מהראש שלה אל הרגליים שלכם. מאי לביא מפוצצת את המוח
והפעם במדורנו "אמנית אחת בשבוע": יוצרת המוזיקה האלקטרונית מאי לביא משחררת את הסינגל היפהפה "The Perception"', בשבוע הבא היא תופיע לייב בסלון ברלין בקיבוץ, ובינתיים היא מספרת על הקסמים שקורים בתוך הסאונד של האינדי-טכנו. בואו לרקוד איתה
המכניקה של העולם הזה קבועה ועתיקת יומין. שמן ומים לא יתערבבו. לכל אקציה תמיד תהיה ריאקציה. יש קשר ישיר בין עומק המחשוף של המלצרית לגובה הטיפ. האם זה בסדר? הדעות חלוקות. האם זה אי פעם ישתנה? לא. "סנדוויץ' קורנביף וגזוז לא מאוד מתוק", ככה הייתה מקבלת את פני, לא שואלת, מודיעה לי מה אני רוצה. לא שלום, לא מה שלומך, הייתי בעיניה כך וכך שקלים ותו לא. וזה היה בסדר. שנתיים עברו עד שדיברנו על משהו שלא בתפריט. האינטליגנציה שלה מנצנצת כמו מגדלור בחושך. תמיד חדה ומדויקת להפליא.
במו עיניי ראיתי את מאי לביא, 36, הודפת התחכמויות שנזרקו לעברה במיומנות של שחקן בייסבול קובני. גם אם בתשובות שלה היה מוסתר מסר פוגעני כלשהו, רק המלצריות מאוחרי הבר ליד הקופה היו בסוד העניין, התלחששו וצחקקו להנאתן, רחוק מעיניי הלקוחות. כשהתחלתי לצלם הייתי נוהג לשבת על בסיס קבוע בבית הקפה התל אביבי המוכר בו עבדה מדי שבוע, וכך נחשפתי לקונספט שהוא מאי לביא. בית הקפה ישב על צומת מרכזית, משם היה לי קל לצלם את העוברים והשבים ולתעד את את הססגוניות של הרחוב התל אביבי. היופי של לביא ריסק את כולם, אבל היא לא הייתה נגישה לאיש. כלום. אף מילה חוץ ממה שבתפריט או חשבון. עכשיו תלחצו פליי:
"בשנים האחרונות אני משלבת במוזיקה שלי הקלטות מסרטים ישנים, ראיונות, שימועים, נאומים וכו'", היא מספרת לי כשאנחנו סוף סוף מדברים. "כשאני מניחה את השלל שאספתי על הטראק, אחרי סינון, עריכה ועבודה על הסאונד שלו, קורים קסמים. קצת כמו לשתף פעולה עם מוזיקאי אחר שמביא צבע משלו. לפעמים אני מחפשת הקלטות כדי לקבל השראה להתחיל ממשהו, אבל רוב הזמן ההקלטות אמורות להתווסף לרעיון שכבר יש לי. את דון הופמן מצאתי כששיחקתי עם הטראק שלי 'דה פרספשן'.
"הופמן הוא מדען שמדבר על תפישת מציאות", ממשיכה לביא. "האבולוציה, הוא אומר, הפכה אותנו ליצורים שרואים את המציאות כפי שהיא עוזרת לנו לשרוד, ולאו דווקא כפי שהיא באמת. התכונה שאני מתארת בטראק הזה, שמקשה עליי לזוז מהעמדה שלי וגורמת לי לתסכול כשהיא לא מתיישבת עם מציאות של אדם אחר, היא תכונה שחתומה ב-DNA שלי כהומוספיינסית משחר ההיסטוריה. המדען הזה פוצץ לי את המוח. אנשים אוחזים בתפישות שלהם כדי שיהיה להם יותר קל לאהוב את עצמם, את החברים שלהם ואת החיים שלהם. זה טבוע בנו. זה מקסים כמה כולנו מטופשים.
