זה לא הספד

סצינת הברים הדחוסים באלנבי מתה לפני הקורונה. אף אחד לא בכה

אחד המקומות באלנבי. צילום: איליה מלניקוב
אחד המקומות באלנבי. צילום: איליה מלניקוב

"הפיקאפים" או "דאנס-ברים" אינם עוד אתנו. כולם (בערך) נסגרו, ולא ממש ברור לנו מתי או איך. נותרו שם רק גוויות של שלטים, דלתות שחורות ומסיביות, מחסומים ארעיים ווילונות אדומים שמוצעים כעת להשכרה. אמנם לא נתגעגע אליהם, אבל לפחות סיפור הם סיפקו. פרידה ממש לא נוגה

זה היה מוות איטי ומכוער. זה גם היה מוות כמעט ברור מאליו לנוכח ערכי הזמן והתקופה. אבל אולי העניין המפתיע מכל הוא שזה היה מוות די שקט. שאף אחד לא חתם על הודעת הפטירה. גם לא גדי טאוב. שיטוט ארוך או קצר במערב אלנבי, במקטע שבין כיכר מגן דוד לכיוון הים, מצביע על כך שהמקומות הקטנים והדחוסים, "פיקאפים" לפי חלק או "דאנס-ברים" לפי אחרים, אינם עוד אתנו. הסתלקו מפה.

נותרו שם רק גוויות של שלטים, דלתות שחורות ומסיביות, מחסומים ארעיים ולעתים וילונות אדומים. התחושה היא כאילו שהמקומות האלה נזנחו באבחה, בלילה אחד; שפתאום הכל קפא. האם ניתן לאתר עדיין כוסות בירה מאחורי הדלתות? האם יש עדיין בר ומקרר? שלטי "להשכרה" או "למסירה" הודבקו על חלק מהדלתות, אבל נראה שאין להם הרבה קונים.

הסטארדאסט הנטוש. צילום: איליה מלניקוב
הסטארדאסט הנטוש. צילום: איליה מלניקוב

זו לא הקורונה שחיסלה אותם. קשה למען האמת לדעת, כי אין שם עם מי לדבר. אולי זו גם התקופה שבה אנו חיים. ניתן להניח, להעריך, לנחש, שאין עוד מקום למקומות כאלה שעלולים ולעתים קרובות ספקו תחושה לא נעימה לחלק מהבליינים. ברוב המקרים: לבלייניות. חיי הלילה העירוניים התפתחו מאז, נהיו יותר מכילים, אם כי גם בגזרה הזו יש עוד הרבה מה לעשות. נקווה שגם יעשה.

לכל מי שחי את העיר לפחות עשור, אם לא יותר, ישנה תודעה ודעה לגבי המקומות האלה. כלומר, לפחות היתה, כשהם עוד היו קיימים. חלקנו בילינו בהם לפני נצח, ושנים לאחר מכן עקמנו פרצוף כשדיברנו אודותיהם. מה לעשות, מתבגרים. והיה גם מדרג מסוים של סליז פר מקום: אלה שהיו מוגזמים מדי גם אז, ואחרים שהיו סליזים אבל מעט פחות. בעינינו. אז. כלל האצבע הלא כתוב גרס שככל שאתה מתקדם מערבה לכיוון הים – כמות הסליז עולה. אבל אל תשפטו אותי במלה, סביר להניח שהיו לזה חריגות.

מועדון גוגו-גירלז הנטוש. צילום: איליה מלניקוב
מועדון גוגו-גירלז הנטוש. צילום: איליה מלניקוב

לא פעם הגיעו המקומות האלה לחדשות ולתרבות, לרוב בנסיבות לא משמחות במיוחד. החשדות לאונס באלנבי 40 ומועדון החשפנות (גוגו גירלס) שנסגר עם צו מהעירייה הם הדוגמאות הבולטות. וגם היו סיפורים שעדיין לא סופרו וסביר להניח, בצער, שיוותרו במחשכים לתמיד. יאמרו שהתקופה אז היתה שונה, שלא פיתחנו מודעות, אבל זה לא באמת מסייע לאלה שנפגעו. ונפגעו.

וגם היו צדדים סבירים. בערך. בחיי. בחלק מהמקומות בילינו, שתינו משקאות מפוקפקים דוגמת ייגר וקולה או רד-בול וודקה (סליחה עדן) וגילינו את העיר. כלומר, את העיר שהיתה אז. השריד האחרון לשדרת הברים ההיא הוא הצ'ירז שעדיין פתוח ובועט, אבל נעשה לו עוול אם נזכיר אותו באותה נשימה עם המקומות האחרים. לצ'ירז זכות קיום וקהל לקוחות נאמן ואוהב. אוהב בירה ומטאל.

הברקודה לשעבר. צילום: איליה מלניקוב
הברקודה לשעבר. צילום: איליה מלניקוב

למען האמת, מעולם לא ביקרתי במקומות הקשוחים ביותר במורד הרחוב. גם היום כשעוברים לידיהם ומגלים רק שרידים מתגנב החשש ששומר ברים בריוני ומגודל יתקע בי מבט חודר, ואז יציע לי להיכנס פנימה. לפני שנים רבות, בשירות הצבאי, נהגתי לפקוד את הגוד בר ואת הצ'ירז שמבחינתי היו קרובים יותר לחוף מבטחים ובעיקר לחניון מכבי/שוק בצלאל הישן שם חנינו. רק כשעברתי לעיר בשנות ה-20 גיליתי שזה ביג נו-נו ללכת למקומות האלה, קיימתי את הלכות התושב ובחרתי ללכת למקומות המעודכנים והנכונים (לכאורה).

זה לא שיר פרידה נוגה למקומות האלה, חשוב לי לציין. זה גם לא הספד. בסך הכל טור סיום שמכיל בתוכו דיווח חדשותי כמעט יבש; סיכום קצרצר שאולי מתפרסם מעט באיחור על פרק מסוים בתולדות הלילה שהיה ועכשיו איננו, אתם יודעים – כדי שגם זה יהיה כתוב.

בקרוב אלנבי יהפוך לזירת חפירה ובריקדות ורוב, אולי כל בתי העסק בו הולכים לסבול. מתישהו בעתיד, במקומות שבהם פעלו הברים האלה, יקימו מלונות בוטיק ובתי קפה דור שלישי, שיהיו שכנים של עוד מלונות בוטיק ובתי קפה דור שלישי. הסליז נעלם מאלנבי וטוב שכך, אבל מבאס לחשוב שאתו מתפייד גם כל מה שאינו מדיף ריח של פרויקט נדל"ני בממדים אפיים.