ההצגה שתעצור את הכיבוש (עם שיר כמו של נועה קירל)

כשביימתי את ההצגה הראשונה בחיי הייתה בי אמונה סמויה שאחרי הבכורה הם פשוט יהיו חייבים להפסיק עם הכיבוש. עובדה: היו לי שתי צמרמורות בראן הטכני. הרגשתי בכל מאודי, שבגלל שזה בנוי נורא נכון מוזיקלית הם יהיו פשוט חייבים להפסיק עם הכיבוש. או שירצחו אותי. כך או כך, אני יוצאת טוב.

דמיינתי את הקהל אחרי הבכורה, איך הם יעמדו שם ברחבת התיאטרון, המומים, מעכלים, מנגבים דמעה, תהיה שתיקה, עד שמישהו יגיד בקול רך ושבור: "היי… יכול להיות שהיא קצת צודקת?" ומישהו יענה לו "קצת???" ואז הם יפרצו בצחוק גדול, צחוק מתגלגל, צחוק של "וואיי וואיי מה קרה לנו, הא חבר'ה? איך נסחפנו? ומה קרה לנו? וואיי וואייי". ואני אעמוד שם בצד. אצטנע. לכלי התקשורת הרבים אגיד רק "היי, עשיתי רק מה שכל אמנית פוליטית הייתה עושה במקומי".

לתדהמתי, הם לא הפסיקו.
עברו שנים, גדלתי והבנתי שזה הזמן להתבגר, להתאפס ולכתוב עוד מופע שהפעם בוודאות יפסיק את הכיבוש, אבל הפעם ממקום מציאותי יותר, מפוכח יותר. אז לקחתי את עצמי בידיים ויצאתי לחפש כישוף. אומרים שצריך לצעוק את החלומות שלך. אבל כשישבנו במטבח, נעמה, ענת ואני, במה שקראנו לו ביומן "החזרה הראשונה לפרוייקט של שוברות שתיקה" – לא צעקנו. היה שקט של ריכוז. מנסות, בשיא הרצינות, למצוא את הכישוף.

אחרי הצגת הבכורה הכיבוש יסתיים. אינסטינקט בסיסי (תמונה: איליה מלניקוב)

ענת אמרה שזה נראה לה בעייתי ליצור על הכיבוש כי אין בזה תקווה וזה מסובך בעיניה. היא אמרה שהיא באופן אישי מעדיפה ליצור על נושאים כמו מיניות ומוות. אלו תחומים קלילים יותר עם תקווה ופחות פרטים היסטוריים וטכניים. למרות הרצינות התהומית הבנו שזה מצחיק. פתאום הנצחיות של המוות ושל המיניות הייתה בוהקת והבליטה את הזמניות ההכרחית והשרירותית של הכיבוש. היה מרגש להרגיש את זה. כמו אותה ילדה שכל חייה ביבי היה ראש הממשלה ואין לה שום יכולת לדמיין משהו אחר. אבל אנחנו יודעות שיש. יש משהו אחר. הנה הוא קורה בימים אלה.

ואיפשהו יש כבר את היום שאחרי הכיבוש. הוא כבר קיים. אנחנו פשוט צריכות להתאמן על להצטרף לתדר הזה. "יופי! נהדר!", סיכמנו את החזרה מאושרות והלכנו הביתה חסרות אונים מאי פעם. חוברת העדויות השחורה של "שוברים שתיקה" הייתה מונחת לידנו בחזרות סגורה ומאיימת. הרגשנו אשמות רק מלהסתכל עליה. מין ערבוב אשמה של היוצרות וגם של האזרחיות שאנחנו. פתאום הבנו שזאת גם אינפורמציה חשובה. האשמה הזאת.

