האם חופשה בסיני היא חופשה שמאלנית?

עשור של הסתה נגד ערבים באשר הם הפכו את סיני ליעד תיירותי שלא יעלה על הדעת עבור מרבית הישראלים. אבל תל אביבים (שם קוד) לא מוותרים

כיף לדחוף פוליטיקה לכל דבר ובסיני זה בלתי נמנע (צילום: shutterstock)
כיף לדחוף פוליטיקה לכל דבר ובסיני זה בלתי נמנע (צילום: shutterstock)
20 בספטמבר 2018

לא חייבים לדחוף פוליטיקה לכל דבר, זה נכון. אבל כיף לדחוף פוליטיקה לכל דבר ובמקרה של חצי האי סיני זה גם בלתי נמנע. זה תמיד היה מקום טעון – מ־40 שנה במדבר עד 40 שנה לשלום עם מצרים, ההיסטוריה של סיני ספוגה וטעונה ברבדים של משמעות, התפרצויות מדממות של אלימות דתית בקנה מידה אפי ושלווה מיסטית נצחית. המדבר רב הקסם והאימה שחוצץ בין אסיה ובין אפריקה הוא מקום פוליטי. החופשה בו היא חופשה פוליטית. חזרתם המתעצמת של הישראלים לסיני במשך העשור האחרון היא הצהרה פוליטית. יש בה מהגעגוע אל השלום, אל השקט, אל התקווה שהכל יכול להיות די סבבה באזורנו המסוכסך אם רק נמתין יחדיו כמה שעות לאוכל שהזמנו מהבדואי על החוף, ובינתיים נעשן משהו.

ואם לנסח את זה לנוחות הטרולים בפייסבוק: החופשה בסיני היא חופשה שמאלנית.
זה גם הוכח: קבוצת חוקרים מאוניברסיטת בן גוריון חקרה מאות נופשים שחצו את הגבול אחרי הפיגועים הרצחניים של 2004 ו־2005 והעלו כי תפיסת הסיכון של תיירים ישראלים השוהים בסיני שונה דרמטית בין שמאל, ימין ומרכז. פחות מרבע מהישראלים שהעזו לחצות את הגבול הזדהו במחקר כמצביעי ימין ורוב מוחץ מתוכם סימן את החשש לביטחון האישי והפיזי גבוה בסולם החרדה. לעומת זאת, יותר ממחצית מהנשאלים הזדהו כשמאלנים והביעו חשש מתון בלבד מטרור. מאז, אפשר לשער בביטחון רב, המגמה רק הקצינה.

עוד כתבות מעניינות:
המדריך המלא ליורדים לסיני
הסופרת אלונה קמחי נזכרת בימים של נואיבה
טיפים ומסלולים שיעשו לכם את סיני

כולם מתפללים לאלוהי הצ'יל (צילום: shutterstock)
כולם מתפללים לאלוהי הצ'יל (צילום: shutterstock)

גם אם מדובר בהכללה גורפת, עשור של הסתה מחלחלת נגד ערבים באשר הם ערבים הפך את סיני ליעד תיירותי מפוקפק, על גבול אקט של טירוף עבור רוב מי שהצביע יש עתיד וימינה. לפני עשור וחצי, לפי אותו מחקר, חששו מצביעי ימין שהמצרים והבדואים ירמו וידפקו אותם כמעט כמו שחששו מפיגוע. החשדנות הזאת רק גברה מאז, ברוני השנאה התעצמו מכל הצדדים, מצרים בקושי שרדה את האביב הערבי, דאע"ש החליפו את אל קעידה בתפקיד הדמון בעל אלף הפרצופים. הפחד הזה הוא כמו סלקטורית קשוחה שעומדת בכניסה לסיני,
והאמת היא שצריך להיות חדור במידה מסוימת של אידיאליזם כדי להזמין חושה בתוך כל זה. יגידו שזאת נאיביות, טיפשות וחוסר אחריות, יגידו בתגובה שיש יותר סיכוי להיפצע קשה מאופניים חשמליים בשדרות בן גוריון, ואם חלילה יכה הטרור יהיו מי שלא יסתירו את השמחה לאיד ב"אמרנו לכם" שלהם. הרוגים תל אביבים בסיני – וצריך להבין שגם זו אופציה, קלושה סטטיסטית ככל שתהיה – לא יובילו לאבל לאומי. כבר ראיתם את הפרומו של זה בפיגוע בשרונה.

ווסטוורלד של שלום ושלווה

וכן, כמובן שישנם גם מצביעי ימין שממשיכים לבקר בחופים הבהירים שבין טאבה לשארם א-שיח', לפחות שניים-שלושה, אך בלבם גם הם שמאלנים שרק רוצים שכולם ירגעו קצת ויתנו לכולם לחיות בשוויון, כי הקסם של סיני מביס את המציאות הפוליטית ללא קושי אם רק נותנים לו. המים הצלולים של הים האדום שוטפים כמעט הכל. הזמן הנמס על החולות מטשטש את היתר. האנשים שחוזרים משם עם ניצוץ בעיניים אומרים כאיש אחד: הכל היה יכול להיות פשוט ככה, פשוט כמו סיני. במזרח התיכון זו מחשבה פוליטית חתרנית בפני עצמה.

מנקודת המבט של מי שנעדר מסיני כבר שני עשורים, ייתכן שגם אני נכנע לחרדות כשאני מביט בחברי הרבים היורדים דרומה כמי שצועדים אל תוך פנטזיה שמאלנית שברירית, המקום הכי רחוק ממדינת יהודה המתהווה, מין ווסטוורלד של שלום ושלווה מחוץ לזמן שבו כולם מתפללים לאלוהי הצ'יל. כולם יודעים איך זה נגמר בווסטוורלד ובכל זאת אומרים אמן, כי אנחנו מוכרחים להאמין שזה אפשרי ומוכנים לשים על זה את החופשה שלנו ולחזור זוהרים משמש ובוהקים ממגע ידידותי עם עמי האזור. זה בסך הכל הימור די בטוח. נמשיך להתפלל.

צועדים אל תוך פנטזיה שמאלנית שברירית (צילום: shutterstock)
צועדים אל תוך פנטזיה שמאלנית שברירית (צילום: shutterstock)