האמנות אוכלת את עצמה מבפנים. עוז זלוף יציל אותה מבחוץ

קחו רגע את כל הדאווין של סדרות הפשע הכה פופולריות בישראל. "זינזאנה". "הבורר". אפילו "מנאייכ". כולם מנסים לצייר סוג של מודל גברי עשוי ללא חת, חריף, מדויק, שיודע מה הוא רוצה ויודע איך להשיג אותו. עוז זלוף, 35, אמן ואוצר, יכול היה להיות דוגמה מצוינת לסטריאוטיפ של גבר-גבר מסדרת אקשן שכזאת, בקלות רבה ועל כל המשתמע מכך.

סמטאות פתח תקווה של סוף המאה הקודמת הייתה התפאורה לילדות שלו. סוג של מקבילה קרימינלית  לקיימברידג'. העובדה שאתם מכירים את רוזנשטיין ואת מולנר אבל על שוק פתח תקווה לא שמעתם, אמורה לסייע לכם לפרוט את הנקודה: זלוף הוא דמות לא שגרתית בסצינה (אם ביקרתם בתערוכה שאצר בסוף יולי בבניין המישלמה ביפו, אולי הבנתם עליו משהו). יש בו הבנה עמוקה לחומר, גדלות ותעצומות נפש לצד אהבת אדם כנה מחד, ומאידך רעב להצלחה ומרחק בריא מהפוליטיקה של סצינת האמנות המקומית. כתוצאה מכך, הוא חופשי לגמרי לבחור במה הוא מתעסק ולא מונע מאינטרסים. וזה כבר נדיר במחוזותינו. 

"לפעמים האמנות מרגישה כמו מים עומדים". עוז זלוף (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

"הבוקר קבלתי מייל: 'היי עוז, אני מצטערת להודיע לך שאמא שלי גבריאלה נפטרה לפני כחודש'", מספר לי זלוף על ההתחלה. "גבריאלה מורז הייתה כותבת שירה, סיפורים קצרים והערות על החיים. בעבר רקדה במסגרות שונות סמי-מקצועיות. השתתפה תדיר בערבי ספרות עצמאיים בבתים, בתי קפה ובמוסדות קטנים. כשפנתה אלי בבקשה להופיע בגלריה שאני אוצר הציגה עצמה כ'משוררת, סטנדאפיסטית ורקדנית'. צילמתי אותה בסטודיו שלי בפני קהל של חברים מספרת סיפורים קומיים, ספוקן-וורד ורוקדת, על אף שרקדה בישיבה. בגילה המבוגר כבר היה לה קשה לנוע בחופשיות, היה לה קשה גם ללכת. במופע המצולם סיפרה איך בחייה הבוגרים ויתרה על חלומות כדי לגדל ילדים ולהצליח לפרנס בית. סיפרה על שאיפות של עשייה אמנותית ותנועה ערה בחיים. היא רצתה להשיק בגלריה ספר שירה.

"דחיתי את האירוע בערך שנה, לא ידעתי למה לחבר את זה, זה לא הרגיש לי דחוף", הוא ממשיך, "ואתמול כתבתי לה מייל: 'גבריאלה יקרה – בספטמבר, תחילת החודש, נקיים אירוע פתיחה בגלריה. אולי תקריאי שם משיריך? תרצי להופיע עם קטעי טקסט? מה שתבחרי. זו חשיפה נאה ויכול להיות יפה'. הבוקר קמתי למשפט הכתוב פה למעלה. אמנות נותנת לאנשים תחושת ערך, משמעות וקיימות בעולם. בגלל זה אני אמן ואוצר. זה נורא לשמור את זה בבטן לעצמך. תל אביב מלאה ביוצרים מדהימים שהמון מהם שומרים את כל היצירה שלהם לעצמם, פועלים במעגל סגור, מסתפקים בלהציג.

