"תן כותרת, משהו עם מוזיקה". איציק פצצתי מתאם ציפיות באלבום בכורה

לאלבום הבכורה של איציק פצצתי קוראים "שירים". כן, זה עד כדי כך פשוט. פצצתי (עומר מור. זה מבלבל, הוא יודע) מוכר יותר בתור מפיק מוזיקלי שעבד עם רביד פלוטניק, מיכל לוטן ואבבה, וכמובן היה חלק מההרכב ויקטור ג'קסון (יחד עם ג'ימבו ג'יי ופדרו גראס), איתם זכה בפרס קיפוד הזהב על הצגת הקאלט "העיר הזאת". ובכל זאת, דווקא בין כל כך הרבה שמות, הוא בחר לקרוא לאלבום "שירים", וזה לא כי הוא בא מעיר בשם רחובות.

"חשבתי על השם 'בסוף כל השירים הם שירי אהבה'", מספר פצצתי, "כי הרבה מהשירים בו הם שירי אהבה, ובאיזשהו מקום כל שיר הוא שיר אהבה גם אם הוא לא מדבר על אהבה. בשיר שמדבר על מסיבה יש אהבה לשמחה, בשיר מחאה יש אהבה למי שסובל מעוול. אבל הרגיש לי שזה קצת טו מאצ' לשם של האלבום, וכשחשבתי על השם 'שירים' הרגשתי שהוא מייצג את מה שיש באלבום", הוא אומר וצוחק. "הוא גם נותן פרופורציה נכונה למה שיהיה באלבום – אין פה הצהרה גרנדיוזית מדי שיוצרת ציפייה לא נכונה. קחו את זה באיזי, יש פה שירים. בשם אלבום עושים תיאום ציפיות, ודווקא לקרוא לזה בשם כל כך פשוט הרגיש לי נכון".

איציק פצצתי (צילום: ארתור לנדה)

הנה תיאום ציפיות קטן בנוגע לפצצתי: הוא זמר בחסד, מולטי-אינסטרומנטליסט, אזרח כבוד באומת הגרוב שמזגזג בין השפעות מפרינס ועד לנפטונז. אה, וגם אין אדם שראה אותו מופיע מבלי לזכור את השואו כאירוע חד פעמי

אולי פצצתי זהיר בנוגע לתיאום הציפיות מכיוון שהוא מוזיקאי יוצא דופן, כזה שכדאי להגיע אליו עם הציפיות הנכונות. אז הנה תיאום ציפיות קטן בנוגע לפצצתי: הוא זמר בחסד, מולטי-אינסטרומנטליסט, אזרח כבוד באומת הגרוב שמזגזג בין השפעות מפרינס ועד לנפטונז. אה, וגם אין אדם שראה אותו מופיע מבלי לזכור את השואו כאירוע חד פעמי. הסיבה לכך היא שפצצתי פועל מחוץ לקופסא, ולגמרי ברורה לי האירוניה של השימוש בקלישאה הזו. אין מה לעשות, זו הדרך היחידה לתאר אותו. שנים של הופעות שונות ומשונות, בין קאברים עם סאמפלר להופעות מאולתרות לחלוטין, הפכו אותו לתופעה שחייבים לראות בלייב, כזה שקוראים לו להפיק אלבום שנייה אחרי שרואים אותו מבצע איזה קסם רגעי בהופעה.

זה, למשל, בדיוק מה שקרה עם פלוטניק, רגע לפני שהתחיל לעבוד על אלבום הסולו השלישי שלו, "ברוכים הבאים לפתח תקוה". הראפר הגיע להתארח לצד פצצתי וג'ימבו ג'יי בערב מוזיקה מאולתר בשם "אהלן" שהתקיים בבית מזיא, אבל הוא לא ציפה ששם ימצא את המפיק הבא שלו. "ג'ימבו בא עם איזה טקסט שאנחנו לא מכירים, אז כמו הרבה פעמים, הוא נתן איזה דימוי כדי להתחיל את השיר. אני הייתי על התופים והוא אמר לי משהו בסגנון 'תנגן לי מקצב של חוסר אונים עם קמצוץ של תקוה', ובסיטואציה הזו אני מנסה להרגיש את התחושה ולנגן מה שיוצא. השיר שהוא התחיל לבצע היה מה שהפך להיות 'רק אש' של ג'ימבו. הוא הגיע לסוף של הבית, הסתכל על מיכל לוטן והיא המציאה במקום את הביטוי 'רק אש', התחילה לשיר אותו. שם בעצם הייתה ההתחלה של השיר הזה. רביד ראה את זה ואחרי ההופעה הגיע אלי בהתלהבות ובעקבות זה התחלנו לעבוד ביחד".

