אמן אחד בשבוע: דן תורן ממשיך לחלום ולחייך. עכשיו הספר

גילוי נאות: לפני עשור וחצי הייתה לו תוכנית ברדיו 102. בחסדו הוא פירגן לי בתוכנית שלו את הפינה המצולמת הראשונה בעולם ברדיו (והיחידה כנראה). אנחנו זזים באותם המעגלים החברתיים מעל ל -40 שנה, כך שמכירים כמעט מילדות. הוא התפאר בעבר ברעמת שיער שלא הייתה מביישת פרסומת שמפו של הביוקר. באותם הימים של שנות ה-80' היה בארץ רק ערוץ אחד עם 99% רייטינג. דן היה המייקל לואיס הראשון, הראשי, היחיד והאולטימטיבי. לא די היה 'להיות יפה באותם הימים. יפיוף בלי גיבוי היה הופך מהר מאוד מושא לגיחוך ונעלם. תבינו את זה איך שאתם רוצים אבל הוא עדיין עימנו שורף את הבמות בכנות וברגישות הזו שלו. מקורביו ואוהביו קוראים לו דאנקה (כמו תודה בגרמנית). אחותו קוראת לו דודן למרות שהוא אחיה. כשהוא חמוש בחיוך בלבד, יש לו יכולת לגרום לבנאדם להרגיש כאילו הוא היחיד ביקום. הוא כבר עבר את גיל שישים. הוא עובד מאז שהוא בן 14. לא קל לכתוב עליו משהו שלא נכתב כבר בכמה גרסאות בעבר. ולמרות שהוא סוחב אחריו את כל  העושר התרבותי הזה הוא לא מפסיק ומתחדש וממציא את עצמו מחדש שוב ושוב. ועכשיו? ספר אוטוביוגרפי. 

כן כן, זה הספר החדש שלו, איך ניחשתם. דן תורן (צילום: אליסף קובנר)

"בשנת 1995 ברי סחרוף התחיל לעבוד על 'חם על הירח', אלבום הסולו השני שלו", משחזר תורן. "באלבום הזה הייתי מעורב מההתחלה. אני חושב שברי חיפש מישהו שיהיה אתו, שיביט מהצד וייתן מבט אובייקטיבי וחיצוני על העבודה. 'חם על הירח' היה האלבום שבו הוא גיבש את צורת העבודה שלו – קבוצת מוזיקאים שעובדים ביחד על האלבום וכל אחד מהם מפיק כמה שירים. נכנסנו לאולפני די.בי לחודש וקצת: אורן לוטנברג – גיטרה, חיים לרוז – בס וסמפולים, עודד פרח – תופים והפקה מוזיקלית, ברי, אורי ברק־מומו – טכנאי הקלטות ומיקס ואני. תהליך ההקלטות היה מרגש ומלא תהפוכות, ללא קברניט שמנווט את הספינה. ברי רצה לתפוס הרבה מהרוח של הנגינה החיה כמו "בואי הביתה", אבל גם התחיל לגלות עניין בעולם הסמפולים, כפי שאפשר לשמוע ב"יהלום" למשל. הגענו למיקסים עייפים אך מלאי ביטחון שיש לנו משהו טוב בידיים. מומו ועודד עשו את המיקסים ו–.