"אמנות נותנת לאנשים תחושת ערך, משמעות וקיימות בעולם". עוז זלוף (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

"לפעמים האמנות מרגישה כמו מים עומדים" הוא מסכם. "כשיש לך גישה למשהו בעל ערך אתה חייב לחלוק אותו כדי שיתגשם באמת, ולהכיר את מי שרחוקים מהחוויה הזו – מחוזות פריפריאלים יותר, אנשים מבוגרים יותר, רוב האנשים. שם גם נמצא הפוטנציאל למשהו קווירי באמת, שם קורה האפקט החשוב של האמנות. שם היא משנה מסלולי חיים. אני חיכיתי עם גבריאלה יותר מדי, מנעתי ממנה משהו שהיא ידעה לבקש לעצמה ושיכולתי לסייע לה להגשימו. המועקה שאני חש עכשיו היא עונש קטן והכרחי".

הוא מדויק כמו טלסקופ של נאס"א. כשהוא מדבר איתי על אומנות מבוססת קהילה, אני לא מזהה שום רמז לצ'ארם מהסוג שהתרגלנו לצפות מגבר מזרחי כפי שהוא מתואר במיינסטרים. אין לו קומבינות. הוא לא בדאווין. הוא אוהב אומנות, נטו, ממש, בכל מאודו. בגיל צעיר התמסר לה והיום הוא מפוצץ בידע, רגישות ויכולות בתחום. מתוך האהבה הזו, אליה מתווספת אוריינות פנומנאלית, מצליח זלוף להנגיש אמנות גבוהה לעם ישראל במקומות שבהם זו נחשבה למילה גסה במשך עשורים. נכון, הוא נראה כמו טוני מונטנה עירקי, אבל הוא מדבר כמו רמברנדט עממי. הדיוט שמדבר איתו יהיה בטוח שהם רואים עין בעין. אני ההוכחה לזה. 

"ללכת נגד התפיסה האינדיבידואלית שאוכלת את האמנות מבפנים". עוז זלוף (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

"התחום שלי כיוצר הוא אמנות יחסים, יעני אמנות שהעניין בה זה לא האובייקט אלא היחסים האנושיים ביצירה", מסביר לי זלוף. "כעת אני עובד על תערוכה פרפורמטיבית, 'חוג בית' עם אמניות בוגרות שאני פועל איתן יותר מחמש שנים, ובה אנחנו מגיעים להציג תערוכה שהיא פעולה תיאטרלית: האמניות מציגות בגופן, בסיפוריהן, את היצירות שיצרו. כל פסל מוצג מצד האמנית לקהל בגילוי לב, אל מול הנטייה באמנות להציב אובייקט ולהימנע מהסברים. זה חלק ממהלך שיקרה בעתיד הקרוב במוזיאון נחום גוטמן.

"במהלך פעולה של כמה שנים בהן פגשתי ופעלתי עם אמנים מבוגרים מהשוליים של האמנות הישראלית ועסקתי בתיעוד השאיפות והתסכולים שלהם. השדה האמנותי רגיל לבודד את האמנים זה מזה, ורגיל לבודד את האמן מהקהל, ורגיל להניח את כל השחקנים האלה אחד מול השני. אני רוצה לייצר חיבורים אחרים, הפריות אחרות, ללכת נגד התפיסה האינדיבידואלית כל כך שאוכלת את האמנות מבפנים, ושמסבה לאמנים יותר צער מתועלת. ההפרדה בין האמנות לחיים היא פגיעה בחברה ובאיכות החיים שהיא יכולה לאפשר. כל העניין הזה של האמן הגאון, הבודד, לא צריך את זה. זה מרגיש לי לא עכשווי".

לבקשתו אני מצרף את שירה של גבריאלה מרוז, המופיע על הכריכה האחורית של ספרה השלישי בשם "לוחשת למילים"

מעולם לא ראית אותי רוקדת
ולא חזית
כיצד אני נוגעת
בריצפת השמיים
אך תמיד האמנת
שאני מסוגלת.
מעולם לא ראית
כיצד אני מערבלת
את רוחות השמיים
עם ריקוד הוואלס והטנגו
לא הספקת
כי בסחרחרת הוריקאן
נשאבת אל על
ועלית מעלה לאי שם
והותרת פה רק
את זנב השביט
של יופייך החד פעמי.