אלמנט האלתור מאוד דומיננטי אצלך. איך מתרגמים את האלתור לחומרים מוקלטים?
"זה כמובן שונה. מוזיקה זה מוזיקה, אבל החוקים על הבמה שונים מהחוקים באולפן. הסטייט אוף מיינד שאני מנסה להיות בו באולפן הוא מצב של לנסות דברים, לא לפסול. הרבה פעמים כשאני מתחיל לעבוד על שיר אני לא יודע בדיוק מה אני עומד לנגן. יש לי רעיון, איזה כיוון, ואני פשוט מתחיל. אני מקליט אותו תוך כדי שאני ממציא, ואז זה נשאר חצי מאולתר. מנסה משהו, ומקסימום זה לא מצליח. המוטו הוא לנסות ולראות מה קורה".

בהופעה האחרונה בבארבי פצצתי ביקש מבעוד מועד מחלק מהקהל להביא כלי מטבח שונים ולשמור את זה בסוד. כשנתן את הקיו, עשרות אנשים מהקהל הפכו לסקשן פרקשן בעוד ששאר הנוכחים הסתכלו בתדהמה

בזכות המוטו הזה, הופעותיו של פצצתי הפכו לשם דבר ברחבי העיר, וגדלו מגיגים בברים לחגיגות בבארבי (הבאה תתקיים ב-28 באוקטובר, בעזרת השאול). קשה לדעת למה לצפות כשמגיעים להופעה שלו, אבל אפשר להיות בטוחים שאתם תיקחו בה חלק. פצצתי נעזר בקהל ככלי נגינה של ממש והופך אותם למשתתפים פעילים. הוא נותן להם תפקידי שירה, מפעיל אותם כמנצח מקהלת ענק, מחלק לגברים ונשים כדי ליצור הרמוניות מרהיבות. בהופעה האחרונה בבארבי הוא ביקש מבעוד מועד מחלק מהקהל להביא כלי מטבח שונים ולשמור את זה בסוד. כשנתן את הקיו, עשרות אנשים מהקהל הפכו לסקשן פרקשן בעוד ששאר הנוכחים הסתכלו בתדהמה. מי שלא רוצה לא חייב להשתתף, אבל זה פשוט מדבק. זה רעיון כל כך פשוט ומרשים עד שהוא עשה לי חשק, בדומה לשיתוף הקהל ביצירה של פצצתי, לשתף אותו במלאכת הריאיון.

"אני קורא לזה חוויה קהילתית חיובית, זה מה שאני רוצה לחוות ולנסות ליצור. חוויה שבה הרבה אנשים חווים משהו חיובי ביחד, עם כמה שפחות שיפוטיות, כמה שפחות ציניות. אני לא אפנה למישהו ואבקש ממנו לשיר את התפקיד הזה, כי אני מוזיקאי ואני לא הייתי רוצה שיעשו לי את זה. אבל כשאני מציע לכל הקהל להשיר, ובזהירות והדרגה, זה עובד. כשכולם שרים ביחד אתה אפילו לא שומע את עצמך, אתה פשוט שומע משהו יפה שאתה חלק ממנו, ואז אין לך מה להיות נבוך".

איציק פצצתי (צילום: תומיי כפרי)

מה בעצם מייחד את ההופעות שלך מהופעות רגילות? אגב, אם יש לך ניסוח יותר טוב לשאלה תרגיש חופשי.
"השאלה שהייתי שואל את עצמי היא 'איך אתה ניגש להופעה, מה זה הופעה בשבילך?', כי שם נמצאת גם הסיבה שההופעה שלי שונה. עבורי הופעה זה מפגש בין אנשים, ופחות אירוע שאני בא להראות לאנשים כמה אני מגניב, זה לא 'שבו ותראו את הדבר הזה שעבדתי עליו הרבה זמן'. במקום הלהראות הזה, בשבילי הופעה זה לחלוק, זה מפגש בין אנשים שיש בו תקשורת דו כיוונית. כשאתה מופיע בהתחלה יש את הקיר הרביעי המפורסם בינך לבין הקהל, ואין ממש תקשורת, היא מסתכמת בלנגן שירים, לחכות למחיאות כפיים ולנגן את השיר הבא. אני מקשיב גם לקהל, בין אם זה למה שהוא אומר או עושה ובין אם זה לאנרגיה שלו".