"באחד השיטוטים האחרים בסמטאות החשוכות בשכונת הפבליק דומיין של האינטרנט, מצאתי גם את לויד שוורץ, פרופסור שמקריא שיר בערב הקראת שירים", היא משחזרת. "השיר הוא ארספואטי ומתאר התמודדות עם שיר שהוא כתב, שבו הוא מטנף על החברים שלו, על אהובתו ועל כל העולם, עד כדי כך שהוא לא יכול לחשוף את השיר הזה לאף אחד. ישר הדבקתי את ההקלטה על הטראק המתבשל שלי. הזדהיתי עם פרופסור שוורץ, עם הצורך לא ליפות את האמת המכוערת שהוא רואה באהוביו. אם רק הייתי קצת יותר כמו הסבא הזה ולא חושפת בפני חברים שלי את מה שאני חושבת עליהם, היו לי היום כנראה קצת יותר חברים".
לטוב ולרע. זאת היא. מאי לביא הייתה יכולה לנצל בקלות את המראה שלה כדי לקדם את מטרותיה הכלכליות חברתיות. היא פשוט לא כזו. בלי פוזות או דאווין. מתקיימת בה יושרה כמעט חסרת פשרות. כל התכונות הנכחדות הללו שנפגשות בה מהווות את החותם שלה. ככה היא קונה במכולת, ככה היא מצחצחת שיניים, ככה היא כותבת וככה היא עושה מוזיקה.
בילדותי שמעו ברדיו ביטלס וקליף ריצ'רד. רצה הגורל ועברתי את המסע כולו. שמעתי את הרוק בהיווסדו. דרך דיסקו. עצירה קטנה באייטיז. היה דארק. ועד לאלקטרוני. מוזיקה היא הסקס של האוזניים. מי שלא אוהב מוזיקה כנראה לא נהנה מכלום וחי חיי עוני סגפנות מיותרת. ברמה הפיזיקלית, צלילים הם אוויר רוטט שפוגש לנו את האוזן. הוויברציות האלה באוויר מצליחות לנגן לנו על הרגש. המוח מתפוצץ מהמחשבה הזו. באופן בימים אלו אני מוצא את נחמתי באלקטרוני, אי שם באזורי הטכנו. אלה האזורים שבהם מטיילת מאי לביא. סוף סוף נפגשנו.
"אני אוהבת את האנשים שבחיי מאוד, וגם את אלה שכבר לא", אומרת לביא. "בכלל, אני אוהבת אדם. תקשורת והבנה בין שתי ישויות נפרדות זה דבר שלא מפסיק לעניין ולהלהיב אותי: שתי חוויות (או יותר) נפגשות, כל אחת מעולמה האינסופי ומפזזות בין קווי ההשקה שלהן. הבעה במילים היא דרך פופולרית לתקשר, ואני תוהה עד כמה כמות המילים שאני מכירה בשפה שלי אחראית על קביעת גבול היכולת שלי להבעה עצמית. הבנתי שאני רוצה להרקיד אנשים ולחבר אותם לרגע שמתקיים בהווה. אני מתמוגגת לראות אנשים נהנים, שמחים ואוהבים, כאילו כולם היו בנותיי.
"לראות אנשים רוקדים למוזיקה שאני יצרתי זאת הרגשה עילאית", היא לא עוצרת לנשום, "לתקשר עם אנשים בדרך שהתחילה במוח שלי, אל הגריד באבלטון בחיבור צלילים וחיסור תדרים, ומשם ממשיכה אל הנעת גוף ביולוגי חי, נושם, חווה, אחר משלי, זה פסיכדלי. אין לי איך לתאר במילים – אולי כי באמת אין לי מספיק מהן – את השמחה הזאת שחוזרת אלי מהדאנספלור. על הבמה יש הטועים וחושבים שאני די.ג'ייאית ולא מבינים שחלק נכבד ממה ששומעים קורה בלייב, ובאים לדבר איתי תוך כדי. אני מנגנת על מנדולינה, סינת׳ מפוחית, מלודיקה, גלוקנשפיל ואני שרה, מלפלפת את זה עם לופר בלייב, לוחצת ומסובבת כפתורים, ומעדיפה להיות בזון של המוזיקה והתנועה בשלב ההופעה. אחרי ההופעה אני אוהבת לפטפט איתכן. בואו בהמוניכן, כמובן"
>> מאי לביא תופיע בחמישי הבא (25.8) בסלון ברלין בקיבוץ, הסניף הדרומי של סלון ברלין בדרך קיבוץ גלויות, וכדאי לכם מאוד לראות אותה לייב. הנה, כאן יש עוד פרטים. אתן יכולות (וגם צריכות!) לעקוב אחריה בפייסבוק ואף חשוב מכך, באינסטוש.