התקווה מתה אחרונה: איך זוכרים את השואה ואיך מספרים אותה עכשיו

ורה עידן וערן וובר, מתוך "איש תקווה" (צילום: יחסי ציבור)
ורה עידן וערן וובר, מתוך "איש תקווה" (צילום: יחסי ציבור)

לפני חמש שנים החלו מאיה וגל רווה להפגיש עדויות של שורדי שואה עם אמנים צעירים שהגיבו להן ביצירה, במסגרת הפרויקט "אמן פוגש עדות". בעקבות השבעה באוקטובר, מתוך הכאב הנורא, הם חזרו לאסוף עדויות והפעם חיפשו את האנשים שהצליחו להיאחז בתקווה ולייצר חיים. והם מצאו אותם // טור אישי

>> בית טרזין מציג את "איש תקווה" פרויקט אמנות ייחודי לזיכרון השואה, שבוחן כיצד אנו זוכרים את השואה וכיצד אנו מספרים ומעבירים את הזיכרון לדורות הבאים. במהלך השנים תיעדו היוצרים מאיה וגל רווה עדויות של שורדי שואה והפגישו אותן עם אמנים ישראלים ממגוון תחומי יצירה. התוצאה היא אוסף יצירות אמנות עוצמתיות הלוכדות את הרוח האנושית, כח החיים וסיפורם האישי של השורדים. בתערוכה הרב תחומית החדשה מוצגות עדויות חדשות של שורדי גטו טרזין במלאת 80 שנה לשחרור הגטו, שזכו לפרשנות של בני נוער תלמידים במגמות אמנות בבתי ספר שונים. אירוע הפתיחה ב-24.4 (19:00) בבית הראשונים בביתן אהרון. כל הפרטים כאן

>> לזכור ולבכות: 5 אירועי זיכרון מרכזיים ליום השואה והגבורה
>> זה לבן על לבן: 8 תערוכות חדשות שילבינו את חטאיכם בסופ"ש

"אחרי כל זה יהיה עלינו לבנות את העולם חדש לגמרי… וכל אכזריות נוספת נצטרך לעמת עם עוד חתיכה של אהבה וטוב לב" (אתי הילסום)
"אמן פוגש עדות" הוא פרויקט אמנות לזיכרון השואה. הפרויקט החל בשנת 2020, במטרה לבחון כיצד אנו זוכרים את השואה וכיצד אנו מספרים ומעבירים את הזיכרון לדורות הבאים. במהלך השנים תיעדנו עדויות של שורדי שואה, והפגשנו אותן עם אמנים ישראלים מובילים ממגוון תחומי יצירה. התוצאה היא אוסף של יצירות אמנות עוצמתיות הלוכדות את הרוח האנושית, כוח החיים והסיפור האישי של השורדים. העדויות הן אוסף מונולוגים של אנשים בסוף חייהם אשר עורכים מעין חשבון נפש רגע לפני פרידה. מונולוגים העוסקים בזיכרון השואה ובתמות המרכזיות העולות מתוך זיכרון זה: אמהות, נשיות, אהבה, משפחה, אנושיות, פרידה, המשכיות. 

אנחנו שנינו דור שלישי לשואה. הסבים שלנו שרדו יחידים ממשפחות ענפות שנותרו ללא זכר. בשנים האחרונות הם הרבו לספר ואנחנו הקשבנו. סבא שלי נפטר לפני עשר שנים, סבא של גל לפני חמש. העדויות הללו של שורדי השואה הן חלק בלתי נפרד, חשוב ומשמעותי מהעיסוק שלנו בזיכרון השואה, אולם העדויות ממקור ראשון הולכות ומתמעטות ואיתן גם הסיפורים ושברי הזיכרונות. 

סבא שלי עלה לארץ לבד לגמרי. הוא ירד מהאוניה ב-1948 עם המעיל הארוך והכבד מדי שלו והבלורית המפוארת שהיתה כל החיים הגאווה הכי גדולה של סבתא שלי. הוא הגיע לבד. פליט ממחנה הריכוז מיידנק. אחותו, אחיו והוריו נרצחו. הוא עלה לארץ בלי משפחה, בלי בית, בלי כסף, בלי שפה. 

