אמנית אחת בשבוע: אלה גרינבאום תגור כל השבוע בחלון ראווה

היא נראית כאילו שימי תבורי עשה אהבה עם אושוויץ. הדבר הראשון שתופס אותך במפגש עם אלה (ג'י) גרינבאום, 40, זה העיניים האלה. יש לה עיניים של הבעל שם טוב. בכל מפגש איתה זה הדבר שמיד תופס אותך ולא מרפה. וזה לא שאנחנו נפגשים בבית מדרש. אפשר לפגוש אותה כדרך קבע (כשהיא לא רוקדת) סמוך מאוד למעיין הערק הקרוב לביתה.

בשאר הזמן היא אוסף בלתי אפשרי של ניגודים. היא נראית כמו כל הסאטלות שבעולם. בפועל היא סחית בלטה. בפועל היא לא נגמרת, בעשייה, בנחישות. כנראה שאני לא היחיד שמתחבר לאנרגיות האלה, כי גם ביום וגם בלילה אפשר למצוא בסביבתה לא מעט אמנים ואומנים מכל מיני סוגות. נפגשנו לראשונה אצלה בבית כשמספר נגנים קלאסיים התקבצו בסלון ביתה לג'אם לא מתוכנן. וככה נפל לי האסימון, דרך ההתבוננות בה ובמי שמכרכר סביבה ולמה. ואלו לא חוטבי עצים ושואבי מים. הרבה ברירה לא הייתה לה. הנסיבות של חייה הכתיבו לדעתי כבר מילדות לאיזה כיוון יזרמו חייה.

אלה גרינבאום (צילום: קלווין קולנטס)

"כשהייתה לי בתמצווש ההורים עשו מזה סיפור ועשו חגיגה באולם ואני התרגשתי עד שיצא לי חצ'קון ענק באמצע האף", משחזרת גרינבאום. "בנוסף להיותי ילדה שמנמונת ממושקפת בוא נגיד שזה היה מראה מלבב. אניווייז, בכסף שקיבלתי מהמתנות קניתי לי טייפ דאבל קאסט עם רדיו. ביליתי ימים ולילות שלמים בהקשבה לרשת ג' ורדיו ג'ורדן פרום עמאן, מלקטת קולות מסונתזים וביטים של שנות ה-90'. הכל עניין אותי. כל מה שנחשב מחוץ לארץ, כלומר אירופה ואמריקה. פופ, רוק, אינדי, גראנג', ראפ. קורט קוביין פוגש את סנופ פוגש את מדונה. הכנתי קסטות אוספים כתחביב, מה שיותר מאוחר התפתח לאיסוף קליפים מאם.טי.וי; בקיצור, האוזניים והעיניים האספניות עבדו שעות.

"בפעם הראשונה שנפגשנו אמרת שיש לי עיניים מפחידות. רופאים תמיד שואלים אם יש לי בעיה בבלוטת התריס, ככה זה כשיש עיניים בולטות. מנקודת המבט שלי הן עיניים שרואות הכל ורוצות עוד ועוד", היא מסבירה. "בחלק הראשון של החיים הייתי בטוחה שאהיה ציירת. את רוב שנות נעוריי ובגרותי העברתי בסינמטק ירושלים בגיא בן הינום. למרות שהכינוי 'ילדה טובה ירושלים' תמיד נמצא לי מעל הראש, העיר הזאת קשה לי עד מאוד, סחופת רוחות, קרה ומנוכרת. אולי כבת להורים שנולדו בתל אביב, היא [תל אביב] זו שמרגישה לי יותר כמו הבית האמיתי.

"היה גם רומן עם קולנוע ואמנות. ביליתי במחלקה לאנימציה של בצלאל. שם גיליתי שאני מעדיפה להניע את עצמי מאשר דמויות מונפשות. כך למעשה התחלתי לרקוד. ריקודי בטן. מחול נשי עתיק וקסום שעזר לי לשחרר את הרוח שהייתה מודחקת במסגרת הגברית האקדמית ובכיתות המחשבים. הריקוד פתח מסעות לעולמות מוזיקליים ותרבותיים חדשים וישנים, תאר לך אשכנזייה שכמותי הופיעה בבתים עיראקים, מרוקאים, תימנים וערבים ובהמשך גם מסעות למצרים, ירדן, ומרוקו. באחרונה מצאתי אהבה גדולה לתרבות הגנאווה, זרם סופי צפון אפריקאי שעורך טקסי טראנס. ובכלל הטראנס, האקסטזה, איבוד תחושת הזמן, המעבר למצב תודעתי חדש, החיבור לרגשות עמוקים נסתרים ולאני האמיתית. אבל מי היא האני האמיתית?".

