אמא שלו נפטרה מזמן, אבל "בכל פעם שהספר פוגש קורא, היא מחייכת"
יש את ניר שטראוס, אחד השחקנים העסוקים ביותר בארץ, זה שחיילות מבוישות באות להצטלם איתו באמצע השיחה. ויש את ניר שטראוס, שהיה צריך לבנות את עצמו מטרגדיה בגיל צעיר, ולהתמודד עם מה שעבר באמצעות ספר חדש. ושניהם נפגשים באדם אחד
בגדול, לרובנו, סבבה פחות או יותר בדלת אמותינו. אם הקשת היא פריס הילטון בקצה אחד ואיוב בקצה השני, רובנו איפשהו באמצע. יש כמובן את ברי המזל הנוטים לפריס הילטון. אבל יש גם את הצד השני. ניר שטראוס, גיבורנו השבוע, כופה עלי בכל פעם שאני נפגש בו זווית הסתכלות אחרת על העולם ועל המצב הקיומי. ניר התייתם מאימו בגיל 12, שנתיים אחר כך אביו נלקח ממנו. זו טרגדיה בפרופורציות של איוב. כל אדם אחר היה מתקשה מאוד להתאושש מהמכה הזו, אבל לא ניר שטראוס. אט אט, בעזרת אהבה חסרת פשרות למשחק, סביבה תומכת והרבה אמביציה וכישרון, שטראוס הוא אחד השחקנים הכי עסוקים בארץ כיום.
"בצהריי יום אחד הלכתי לאחיין שלי, בן 10 חודשים, עם סיפור 'מעשה בחמישה בלונים'", נזכר שטראוס. "אני תמיד נהנה מול קהל, והוא קהל מדהים: אני מספר לו כמו שחקן, עם כל הדמויות והקולות והפרצופים, והוא מתרגש מהסיפור. הצחוק המתגלגל שלו שובה אותי, אני שומר על מקצועיות, ולא יוצא מהדמות, לא נותן להתרגשות להשפיע. ובדיוק באותו רגע אני מזהה: אני מכיר את הקהל הזה, הוא רוצה לצחוק ולהסתקרן. גם סבתא שלי בימיה האחרונים אהבה את זה. הפסקנו לדבר על דברים קשים כמו שאהבה, ודאגתי לשעשע אותה עם הומור גבוה כמו להוציא לשון. היא נפטרה עשרים שנה אחרי הבת שלה, אמא שלי, ובלוויה שלה במקום הספד קראתי את 'מעשה בחמישה בלונים'. הוא מתחיל במשפט "אמא של רותי הביאה מתנה". לאמא שלי קראו רותי".
"ניסיתי לשחק בפעם האחרונה לסבתא את כל הדמויות אבל לא הצלחתי להפסיק לבכות. שונא לבכות. רק רציתי לספר לה סיפור לפני השינה כמו שסיפרה לי, קיבלתי הרבה מחמאות על זה, חבל שטרנטינו לא היה שם. ואמא שלי. אחר כך כתבתי את השיר 'הספד הוא נאום זכייה באוסקר'. כדי לשחק לא צריך ללמוד משחק, צריך להיות אמיתי וחשוף. לא משנה אם הקהל בן שנה או בן שמונים. כל מה שבא לי זו משפחה משלי. ואולי גם אוסקר".
בעין לא מזויינת הוא נמצא איפשהו בין טום קרוז לשמוליק סגל. לוהט מזוויות מסוימות, נחבא אל הכלים רוב הזמן, וכל הזמן יהודי כמו ליל הסדר. בקפה אפלולי אחרי חצות ניגשות אלינו שתי חיילות מהוססות ומבקשות בהתלהבות חנוקה בקושי להצטלם אתו. הוא נעתר.
בין כל הפקות התיאטרון והטלוויזיה בהן הוא משתתף. מצא שטראוס גם זמן לפרסם ספר שירים. הוא מחייך במבוכה מול התגובות של מי שקרא את הספר או ראה אותו בתיאטרון או בטלוויזיה. יש המון שחקנים בארץ, כל אחד והסיפור שלו. העובדה שניר הצליח להיכנס פנימה, עמוק, למצוא את הכוח להתעלות על הקשיים ולנווט את חייו למקום בטוח, שהוא אוהב – היא זו מוציאה אותו מן הכלל.
וכך הוא מסביר לי את הגישה שלו לכתיבה: "הרבה כתבו על יתומים. אוליבר טוויסט. בילבי. הארי פוטר. יש להם דבר אחד משותף: הם לא דומים בכלל, גם אם נדמה שכן. יש עוד דבר משותף: יש המון מה ללמוד מהאובדן שלהם. כשיצא לאור סיפרי 'גרדום היתומים' הבנתי את זה: לא רוצה רק לשחק יתומים עם עומק, אלא גם לספר על זה. זה לא שירים 'על יתומים', זה שלי, חשוף, גלוי, שחור על גבי לבן. באירוע ההשקה לספר שלי בתיאטרון צוותא, היו המון שחקניות ושחקנים גדולים שלא האמנתי שהקריאו מהמילים שלי, אחרי עשרים שנות כתיבה למגירה".
"מהרגע שאמא שלי נפטרה כשהייתי בן 12, התמודדתי רק דרך השירים. כאמן אני מכיר היטב את התחושה הזו של לעמוד מול במה – תוך שאני נכנס לדמויות שונות וחוויות שונות. הפעם, הדמות היא אני. בין דפי הספר נמצאים רגעים יומיומיים לצד ציוני דרך משמעותיים, ובכולם געגוע לאמא, בתקווה להיות כתף להישען עבור כל מי שאיבד אדם קרוב, ושעון מעורר ומחבק עבור כל אדם שיש לו אדם קרוב. אני לא רוצה שירחמו עלי, רוצה לאפשר לכל אדם לחוות את הכאב שלו באמת, בלי לפחד. רק כשאנחנו שוקעים לתוכו, יכולה לצמוח תקווה ואמונה לעתיד טוב יותר. אין לי מושג מה אמא שלי אהבה – נפרדנו בגיל צעיר. אבל אני יודע שבכל פעם שהספר הזה פוגש אדם חדש – היא מחייכת".
