אצבע באף: למה היצירות ה"דביליות" של אלעד רוזן מעצבנות אתכם?
אפי פינוקיו דמויי פאלוס, איברים קטועים וקריצה לילדים – אלעד רוזן קורא לנו לזנוח את התחכמות היתר ולחזור אל הפשטות של האמנות
את אלעד רוזן אוהבים או לא, אין אמצע. העבודות שלו הן שיר הלל לציור הרע, הפראי וה"דבילי". לא מעט אנשים סולדים מהסגנון הרשלני והכאילו אאוטסיידרי הזה. כשזכה רוזן ב־2010 בפרס מוזס לציור, שנה אחרי סיום התואר הראשון שלו בבצלאל, התרעמו רבים על הבחירה ב"צייר הגרוע הזה". אחרים מתים על הפשטות הישירה והאינפנטילית הזאת. בשנים האחרונות רוזן הפך לקולו של דור ציירים שמקדשים את הציור המתיילד וה"לא נכון", כזה שלא נשמע לקונבנציות של המדיום ולא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות.
רוזן, שעובד בדרך כלל על קנבסים גדולים, מצייר התרחשויות מוטרפות שכאילו נלקחו ממוחו הקודח של ילד שגילה את נפלאות השרבוט. הוא מתענג על משיכות מכחול גסות וחוזר בכפייתיות על דימויים שהפכו לסימן ההיכר שלו – דמויות עם אפי פינוקיו דמויי פאלוס, ראשי תות חושניים ואיברי גוף קטועים משפריצי דם וגועל. על אלה מתזמרת פלטת צבעים פסטלית רעשנית – ורודים, אדומים וצהובים – שהופכת את כל הסיפור לבכחנליה גרוטסקית של אלימות, הומור וגופניות.
עוד כתבות מעניינות:
כך דפק שעון הקיץ את היצירה הגדולה של המאה
צבע טרי חוגג עשור: מה מחכה לכם?
נאצי, מהפכן, ליצן: האמן הכי משפיע ששכחתם
בעידן של אמנות חברתית שדורשת מהצופה לצלול לעומקים פילוסופיים ולהיות מעורב, הציור של אלעד רוזן קורא לנו לחזור אל הפשטות של האמנות במובן הילדי של המילה. ספונטניות, ניסיוניות והומור שחור – זה שם המשחק אצל רוזן. הוא כמובן לא המציא את הקונספט. לא מעט אמנים במאה ה־20 היו מושפעים מציורי ילדים, מז'ואן מירו ועד ז'אן דובופה, אבי האמנות המתיילדת (ארט ברוט). אבל בניגוד אליהם נראה שרוזן נשאר נאמן לגבולות הנרטיביים של עולמות הילדים, עד כדי כך שילדים הם הקהל הכי טוב שלו ויודעים בדיוק איך לפענח את הקודים הציוריים שלו.
בתערוכה החדשה שלו, "חיטוט", מנסה רוזן לשכלל את שפת הציור הפראית והמתיילדת ופונה למחוזות חומריים חדשים. התערוכה נפתחת בדמות רוזנית טיפוסית, מצוירת ביד גסה, שתוחבת אצבע ארוכה עמוק לתוך האף. החיטוט הגופני הדוחה הזה, מספר לנו טקסט התערוכה, הוא רק טיזר לחיטוט אחר, נפשי וציורי: "חיטוט המפרק את ההיגיון של עבודת הסטודיו ומפזר את קרביו ברחבי הגלריה". אחת העבודות היפות בתערוכה שמצליחות להמחיש את החיטוט הזה היא "את ואני", מעין שיר אהבה חרדתי ומבעית – שתי דמויות קופיפיות של נאהבים, עיניהן ופיותיהן פעורים ואפי הפינוקיו שלהן מחוברים זה לזה. מתחתן שני כתמים שחורים משחור שמאיימים לגרור אותן למטה ולבלוע אותן בתהומות של אבדון וטירוף.
אותו חיטוט הוביל את רוזן להרחיב את העשייה שלו ובתערוכה הנוכחית מתווספים עוד שני סוגי מדיה שהופיעו גם בכמה תערוכות שבהן הוא השתתף בשנתיים האחרונות – עבודות קאט אאוט פיסוליות שנתלו כאן מהתקרה ופורשות בפנינו את הלקסיקון הרוזני ה"דבילי" ועבודות קרמיקה בסגנון כדי פנים פרימיטיביסטיים. הפנייה לקאט אאוטים ולקרמיקה, שהפכה בשנה האחרונה פופולרית במיוחד בקרב ציירים, אינה מושלמת ולא נעשתה בלי שגיאות. אבל זאת בדיוק המטרה של רוזן – שני סוגי המדיה האלו הם עוד שני נתיבים של ניסוי, טעייה ותקלה שמשרתים את המוטיבציות האסתטיות שלו.
← אלעד רוזן: חיטוט, גלריה רוזנפלד, המפעל 1 תל אביב, עד 14.4