ענת כתבה באחד הטקסטים משפט יפהפה בעיניי: "אשמה היא כמו תפילה ששוחה אחורה". לפתוח את החוברת הפך להיות דימוי. האם אנחנו מוכנות לפתוח את הלב שלנו למידע הזה? להביט אל התהום האפלה הזאת? האמת היא שמרגע שהשאלה ישנה, הכאב כבר ישנו. גם אם מודחק.

"לתוך החזרות שלנו התנקזה צעקה אמהית חזקה. שאלנו שאלות כואבות על תפקיד הנשים פה ועל האינסטינקט האמהי ההולך ומתקהה בארץ הקשוחה הזאת. שחינו בתוך ים של אנרגיה נשית בלתי מתפשרת. או במילים אחרות – בכינו מלא"

"לא לפתוח את החוברת" זה דימוי לחיים שלנו כאן. יודעים שאי שם, מרחק חצי שעה נסיעה מכאן, משהו רע מבעבע. להשאיר אותו אטום במרתפי התודעה זאת פעולה אקטיבית. היא הופכת אותנו לעצובים ועייפים. היא שמה גבול גס לחלומות שלנו, לדמיונות שלנו על העתיד. אנחנו רוצות לחיות בארץ הזאת. קשורות אליה. מוצאות בה מקלט של אהבה, שייכות ושפה. אבל אם משהו כזה מבעבע במרתפים חייב להיות לזה מחיר שאנחנו לא לוקחות בחשבון.

נעמה הייתה כבר אמא, ענת יתומה מאם ואני הייתי בעיצומה של השאלה האם להביא ילד לעולם. זה ניקז לתוך החזרות שלנו צעקה אמהית חזקה. שאלנו שאלות כואבות על תפקיד הנשים פה ועל האינסטינקט האמהי ההולך ומתקהה בארץ הקשוחה הזאת, שלפעמים נראית לנו כמו בסיס צבאי אחד גדול. שחינו בתוך ים של אנרגיה נשית בלתי מתפשרת. או במילים אחרות – בכינו מלא.

אחרי המלחמה האחרונה, נעמה אמרה שאין לנו פריבילגיה להתייאש. היא אמרה את זה בכריזמה של נשמה עתיקה וזה הרגיש באמת מעודד. כמו אחרי גוספל. גוספל שלוקח צלילים של ייאוש והופך אותם לתקווה. איכשהוא. לא נתעכב להסביר איך. זה פרטים טכניים והיסטוריים כאלה. צריך להיות שם. גם על העדויות מהחוברת אני לא אספר כאן. מה אני פראיירית? רוצה שתבואו להצגה.

כמו כל מהפכנית, התעכבנו רבות על הנושא המעורר (מינית!) "מה הבעיה עם השמאל?" והעמקנו גם ל"מה עוד הבעיה של השמאל?",
עד שבאחת החזרות החלטנו להפסיק להתלונן ופשוט לפתור אחת ולתמיד את הבעיה הזאת של השמאל! לשם הניסוי המוצלח מראש גייסנו בעיניי רוחנו (וזה נחשב!) את נועה קירל. שתכתוב לנו שיר נגד הכיבוש. בתקווה שתהפוך את הביצה הטובענית הזאת לארוע פופי נוצץ ומרים! האם הצלחנו? תשפטו בעצמכם.

אז הנה מוגש לכם הקליפ – "סטורי ג'ננה", מתוך המופע שלנו "אינסטינקט בסיסי" המועלה בימים אלה בצוותא.
מחכות לכם
עם הלב שיצא מהמרתף
שגם אחרי כל השנים,
לפני כל בכורה
עדיין מאמין
שמחר.

יעל טל, במאית, יוצרת ושחקנית בהצגה "אינסטינקט בסיסי" שעולה בימים אלה בצוותא תל אביב. הצגות קרובות: 24.6 חמישי, 20:30; 25.6 שישי, 12:00; 1.7 חמישי, 20:30; 2.7 שישי, 12:00; 16.7, שישי, 12:00; צוותא, לונדון מיניסטור, אבן גבירול 30, תל אביב.