כשהתחלנו לפני חמש שנים עם הפרויקט "אמן פוגש עדות" חשבתי שאני קודם כל רוצה לספר את הסיפור של סבא. לתת לו נוכחות, להעניק לו מקום, המשכיות. בשנה וחצי האחרונות אני חושבת הרבה על סבא שלי, מבינה שלא באמת הבנתי. הסיפור של סבא היה סיפור נוראי אבל הוא היה סיפור! – סיפור בשחור לבן, סיפור מהעבר. אני נולדתי כבר לתוך המשפחה שסבא שלי בנה, לבית שהוא הצמיח עבורי. 

איזבלה וולבוניק, מתוך "איש תקווה" (צילום: יחסי ציבור)
איזבלה וולבוניק, מתוך "איש תקווה" (צילום: יחסי ציבור)

המציאות הנוראית שאנחנו עטופים בה מאז השבעה באוקטובר מחזירה אותי בכל יום לחשוב עליו מחדש. אני רק עכשיו מרגישה בעוצמה אדירה את הכאב שלו, את התלישות, את חוסר הבית, את הגעגוע. אני שגדלתי כבר לתוך הסיפור של הסבא הזה שהצמיח חיים חדשים, לתוך החוזק הזה, מרגישה היום יותר מתמיד את הכאב. ומתוך הכאב הזה נוצרה תערוכת ההמשך – "איש תקווה". 

בעקבות השבעה באוקטובר, קצת אחרי ההלם הגדול ותחושות הפחד והאימה, חזרנו לאסוף עדויות של שורדי שואה. התמקדנו בעדויות ובסיפורים אבל גם ביקשנו את ההתייחסות של השורדים למצב, למלחמה. חיפשנו נחמה מאנשים שחוו משבר עמוק וכאב בלתי נתפס, אך הצליחו להשתקם, להקים משפחה ובית ולהגשים עשייה משמעותית. אנשים שהצליחו להיאחז בתקווה ולייצר חיים. 

מצאנו אנשים שעלו לארץ הזו בסיום מלחמת העולם השנייה, היו בין מקימיה, אהבו אותה, ראו בה בית וכעת הם חוששים לגורלה. אנשים שזועקים לשובם של החטופים, זעקה חזקה של כאב והזדהות. אנשים שמדברים על כוחם של החיים וכוחו של הקשר האנושי כגורם מרכזי בהישרדות. קשר בין אמא ובת, שני אחים, חברות טובות. 

עבודה של איזבלה וולבוניק, מתוך "איש תקווה"
עבודה של איזבלה וולבוניק, מתוך "איש תקווה"

הפגשנו את העדויות הללו עם בני נוער, והזמנו אותם לתת פרשנות אומנותית לסיפור. פגשנו אנשים צעירים שמחפשים להשמיע את קולם. זה מורכב להתבגר בתוך מלחמה, סביב סיפורי זוועה וגבורה. הרגשנו שהילדים נאחזים בדמויות הללו שפגשו, שואבים מהן כוח, מוצאים את עצמם בסיפורים, חושבים איך הם היו מתמודדים, מספרים על הבית שפונו ממנו בשנה האחרונה, על האח שנמצא עמוק במלחמה. הרגשנו שדרך הפרויקט הזה הם גם מוצאים מקום לדבר על התחושות שלהם, על העוצמות שלהם. 

מקסי לבני ז"ל איבד עשרים ותשעה מבני משפחתו, מתוכם הוריו ואחיו רודי שנפטר ממש לצידו במחנה העבודה קאופרינג, אליו הצליחו להימלט יחד מאושוויץ. כשפגשנו את מקסי לפני ארבע שנים הוא אמר לנו "אינני שונא. אין בי שנאה. אני מניח שלא אהבתי את הנאצים, אבל שנאה? אין בי את זה". ומאז אני שבה ומצטטת את מקסי. והיום זה נדמה בעיני עוד יותר רלוונטי מתמיד. כעס הוא תוצאה של כאב ונקמה היא תוצאה של שנאה. את העוצמות המופלאות של בני הנוער שלנו, את הצמיחה והשינוי והסיכוי לעתיד טוב יותר – את כל אלו נוכל לשוב ולהרגיש רק כשתסתיים המלחמה וכולם ישובו הביתה.