אמריקן קולוני: מזרח תיכון ישן

אמריקן קולוני, דרך שכם 23 ירושלים, 6279777־02, ראשון־שבת 17:30־24:00

אומרים שמרדכי ואנונו אוהב לשבת כאן, בבר האפלולי של מלון אמריקן קולוני. זה נשמע הגיוני. הרי אפילו שליח האו"ם למזרח התיכון העיד על הבר האניגמטי הזה "הוא ביתי השני. סוג של מקדש לעיתונאים, לדיפלומטים ולמרגלים". במהלך ההיסטוריה רבים וטובים הספיגו כאן את תאי הכבד שלהם ברעלים. לורנס איש ערב, לורד אלנבי, עומר שריף, ווינסטון צ'רצ'יל וגם אחת בשם ג'יין פונדה, עוד הרבה לפני שנדבק בה חיידק ההתעמלות שהפך אותה לבלתי נסבלת. על כל פנים, ואנונו לא היה כאן, ואני, שהכנתי צרור שאלות לגבי הגרעין האירני, נאלצתי לוותר. הברמנים והמלצרים המחויטים בקולוני מדברים אך ורק אנגלית ומחייבים רק בדולרים. הם יגמגמו צרפתית אם תלחצו אותם, אבל עברית היא מחוץ לתחום. זה לא ממש משנה כי דריי מרטיני הוא מושג בינלאומי. ג'ורג' הברמן יודע להכין מרטיני כהלכתו. הכוס מצוננת כהלכה, הוורמוט יודע את מקומו המינורי וקליפת הלימון המסולסלת עושה בדיוק את הפוזה הנכונה.

על אף גודלו הקטן, בקולוני יש לא מעט אטרקציות. מלבד הבר האניגמטי, שמהווה אבן שואבת לעיתונאים ולמרגלים, יש כאן חנות יין, קפה טרסה, בר גינה ושתי מסעדות – ערבסק שמגישה אוכל אוריינטלי מעט מצועצע ו-ואלס בראסרי שמגישה אוכל בנימה קונטיננטלית. כמו כל מסעדה של מלון, גם לוואלס אפשר ומומלץ לבוא לבד. זה מה שתכננתי במידה והפגישה אם ואנונו לא תתרחש, אלא שעל הבר התפתחה שיחה עם נורה חלימי, עיתונאית יפה מדובאי, שהגיעה לכאן לסקר את מערכת הבחירות וגרמה לי לקוות שתישאר גם למערכות שיבואו. אחרי שיחה קצרה על איווט ליברמן מצאנו עצמנו דנים בסוגיה האלמותית: זיתים במרטיני – כן או לא. אחרי ששנינו הסכמנו שהתשובה לכך שלילית, מצאנו עצמנו מסבים לשולחן בוואלס.

גינונים צפויים יש להם. מפיות מקופלות כצווארון מלמלה ויקטוריאני. סכו"ם כסף איכותי, לחמניות ריחניות ומתקתקות שמוגשות עם חמאה לבנה קשה מדי ופמוטים מוזהבים שבתוכם פרחי ציפורן החתול. במלונות אירופים מכובדים מסעדות כמו זו יש לרוב, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מאמריקן קולוני – הוא, והמלון הסקוטי בטבריה, הם מהמלונות היחידים בארץ שמגישים לאורחיהם חזיר. הם גם מהמלונות היחידים בארץ שניתן לאכול בהם ארוחה הגונה ביום כיפור ובתשעה באב. אלה לא עניינים שיש לזלזל בהם. ולא בסלט הסיזר. כמו במתכון המקורי של צ'זרה קרדיני, ממציאו האיטלקי, גם בזה לא מופיעים אנשובי, וטוב שכך. עלי החסה החיוורים נעטפו יפה בוויניגרט ותוספת של קרוטונים ובייקון פריך נתנו יופי של קראסט. נורה, שזה לה ביקורה החמישי בארץ, טענה שזהו הסיזר הטוב ביותר במזרח התיכון, טוב אף יותר מזה שמוגש במסעדה של מלון אלברגו המפואר בביירות. לבחורה הזו יש טעם טוב ונראה שצריך להאמין לה. לעומת זאת, מנה של פואה גרה לא הצדיקה את הכתרים שנקשרו לראשה. לכבד של אווזים מיובאים מבולגריה כבר התרגלנו, אבל לצ'אטני מנגו כנראה שלא אצליח להסתגל לעולם. זו כנראה המורשת של ראג' קאפור, השחקן ההודי הנודע שביקר כאן אי שם בשנות ה־70. לפחות יכולנו לשטוף את המנגו עם קאווה טובה ויבשה מבית נאדאל הספרדי, שהיא קאווה שהרבה צרפתים היו מתים לייצר כמותה.

אחר כך הגיעו צדפות הסן ז'ק – עולות רגל צלבניות שהגיעו מצרפת לירושלים כשבאמתחתן אפונה ופרשוטו שאספו באיטליה. בניגוד לגרסה שבה הבייקון נצרב עם הקוקי באותה המחבת, כאן הותירו את הפרשוטו כמו שהוא ופשוט הניחו אותו פרוס בצד הצלחת. בשר הצדפות עצמו הונח על מחית אפונה שהועשרה בלא מעט חמאה. מנה מצוינת שהתחננה בפנינו שנמשיך פנימה, אל ליבת טעמי הצלייה, שבשלב הזה רק נרמזו. ספייריבס זו בחירה מתבקשת במקום כזה. בשולחן לידנו ישבו עיתונאים אנגלים מיוזעים שטחנו שלוש צלחות עמוסות הררי צלעות דביקות. לא עניין אותם שום דבר אחר. לאחר שקיבלנו את המנה הבנו למה. היא הוצפה בטעמי רוטב וורצ'סטשייר. אם הפואה גרה הוא מורשת של ראג' קאפור, צלעות החזיר הן מן הסתם מורשתו של השחקן הבריטי פיטר יוסטינוב, נכדו של הברון פלטו פון יוסטינוב, שהיה ממקימי המלון, ובנו של יונה יוסטינוב, אשר ערק משירות הנאצים כדי לשמש כסוכן בשירות הביון הבריטי. את המחשבות החשאיות הללו לא שיתפתי עם נורה. אחרי הכל במקום כמו הקולוני צריך להשאיר לא מעט קלפים צמודים לחזה.

התענוג

אוכל: בראסרי בינלאומי

מחיר: יקר

שירות: מקצועי וקורקטי

שירותים: מפוארים. גישה לנכים

חניה: אפשרית ברחובות סמוכים

חשבון

קוקי סן ז'אק עם קרם אפונה ופרשוטו 20$

סלט קיסר 11$

פואה גרה בצ'אטני מנגו 22$

ספייריבס 24$

2 מרטיני יבש 22$

2 כוסות קאווה נאדאל 26$

בקבוק מינרלים אוויאן 4 $

2 אספרסו קצר 7$

סה"כ: 136$