אמנית מאוד לא גנרית, אמרנו לכם. אלה גרינבאום (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

את סהר עזימי הכירה אלה כשגרו באותו הבניין וקיר לבנים דק חצץ בין חדר השינה שלה לסלון שלו. יש הרבה אנשים שקיר מפריד ביניהם, אבל ספציפית במקרה של שני אלה זו מבואה לעולם שלם של אפשרויות. לא צריך להיות פרויד בשביל להבין שבגלל המרכיב האנושי שבתמונה יש ביניהם איזו אינטימיות אנדמית. אחרי הכל, הם יודעים דברים אחת על השנייה. המוטיב של ההיכרות הזו מייצרת מפגש שחוצה את כל הניגודים. בימים אלו מתארחת גרינבאום בגלריה אותה מנהל עזימי ביפו העתיקה לרזידנסי בן שבוע של התכנסות פנימית ויצירה. בסופו של השבוע תציג עבודה חדשה ומקורית בגלריה. זו הזדמנות להציץ לעולמה של אלה ולראות מה עושה האמנית המאוד לא גנרית הזו.

"ביום ראשון, 20.2, אני נכנסת לגלריה 'ב-אהבה' בניהולו של סהר עזימי, לשבוע שבמהלכו אני מקווה לשחרר את רוחות היצירה. אני נמצאת בתקופה של חיפוש אחר הבית הבא שלי. הפיזי, האמנותי, הרוחני. סהר פתח עבורי פתח והציע לי שבוע בביתו השני כדי לחקור. במהלך השבוע הזה אגור, אצור, אשאל שאלות, אעתיק חלק מהפעילויות היומיומיות שלי לשם, מתוך כוונה שהבית הארעי יניב בית חדש", אומרת גרינבאום. "העבודה בגלריה היא הראשונה מבין סדרת עבודות פרפורמנס של אורחים שונים בשם 'חלון בינינו' פורמט עבודות פרפורמנס בחלונות תצוגה/ראווה שיעסקו בשיקוף והשתקפות, קירבה וריחוק בין האמן והקהל, הצצה ומציצנות פנימה והחוצה.

"בסוף השבוע הזה אזמין קהל לצפות בתוצר שיווצר, אולי הוא לא יהיה מוצר מוגמר של ריקוד/מוזיקה/אמנות/כתיבה/משחק אבל בהחלט תהיה הזמנה לראות בצוהר לנפש שלי, שאוהבת לשחק בכל המדיומים האלה. אני בעיקר שואלת איך אפשר להרקיד מילים, לצייר ריקוד, לשיר צבעים. האם חוויית צפייה במופע יכולה להשתנות?", היא שואלת. "בטקס לילה גנאווה שחוויתי במרוקו, הלהקה והקהל ישבו ביחד באותו חלל, חלק מהאנשים קמו לרקוד ולתקשר עם שד שהיה קיים בהם, וכך הפכו לפרפורמרים מול אלה שנשארו לצפות בהם, כולל הלהקה עצמה. כולם ישבו באותו חלל ביתי, ללא הפרדה של במה, תאורה, הגברה. וכך, מצד אחד הייתה תחושה אינטימית וקרובה, ארצית וביתית, ומצד שני טקס רוחני עמוק שבו כל הנוכחים חוו מסע תודעתי. אני מחפשת ליצור חווייה רגשית חושית ברמה כזאת, לאו דווקא מתוך חיקוי של הדבר עצמו, דבר שעשיתי לא מעט – אלא מתוך מחקר ויצירת דבר חדש".

>> אלה גרינבאום, Between Us, גלריה ב-אהבה, כיכר קדומים יפו

אלה גרינבאום בחלון הראווה (מתוך ההזמנה לפרפורמנס)