אימא יתומה

כמה שנים אחרי שאמא שלי נפטרה, כשהייתי לא מספיק קטנה אבל לא מספיק גדולה, ניסיתי למלא טופס ונתקעתי ב'מצב משפחתי'. "יתומה?" שאלתי את אבא שלי שישב בסלון וניכר שהופתע מאיך שאני תופסת את עצמי בעולם. "תכתבי רווקה", הוא ענה. זאת הייתה עוד אחת מהפעמים שהוא עזר לי עם הביורוקרטיה של החיים והחיים בכלל, אבל לא מזמן הסרטן שאב אותו בשלוק אחד גדול ואכזרי והותיר אותי יתומה לגמרי בעולם הזה. למזלי, עכשיו אני אימא לבמביני שנותנים לי פרופורציות, אבל רוב הזמן אני מרגישה כמו ילדה אבודה והזיכרונות מציפים. הנה כמה מהם שחלקתי על קברו:

פנים. מלון בטבריה. לילה

אבא מגיע באיחור ממילואים לחופשה המשפחתית ואני, בת 5, רצה אליו בזרועות פתוחות, בוכה לתוך החיבוק שלו כי "רציתי את אבא", הצהרה לא שגרתית לאותה תקופה שבה הייתי יותר ילדה של אימא. תשע שנים אחרי החופשה הזאת, אבא יהפוך גם לאימא שלי, והחיבוקים יהפכו תכופים יותר, אבל הרגע ההוא, שבו העדפתי אותו על אימא, יוגדר על מיטת בית החולים כאחד הזיכרונות מעוררי הגאווה שלו. גם שלי.

פנים. כיתה ד'. יום

אבא יושב במסיבת חנוכה עם חולצת הפרפר שלו – חולצה בצבע זהב עם פרפר גדול וצבעוני שידע שמפדחת אותי רק קצת פחות מחולצת "מצברי השנאפ" שלו – ושר בקול בס אימתני "אנו נושאים לפידים". אני רוצה לקבור את עצמי כי כולם מסתכלים עלינו. כולם חוץ מארז ששיחק איתי שבוע קודם בחצר ולא חזר לשם מאז שאבא שלי צעק עליו מלמעלה, שוב – רק בגלל שזה הצחיק אותו. שנים אחר כך, במפגש היכרות בגן של הבמבינו, אני קולטת שירשתי את זה מאבא – גם אני מוכרת את הבנים שלי עבור בדיחה.

פנים. סלון. יום

אני יורדת לסלון ומבקשת מאבא שיספק לי ארבעה פתקים שונים למורות שונות. אבא שואל מה לכתוב לכל אחת מבלי לתהות למה בעצם לא הגעתי לשיעורים. בהמשך, כשיגיע איתי לאסיפת הורים ויצפה בי מערערת בפני המורה על הציון שקיבלתי במתמטיקה, הוא רק יגיד לה – מה שהילדה אומרת, למרות ששנינו יודעים שהציון לא מגיע לי. כשנצא, הוא יחמיא לי על כושר ההתמקחות, מלמד אותי בעצם את מה שבאמת חשוב בחיים.

פנים. משרד הרישוי בחולון. יום

אבא קונה לי את המכונית שרציתי – גולף לבנה, שבדיעבד נקנתה מנוכל ובין היתר גם ההגה שלה יוצא מהמקום. אבל – הילדה רצתה. שנים אחר כך, הילדה רוצה ליום הולדת 63 אופניים חשמליים, הפעם תמורת דיל משתלם הרבה יותר – שהוא לא יצטרך לקנות לי מתנת יום הולדת נוספת עד גיל 04. שנינו יודעים שזה לא מה שיקרה וברור שהוא יקנה לי עוד מתנות. אף אחד מאיתנו לא יודע שהוא לא יהיה פה כשאגיע לגיל 04.

חוץ. רחבת האוניברסיטה. יום

אני יורדת לכיוון השער והטלפון מצפצף הודעה "מה קורה דנדושי", בלי סימן שאלה. זה קרה אחרי שלא עניתי לו לכמה וכמה שיחות (ואבא היה מתקשר אליי עשר פעמים ביום, כמה התעצבנתי מזה). הוא ידע שאני כועסת, כבר לא זוכרת על מה, אז הוא שם את נפשו בכפו והקליד באצבעות הנקניקיות שהוא כה היה גאה בהן את הודעת הטקסט הראשונה בחייו. אני מתקשרת אליו בחזרה בהתרגשות ואנחנו משלימים.

פנים. חדר בהרצליה. יום.

אבא מתיישב לידי אחרי מסיבת הברית של פיקולינו. הוא יודע שנעלבתי ממנו. הפעם זה היה בגלל שהתבדח על חשבוני בפני כולם על משהו בדברים שנשאתי. אבא מסתכל לי בעיניים שתמיד התפלא מגודל הדמעות שיוצאות מהן, ואומר "דנדוש. את רוצה שמעכשיו אהיה רגיש יותר? בסדר. מעכשיו" וכך היה. שנים של יחסי "היעלבויות – התפייסויות" נגמרו באחת. מי שאומר שאי אפשר לחנך כלב זקן, לא פגש את אבא שלי.
אני מתגעגעת אליך אבא ומקווה ליצור לבמביני זיכרונות חזקים לא פחות.