סטלה גוט לא גרה כאן יותר. יש לה להקה. והיא הולכת להיות אמא

לפני מעט יותר מ-14 שנים יצאתי מצילומים במועדון "החתול והכלב" שאשכרה זה עתה נפתח. על קרליבך, מבעד להמוני קלאברים שעדיין לא עברו סלקציה, ראיתי אישה צעירה מאוד שנראתה כאילו אלף נמרים עומדים מאחוריה ושומרים עליה. שאננה היא קשרה את האופניים שלה לעמוד. כשהסתובבה היופי שלה הכה בי והשכיח כל עייפות הרעש ומכאובים. ממבט ראשון היה ברור שאין בה שום דבר רגיל. לא רק יופי. עוצמה נסתרת. צמצמתי אליה בכינון ישיר ודרשתי לצלם אותה. היא לא הייתה צריכה להגיד לי "לא". המבוכה שלה חצצה בינינו כמו קיר ודיברה בשמה. ולא בלחישות.

איכשהו היא שיתפה איתי פעולה. עקביות היא תכונה הכרחית לצלם רחוב. העבודה היא לגרום לאדם זר שזה עתה פגשת להאמין שיש לך ויז'ן, שאתה יודע מי הוא ולאן הוא הולך, ולמכור לו את זה. התעקשתי שמה שאני רואה בה אמיתי. ועכשיו היא סטלה גוט, מפיקה מוזיקלית, אומנית וזמרת, בת טיפוחיו של אסף אמדורסקי, חלק מגל חדש של יוצרות אינדי בשלות עם האנרגיה המדויקת הזאת שיש רק לרוקריות בנשמתן. 

אלף נמרים שומרים עליה. סטלה גוט (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

"לתל אביב הגעתי בגיל 19 לבד", מספרת לי גוט, "הייתי ילדת פריפריה מאד תמימה אבל גם חסרת מעצורים. לא פחדתי מכלום. מהר מאד נכנסתי לחיי הלילה ופגשתי שם אנשים שהם החברים הכי טובים שלי עד היום.  לא עזבתי את תל אביב 14 שנה חוץ משנה אחת בניו יורק, עד לפני שנה. עזבתי את העיר לטובת הכפר, לטובת ההתבודדות, השקט וההרים. נמאס לי לקום כל בוקר לבטון ורעש. אני חיה על הקו שבין עמק האלה לתל אביב והעיר שומרת לי על האדג'. היא הכרחית. 

העברית לא מרחמת. סטלה גוט (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

"אני מופיעה וכותבת שירים מאז שאני זוכרת את עצמי. תמיד פחדתי לקחת את זה עד הסוף. לקח לי הרבה שנים להאמין ולרצות שאנשים יתחברו אלי ולמה שאני עושה. בילדותי שרתי במקהלה, למדתי פסנתר וגיטרה וכתבתי שירים וסיפורים. גדלתי על שירי בארד רוסים שההורים שלי והחברים שלהם היו שרים. אמא שלי תמיד הייתה במרכז עם הגיטרה הקלאסית והקול הכי עוצמתי בעולם.  לפני שנה הוצאתי אלבום ראשון עם שירים בעברית 'ככה מרפאים', אחרי יותר מעשור שבו יצרתי באנגלית בכל מיני פרויקטים (NEXUS, Bill & Murray, Wounded Ladies). באלבום הצלחתי לשבור את המחסום הזה של הפחד מהחיבור, בזכות השפה. מאז, הכתיבה בעברית הפכה לברירת מחדל, למקום הראשון שאליו אני הולכת, למרות שהיא הרבה פחות מרחמת מהאנגלית.