"לפעמים השאכטה זו דרך לשכוח את היום־יום ואת הדרישות שלו, לצלול לתוך החלומות על איך נופיע ואיפה ואיך נקליט ומה נעשה עוד עם המוזיקה שלנו", ממשיך תורן, לכאורה בלי קשר אבל הכל תמיד קשור. "זאת דרך לקבל איזשהו רמז מיסטי לעתיד הרוקנרולי שיכול להיות לך והוא מקביל לעתיד של האכזבה, העבודה המשמימה, חשבון הבנק, הוויתורים. בנעורים היינו נוסעים לקנות אצבע חשיש בשכונה שמעבר לדרך חיפה, איפה שכיום מגדלי יו. היינו עושים סכינים או דלי או מרמיזים – שזה להדליק פירור חשיש על ראש סיכה, לשים עליו כוס, לתת לה להתמלא, ואז לשאוף את העשן מתחתית הכוס. החשיש הוא החבר הכי טוב של הטבק, שהוא האויב הכי גדול של האדם שמדמיין שהוא אמן בלונדון או באל.איי, רוכב בסערה, מחפש אישה ענייה מעל הגשר בלונדון ומסתכל בקנאה על זוג מאוהב ברחוב בניו יורק – 'ואם אי פעם תרד אל העמק, שם הרוח מכה בשיבולים, אל תשכח למסור שלום לזו שפעם הייתה שלי' (מילים ולחן: בוב דילן, תרגום: יהונתן גפן) – אלה חלומות, אוסף של רגעים, של התגלויות, של חיבור של המילים והצלילים לכדי הרגשה סוחפת. כשרגע כזה מגיע, השמים מתבהרים והעולם נראה כמו עלה ירוק שטוף בטיפות נוצצות משמש בוקר רעננה".

הטבק הוא אויבו הגדול של המדמיין. דן תורן (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

אדם שעובד במה שהוא אוהב ומצטיין בו הוא אדם מאושר ממש. היום שלו מתחיל כל בוקר בשמחה עם תחושה של שליחות וביטחון שמקרינה על כל מה שהוא עושה. אחרי יותר מארבעים שנה דן תורן עדיין שם, באולפנים ועל הבמות. זה לא כי הוא סובל מזה. קשה שלא להיסחף אחריו כששומעים אותו מדבר על מוזיקה בכזו בתשוקה ואוריינות, זה בבירור ממלא אותו. בנוסף, הוא חתום על אינסוף שירים אבל ב "גידי" שכתב לשרון ליפשיץ אפשר לזהות גם באיזה קלות הוא כותב כאישה. ולמרות שזה פרט ממש זעיר באוטוביוגרפיה העצומה שלו הוא מספר לנו עליו המון, על הרב גוניות, על הרגישות ועל ההבנה ההיקפית שלו לתעשייה בה הוא עובד.

עד שיצא עשן. דן תורן (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

"אני זוכר את עצמי בשנת 92', רוכב על אופניים בארלוזורוב לכיוון דיזנגוף, שר עם הווקמן את השירים של קווין, מחייך למי שמחייך בחזרה, מאמין שטוב עכשיו ויהיה טוב גם בהמשך", אומר תורן. "עד היום, כשרגע כזה של חופש מופיע במלוא עוצמתו, הוא נותן לי כוח להמשיך להתמודד עם היום־יום, עם המטלות המתפתלות ועם משימות ההישרדות. הוא עוזר לי להאמין שארוויח כסף לשלם את החשבונות ומאפשר להזיז הצידה את הדאגות. בכל פעם שקיבלתי חוזה עם חברת תקליטים, קיבלתי גם אישור קטן שאני צריך להמשיך. זה קרה בחופשה בעליי, כשחיים שמש הוציא את האלבום בהד ארצי בשיתוף נענע דיסק, ואחר כך נתן לי להמשיך ליורד נמוך ולכלבי רוח. זה קרה כשהתו השמיני הוציאו מחדש את 'מבריח מכס ו'משיג גבול', שני ה־EP’s שהוצאתי בעצמי ב־2003–2004, וכשנתנו לי להקליט את 'פרח פרי' עם שליחי הבלוז בהפקת חברי הטוב פיטר רוט. זה איפשר לי להמשיך לחלום, להמשיך לרצות להגיע ליותר קהל, לחלום על הצלחה, ובסופו של דבר להתקדם למצב שיותר ויותר אנשים מכירים חלקים מהיצירה שלי".

>> ספר הביכורים האוטוביוגרפי ברובו של דן תורן, "חוזר לשם עכשיו", למכירה בשלל פורמטים ומבצעים באתר "עברית"
>> שווה לעקוב: הבלוג של דן תורן
>> הופעותיו של דן תורן מתעדכנות בדף האומן שלו בפייסבוק. קליק אחד ואתם שם