אבל עשה אותו קצת סקסי כי שיר על הבחורה שהפילה את הילד שלכם לא אמור להיות רקיד כל כך.

בהקשר של הפרק, הדואליות הזו של מקור השיר משחקת עם הדואליות של ארן עצמו בנוגע למעשיו. כן, הוא קר רוח הרבה יותר משאמר לפסיכולוג שלו, אבל גם הוא מבין שיכול להיות שהקור רוח הזה דומה יותר לזה של לינדה בלייר, ועשוי לפגוע גם באנשים שסביבו. קור רוח זה אולי סקסי, אבל יש לו השלכות. או בדבריו של גלובר עצמו: "אני גם יודע שזה אפל. זה לא יכול להיות הכל, כי אז זה רע".

רפרנסים:

(A). "פני צלקת" וראפרים: סרט הגנגסטרים של בריאן דה פלמה מ-1982 הפך ללהיט מפתיע בקרב הקהילה האפרו-אמריקאית וספציפית לגיבור תרבות בקרב ראפרים. ישנם אינספור אזכורים לסרט בשירי ראפ, המוני ראפרים שהגדירו את טוני מונטה בתור מודל לחיקוי ואפילו ראפר משפיע מאוד מהניינטיז שבחר לעצמו את שם הבמה סקארפייס. עם זאת, כמו שג'יי זי אמר פעם, "סקארפייס הסרט עשה יותר מסקארפייס הראפר עבורי".

למעשה, החיבה של ראפרים לסרט הנ"ל כל כך משמעותית עד שחברת התקליטים דף ג'אם הפיקה סרט דוקומנטרי קצר בנושא, "Scarface: Origins Of A Hip Hop Classic". בסרט מסבירים ראפרים רבים שדמותו של טוני מונטנה, הגבר האולטימטיבי שבנה את עצמו מהאשפתות עד לעושר ראוותני, די מזכירה את המודל הראפרי הנפוץ. אז נראה שאהבתו המוצהרת של אלפרד לפני צלקת נוגעת יותר ללחץ חברתי בנוגע למה שהוא אמור לאהוב, ופחות למה שהוא באמת אוהב.

(B). אפרו-אמריקאים וטיפול: לצד העליה בשיח על בריאות נפשית, בשנים האחרונות החל שיח ציבורי גלוי על בעיית הטיפול בבריאות נפשית של בני מיעוטים בכלל, וקהילה האפרו-אמריקאית בפרט. מחקר שערך המוסד הלאומי לבריאות נפשית בארה"ב בין השנים 2008 ל-2012 נמצא כי הסיכוי שאדם לבן יפנה לטיפול נפשי גבוהים בכפי שניים מאשר אפרו-אמריקאים (21.5 אחוז מול 10.3 אצל נשים, 11.3 מול 6.6 אצל גברים). וזה לא שהם בריאים יותר, עם המתח הנפשי שכרוך בלהיות שחור באמריקה, כפי שהוצג לנו באטלנטה.

אחת הסיבות להיעדר הטיפול היא הסטיגמה של בעיות בריאות נפשית, כפי שאפשר לראות מהתגובה של אלפרד. ברחובות לבקש עזרה נתפס עדיין כסימן לחולשה. גבריות רעילה על ספידים. הנושא הזה, כאמור, הפך למדובר יותר במדיה, ובהתאם גם ביצירת תרבות. כך, למשל, אחד מאלבומי הראפ הבולטים של השנה האחרונה – Mr. Morale & the Big Steppers של קנדריק לאמאר – עוסק רובו ככולו בנושא בריאות נפשית אצל שחורים, והצורך בלפנות לטיפול. נראה שדונלד גלובר שוב חושב כמו קנדריק.

(C). קים פורטר: דוגמנית, שחקנית ואשתו לשעבר (ואם ילדיו) של פאף דדי, שמצאה את מותה ב-2018. על פי דיווחים שונים, פורטר נפטרה בשל סיבוך בדלקת ריאות שיכל להימנע אם הרופאים היו מקשיבים לקריאות העזרה שלה, אך לטענת המשפחה, התעלמו מתלונותיה.

באזכור הקטן הזה גלובר למעשה קורץ לחוסר האמון האינהרנטי של אפרו-אמריקאים במערכות הבריאות האמריקאיות. חוסר האמון מתבטא בכך שפחות שחורים הולכים לקבל טיפול – כל טיפול – וגם כאשר פוגשים אנשי מקצוע, זוכים לא פעם לאבחנה שגויה. דוגמה לכך אפשר למצוא במחקר הפסיכולוגי הנ"ל, שמצא כי התנהגויות שאצל ילדים לבנים מתוייגת כדיכאון לרוב תאופיין אצל ילדים שחורים כ"מפריעה". כלומר, כשילד לבן עושה את זה זה סימן למצוקה נפשית, אבל כילד שחור עושה זאת הוא מפריע וסתם מתנהג רע.