אמן אחד בשבוע: רפי פרח רוצה לערער לכם את התודעה

פריז, אמסטרדם ניירובי או תל אביב, לא משנה בכלל איפה בעולם, בכל בר שתיכנסו אליו תמיד תהיה את הדמות הזו. האיש הזה שנראה כמו מי שהיה הבסיסט של טום ווייטס. הבן של המנהל חשבונות שלך שלא התקבל  לפקולטה לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. ואפילו שניהם באדם אחד. רפי פרח הוא האיש הזה בדיוק. כראוי לאנטי גיבור מובהק הוא עם זקן לא מטופח. שאריות של שיער ארוך. מעיל עור. וחלום שטורד את מנוחתו ולא מרפה. זה, למעשה, מה שהופך אותו לאמן טוטאלי. למי שהוא באמת. חולם חסר תקנה. רק שהחלומות שלו הם הסיוטים שלכם. לא משנה בכלל באיזה סוגה הוא פועל, דומה שהמנוע שמזיז אותו הוא דחף פנימי – בלתי נשלט ושאינו יודע שובע – ליצור. ובלא מעט סוגות. 

בחמישי הקרוב יוקרן בתיאטרון תמונע סרטו החדש "היו זמנים בתל אביב"- משולש אהבה תל אביבי בין חשפנית לגנגסטר רצחני וחברו הטוב ביותר, קומדיית פשע ששמעה על טרנטינו, משולחת רסן, מצחיקה ומרגשת. "בעולם אידיאלי הייתי יכול להישאר נאמן לאמת שלי ולא לעשות ראיונות ב'טיים אאוט'", הוא מסביר, "אבל יכול להיות גם יותר גרוע – להתבזות ב'גלריה' או 'בשבעה ימים'. ומה שעצוב זה שגם לזה לא הייתי מסרב". 

"אני לא מוזיקאי וגם לא קולנוען, לפחות לא במובן הטהור של המילה", ממשיך פרח. "אלה הם רק מדיומים שאני משתמש בהם ככלי להגיע למטרת העל שלי, שהיא לערער לכם את התודעה. וירוסים תודעתיים – כתבי מראה לריקבון האנושי והחברתי הבלתי נמנע בבני התמותה – זה לפחות מה שאני חושב שאני מייצר. כן, אף אחד מהם עדיין לא הפך למגפה, אבל אני לא נשבר וממשיך לנסות. אני רוצה לגרום לך לזוע בחוסר נוחות בתוך העור שלך עצמך. לא אכפת לי שתצחק כמו משוגע כל הדרך ובלבד שבסוף תגלה שהבדיחה הייתה על חשבונך. מי שנשמתו טהורה יצלח את האמנות שלי בשלום, השאר עלולים להיות מוטרדים מאוד מהבבואה שתשתקף מבעד למראה שאני שם מולם, להיעמד אינסטינקטיבית על רגליהם האחוריות ולסמן אותי כאויב מוקצה". 

פרח הוא סצינת אינדי של איש אחד. זה לא תמיד היה ככה. רפי התחיל כמלחין-מבצע שבאמת אין לו סטייל ספציפי. הוא חוטא לטענתו בסגנונות אלטרנטיביים א-ז'אנרים – מפאנק, מטאל ומוסיקה קלאסית דרך הארדקור דיגיטלי ועד פופ ומזרחית. בתחילת דרכו הוא היה הגיטריסט של להקת הפאנק M.e.s.s וחבר בהרכבים כמו השרוט, מכונת הרג, ופנינת המזרח. פחות או יותר באותו הזמן הוא יצר גם את האלטר אגו המוזיקלי שלו מבסוטון – הסטלן הרמתגני בעל שירי הקאלט הקליטים והמהפנטים. כל זה לא סיפק את רעבונו והוא עבר לעשות גם קולנוע. בהתחלה עוד השתעשע בסרטים קצרים וסדרות רשת, רק כדי ללמוד את החוקים.  

אחת לאיזה זמן נוחת עלינו סרט מתוצרת מקומית שהופך קאלט וכולם נזכרים ב"הכוכב הכחול" של גור בנטוביץ'. רפי פרח הולך בכיוון הזה, לא בטוח שבמתכוון. הוא כבר חתום על שני פיצ'רים עצמאיים שעושים את דרכם למעמד של סרטי קאלט (אני מקווה). לאורך כל הזמן הזה יש דבר אחד שהוא עושה ביציבות ובהתמדה – לכתוב. וכמובן וכיאה לדחוי שהוא, הוא מחפש מו"ל לטרילוגיית "המוות בטרם עת" שלו העוסקת בפשע, רוחות ושדים והפסיכולוגיה הרקובה של בני התמותה שעליה גם מבוססים סרטיו. 

ההזמנה להקרנת הבכורה של "היו זמנים בתל אביב", השבוע בתיאטרון תמונע

"כן, יש מחיר למה שאני עושה – הממסד מעולם לא קיבל אותי, קרנות הקולנוע לא משתינות בכיווני והקהל לא באמת מגיע להופעות שלי", מודה פרח. "אם אפילו קוף לומד בסוף לא להתקרב לגדר חשמלית, לא בטוח שאפשר להגיד את זה גם עלי. אבל אתה כנראה לא יכול להיות מה שאתה לא ואני מקבל, גם אם באמביוולנטיות, את הקללה שלי. 

"אם יש תחום אמנותי שאני כן מרגיש בו פיוריסט ולא אופורטוניסט זו הכתיבה. לפני מספר שנים פרסמתי את רומן הבכורה שלי, "שלמה, עלייתו ונפילתו" כחלק מטרילוגיה בשם 'המוות בטרם עת'. גם ספר ההמשך – 'דפוק וזרוק במנאלי ורישיקש' כבר גמור ויצא בקרוב ובימים אלה אני עובד על העיבוד הספרותי לסרטי החדש 'היו זמנים בתל אביב' שיחתום את הסדרה. אני מודע לחלוטין לכך שהספרים האלה יקראו על ידי יותר ממאה איש רק לאחר שכבר אמות. יש רק שלושה דברים שאני צריך עכשיו: אישה, מו"ל אמיץ, ופסיכיאטר טוב. ואני לא הולך לשלם לאף אחד מהם. לאחרונה חשבתי שמישהי לימדה אותי שנרקיסיזם במילניום החדש זה לגמרי בסדר, אבל עד שהסבירה לי שלא באמת – הנה, הכתבה הזאת כבר יוצאת".

>> "היו זמנים בתל אביב", שחקנים: אפרת רובינשטיין, ג'וש שגיא, מיה לנדסמן; הקרנת בכורה, חמישי 21:00, תיאטרון תמונע