אבל זה לא רק ההקשבה, כי אתה ממש נעזר בקהל.
"זה השלב הבא. ההקשבה והפתיחות הן הבסיס, והחלק היותר מופרע זה להפוך את הקהל לחלק מההופעה, חלק מהלהקה בהרבה מובנים. עם השנים הבנתי איך ליצור את מערכת היחסים עם הקהל עד שיהיה מספיק אמון כדי שיסכימו להשתתף בצורה מאוד אקטיבית. כשיש קהל וכולם שרים ביחד זה תמיד יפה".

באלבום ניגנתי על צרור מפתחות, על מנורה, על פינג'אן. מתישהו עבדתי על איזה שיר והטוסטר שלי עשה דינג, וזה ממש נשמע לי כמו חלק מהשיר. אז הלכתי להקליט את הדינג של הטוסטר

אתה מדבר הרבה על ביחד, ועד היום עבדת בעיקר בשיתופי פעולה, אבל על האלבום הזה עבדת לגמרי לבדך.
"נכון, זו באמת השאלה הבאה שהייתי שואל את עצמי. לפני שהקלטתי את האלבום התגבש בי הרצון לעשות אותו כמו שהייתי עושה מוזיקה בתור טינאייג'ר. פשוט להסתגר בחדר עם מכשיר הקלטה, לעשות מוזיקה ולראות מה יוצא. אחד התחביבים שלי הוא להקליט מקהלות גדולות שבהן אני שר את הקולות ואני אוהב לנגן על הרבה כלים, אז היה בא לי לראות מה קורה אם אני עושה את זה לגמרי לבד. אולי אפילו היה בזה אלמנט של מבחן לעצמי, התחשק לי שהפעם זה יהיה עליי".

המבחן העצמי הזה, כך נראה, הוא אלמנט מוביל במוזיקה של פצצתי. כך, למשל, לימד את עצמו לנגן את "'Fallin" של אלישה קיז לבדו על ארבעה כלים במקביל (גיטרה, בס, קלידים ותופים), לבצע שירים בחמש אוקטבות שונות, לקרוע את הגיטרה עם סולו שמורכב רק מתו אחד ולשלב בהפקות שלו מגוון ענק של כלים שמעולם לא נועדו להפוך לכלי נגינה. "הרבה פעמים כשאני צריך השראה או אין לי רעיון מה לעשות, אני פשוט מרים את המבט מסתכל מה יש סביבי. זו יכולה להיות למשל עוגיה, ואז אני מקליט את עצמי לועס עוגיה ומוסיף את זה לשיר. יש דברים כאלה בכמעט כל פרויקט שאני עושה. באלבום ניגנתי על צרור מפתחות, על מנורה, על פינג'אן. מתישהו עבדתי על איזה שיר והטוסטר שלי עשה דינג, וזה ממש נשמע לי כמו חלק מהשיר. אז הלכתי להקליט את הדינג של הטוסטר, ואם תקשיב לאלבום הדינג הזה נמצא בהרבה מקומות שם, הטוסטר שלי. החוכמה היא להיות קשוב מאד למה שקורה סביבך ולהגיד לזה כן, ואז קורים המון דברים מגניבים".

בהופעות ובאלבום יש לך סולו על משולש. מה הכלי הבא שאתה רוצה להביא למרכז הבמה?
"אני ארחיב את השאלה שלך, כי יש לי את הרשות. מה הקטע לנגן על דברים מוזרים ובצורות מוזרות? יש לי פילוסופיה מאחורי זה. מצד אחד יש את האלמנט שזה משעשע ומצחיק, ויש מקום להומור במוזיקה, לאו דווקא רק במילים. אם המוזיקה מצליחה לגרום לך לצחוק, זה משהו מאד מיוחד. מעבר לזה, המחשבה שעומדת מאחורי זה רחבה יותר. גם משולש – שזה כלי שתמיד צוחקים עליו בתזמורת, על הנגן שמחכה כל הקונצרט עד לרגע שבו הוא עושה דינג – יכול להיות הסולן. כל כלי יכול להיות עם ערך מוזיקלי אמיתי, גם אם זה לא כלי אמיתי, כי הסיבה שהוא מלהיב היא איך שמנגנים על הכלי. אני רוצה להאמין שהסולו שאני עושה על משולש יכול להיות לא פחות מלהיב מסולו גיטרה עם מיליון תווים".

אז באווירת שיתוף הפעולה, מה לדעתך צריכה להיות הכותרת לריאיון הזה?
הממ… הדבר הראשון שעלה לי לראש זה משהו עם מוזיקה, זה כל כך רחב הדברים שדיברנו עליהם".

אולי משהו שקשור לתיאום ציפיות. מה אתה אומר על 'מצפים לפצצתי'? על משקל מחכים לגודו.
"זה לא רע, אבל בוא נחשוב עוד קצת. אולי 'איציק פצצתי מתאם ציפיות'".