"על 'ככה מרפאים' עבדתי הרבה לבד לפני שהכנסתי נגנים ומפיקים שותפים לתמונה. רציתי להבין את הוויז'ן שלי בלי הפרעות. אחרי שרוב השירים עמדו על הרגליים, התחלתי להזמין מוזיקאים שאני אוהבת והם הכניסו רבדים חדשים. זה הקסם הגדול בעבודה עם אנשים. החלטתי שאני רוצה חוויה אחרת של יצירה, משותפת. מפה לשם מה שהתחיל כהרכב הופעות הפך לקבוצה אינטימית שעובדת על שירים חדשים, מהטקסטים ועד העיבודים. ההרכב כולל את עודד פרח (תופים), נעם רותם (גיטרה) ויניב דגן (בס). חלק מהחומרים יושמעו לראשונה השנה בהופעה בפסטיבל הפסנתר, שבו נארח גם את סיון שביט, אחת הכותבות האהובות עלי. לא יכלתי לבקש חיבור יותר מדויק מזה להופעה הזאת, שהיא גם ההופעה האחרונה שלי לפני שאני יוצאת לפגרה זמנית והופכת להיות אמא". 

יש במבט שלה תמהיל בלתי אפשרי של כאב ותקווה. זה לא דבר שקורה הרבה בישראל, אבל במקרה שלה הטוב ניצח. מאז המפגש הראשון המקרי ההוא, בכל היתקלות התחזקה התחושה שלי לגביה. עוד נראה אותה. עוד נשמע אותה. לא הפליא אותי בכלל, אם כן, לפגוש אותה כמה שנים אחרי באולפן של אסף אמדורסקי בפלורנטין, מפלסת את דרכה לשפיץ של סצנת המוזיקה המקומית כמו נבואה שהגשימה את עצמה. היא כבר מזמן לא נערה תמימה וחסרת מעצורים מהפריפריה, ועדיין התחושה היא שתופעת סטלה גוט רק התחילה ויש למה לחכות.

"תמיד חייתי בתחושה שמי שאני זה לא מספיק", היא מפתיעה אותי בווידוי, "והעובדה שהסביבה תמיד הגיבה לחיצוניות שלי רק חיזקה אצלי את התחושה הזאת. פחדתי שתהיה אכזבה אחרי שיקלפו ממני את המעטה החיצוני. שיגלו שאני לא שייכת, לא מכאן. עליתי לארץ בגיל שלוש מאוקראינה והקליטה שלי בארץ הייתה טובה, אבל כמו כל הגירה היא השאירה צלקות. היצירה אצלי התחילה ממקום של כאב, זאת הייתה הדרך שלי להתמודד איתו והרבה שנים היא הגיעה כמעט אך ורק משם.

משהו מאוד סובייטי. סטלה גוט (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

"היום אני במקום אחר. זה משהו מאד סובייטי, לשאוף לאיזה אידיאל לפעמים בלתי מושג ולהיות מסופק רק מהקושי. עם השנים עשיתי הרבה עבודה עצמית וגם למדתי הרבה מבן הזוג שלי, גם הוא אמן, והוא רואה את הדברים מאוד שונה ממני. הוא ריכך אותי, לימד אותי משמעת מסוג אחר, ממקום של התמדה ולא של כפייה. אחד הדברים שנותנים לי הכי הרבה השראה זה לראות מחול. למרות שאני יוצרת עם מילים וצלילים, לתנועה יש עלי כוח מאוד חזק.  אני מקווה שעוד אמצא דרך לשלב את האהבה הזאת ביצירה שלי בצורה יותר ישירה.  אם לא הייתי מוזיקאית הייתי כנראה אנתרופולוגית. הייתי חוקרת תרבויות, נוסעת ברחבי העולם ומתבוננת באנשים ובסביבה שלהם. גם אז כנראה הייתי שרה, בדרך כזו או אחרת. זה חזק ממני. 

>> סטלה גוט במופע להקה מיוחד, פסטיבל הפסנתר 2.11 (רביעי 20:00), אולם קאופמן. פרטים נוספים וכרטיסים כאן
>> סטלה גוט באינסטגרם
>> סטלה גוט בפייסבוק