מלחמת נצח: הכוח הכי גדול בסדרה "אינתיפאדה" הוא האנושיות שלה

1987 לא נזכרת בישראל כשנה היסטורית. ב-48' נוסדה המדינה, ב-67' אוחדה ירושלים, 73' טראומטית, 77' המהפך, 95' רבין נרצח, ועל 2023 אין צורך להזכיר. אבל 87' משום מה לא זכורה לרוב הציבור בשנה מהותית, או במילים אחרות – אנדרייטד היסטורי. כי בשנה הזאת החלה האינתיפאדה, שאמנם מוגדרת בתור אירוע היסטורי קצר היקף, אבל בעצם הכתיבה כאן פחות או יותר את כל מה שקרה מאז.

בן שני ושי להב, שני עיתונאים ומתעדים ותיקים (וגם שני חיילים שחוו בעצמם את האינתיפאדה מקרוב) הם יוצרי הסדרה התיעודית "אינתיפאדה", שהפרק הראשון שלה שודר אמש (ש') בכאן 11 וברצף האפוסים שהתאגיד ייצר סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני (מ"לבנון" ועד "סינדרום עזה") – יש בה משהו שונה, ולטענתי, גם טוב ומעניין יותר.

הדבר המשמעותי ביותר ש"אינתיפאדה" מביאה איתה הוא גוף ראשון. ברוב הסדרות או הסרטים שעסקו בכיבוש הישראלי או במלחמות, המבט תמיד היה מבחוץ פנימה – המתעד שמגיע לשטח כדי לראות מה עושה צבא אחד מול צבא אחר, או חיילים מול אזרחים. מול כל זה הוא עומד מבחוץ, ורק משקיף על המצב. לא כך הדבר בסדרה זו – שני ולהב מדברים, קודם כל, בשם עצמם, ובשם חיילים אחרים שהיו במקום הזה. הנראטיב מסופר מול מי שחי את האירוע בזמן אמת, ומרגישים את זה. הסיפורים חיים יותר, כואבים יותר, בעיקר מזיעים יותר ושורפים יותר, מכל יצירה דוקומנטרית נשגבת אחרת שנעשתה – בארץ ובוודאי שמחוץ לארץ – על יחסי ישראל והשטחים.

גם הדואליות בין שני היוצרים מתבטאת בסדרה, שכן כל אחד מהם הביא משהו אחר לסדרה: להב הביא את המוזיקה, הפסקול המעולה שלה, גם בעזרת דודוש קלמס (הדג נחש) שכתב עבורה מוזיקה מקורית, אבל גם דרך בחירות עשירות מארון השירים הישראלים, וספציפית מתקופת האינתיפאדה עצמה: "ארץ חדשה" של שלמה ארצי, "אין קץ לילדות" של פורטיסחרוף ואפילו "תגידי אש, תגידי מים" הכואב של מאיר בנאי ז"ל, שנבחר גם כשיר שעוטף את הסדרה. ודווקא אין ניגודיות עם התכנים שמופיעים בו, אלא להיפך – לפעמים הפער בין הלחן הקופצני למציאות הכואבת הוא כל הסיפור.

>> שנה כזאת לא ראינו: מצעד הסדרות הישראליות הכי טובות בתשפ"ה
>> אם לתרבות הישראלית יש סיכוי לגאולה, הוא מסתתר בדוקו // טור דעה

שני, מנגד, הביא את המרכיב שתמיד היה בכתבות שלו – האנושיות. הוא לא עשוה כתבות על תופעות, אלא על אנשים. גם יכולות הראיון שלו בולטות מול חיילים פשוטים ומול גנרלים ותיקים כאחד. היכולת להישיר מבט וגם להוציא מהמרואיין שלו משהו אחר תמיד היתה אצל שני, ובסדרה כל כך חושפנית זה אפילו יותר יקר ערך.

"אינתיפאדה" מתייחסת למלחמה הכי פחות הירואית של מדינת ישראל אי פעם – מלחמה שאף אחד לא אפילו קרא לה מלחמה. אירוע עממי שבו זעם אצור של פלסטינים שחיו בתת-תנאים (הסדרה כמעט ומאפשרת להריח את הביוב שהם חיו בו) התפרץ על החיילים ועל כולנו, במובנים רבים עד עצם היום הזה. ויחד איתו, גם ה"יהיה בסדר" וההתעלמות המוחלטת מגורלם של החיילים שנשלחים אל שדה קרב לא להם. מי שחלמו לייצג את המולדת, והפכו להיות כוחות שיטור מול אזרחים קשי יום.

ובכל זאת, "אינתיפאדה" לא נופלת לקלישאות של הרבה "סרטי כיבוש" מהעבר. אין בה מבט מרוחק (ובוודאי לא מזלזל) על החיילים, כי היא נוצרה על ידי שניים שהיו שם. היא לא מפחדת לשאול את השאלות הנוקבות לגבי מה לעזאזל קרה שם (כולל סצנות קשות לצפייה של התעללות), ואך גם לא שופטת את החיילים עצמם, או מסתכלת עליהם כעל מפלצות. הם היו בני אדם בסיטואציה מטורפת, שניסו לשמור על עצמם ועל האנושיות שלהם בתוך מלחמה שגדולה עליהם בכמה מספרים.

זו כמעט קלישאה שאחת הבעיות הגדולות בכל הנוגע לעיסוק בסכסוך הישראלי-פלסטינאי היא היעדר מבט מורכב. "אינתיפאדה" מודה מראש במורכבות, ולכן היא לא מטיפה, אלא מספרת סיפור על אנשים שמרכיבים טרגדיה. לא אקדמית, במובן הכי טוב של המילה. אמיתית. וזה לא מקרי ש"אינתיפאדה", והגל הזה של סדרות על הסכסוך מכל צדדיו, יוצאות עכשיו. חלקן היו בעבודה עוד לפני ה-7.10, אבל הן כנראה לא היו יכולות לצאת לפני שנה. כשהיינו עם הדם בעיניים לא יכולנו כל כך להקשיב. לא בטוח שאנחנו יכולים עכשיו.

אבל נדמה שעומק הטרגדיה והאסון שמלווים אותנו יום יום הם שפיתחו את הצמא לנסות ולהבין איך לעזאזל הגענו לכאן. ו"אינתיפאדה" אולי לא מביאה את כל התשובות, אבל כן מצליחה להיות רנטגן – להראות את הפנים והשמות והסיפורים הקטנים, להעביר את הסיפורים והכאב בעיניים, שמאחורי שיר הכאב של מדינת ישראל – משנת הולדתי, 1987, ועד מהדורת החדשות שקדמה לשידור הפרק.