יומן טהראן: כך נראים החיים שלי ושל חבריי בבירה האיראנית

טהראן. צילום: גטי אימג'ס
טהראן. צילום: גטי אימג'ס

אני קורא את כל אתרי החדשות דרך הטלגרם, פוגש את החברה שלי אחרי העבודה כדי ללכת לסרט ולטייל בפארקים היפים של עירי, אני לא אטוס לחו"ל השנה כי המחירים הכפילו את עצמם והסיפור שהכי מעניין אותי השבוע לא קשור לנשק גרעיני בכלל. יוסיף מחמדי-פור מספר על החיים בטהראן

שמי (הבדוי) יוסף מחמדי־פור. אני בן 30 פלוס, גר במרכז טהראן ועובד בצפון העיר. כדי להגיע לעבודה אני צריך לעבור מרחק גדול, לפעמים זה מרגיש כמו מסע ארוך.

בבוקר, דבר ראשון אחרי שאני פוקח עיניים, עדיין במיטה, אני לוקח כהרגלי את הטלפון הסלולרי ליד וקודם כל בודק את החדשות שהתפרסמו בטלגרם. אמנם אפליקציית טלגרם חסומה באיראן, אבל ברוב הטלפונים הסלולריים כאן אפשר למצוא כמה אפליקציות לעקיפת החסימות האלה (בפרסית קוראים להן פילטר־שֶׁכַּן, שוברי פילטרים). למעשה החסימות האלה רק מאטות את האינטרנט ומגבירות את צריכת הסוללה.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
3 במאים איראניים גדולים שמורדים בשלטון
למה אני מפחד ממלחמה עם איראן
להיות הומו באיראן

כמו תמיד, אני מתחיל עם החדשות הפוליטיות. ההצהרות של נתניהו בנושא הגרעין האיראני הדאיגו אותנו. נראה שהוא מסייע לטראמפ, מנסה להקל עליו לצאת מהסכם הגרעין. מה עושים? צוחקים! אחד המאפיינים של העם האיראני הוא שאפילו במצבים הכי קשים אנחנו מתבדחים וקוראים או יוצרים סאטירה על המצב הפוליטי והחברתי ואפילו על מצב האמנות. הלך הרוח הזה של להתלוצץ על כל דבר הוא ממש חלק מאיתנו. אני זוכר שכשלמדתי בבית הספר, היינו מעבירים את הזמן בישיבה ביחד ומספרים זה לזה את הבדיחות שאנחנו מכירים.

תעלומת הגופה החנוטה

אחרי המקלחת של הבוקר אני צריך להחליט איך להגיע היום לעבודה. כבר כמה זמן שאפליקציות הזמנת מונית הן הדרך המועדפת עלינו הטהראנים.

אני מכניס את כתובת הבית ואת כתובת העבודה ומונית מגיעה אליי. אני תמיד משתמש באפליקציית סנאפ (Snapp), שנקראת בפרסית אֶסְנַפּ. היא נותנת שירות טוב יותר מהאחרות.

היתרון בהזמנת מונית באינטרנט הוא שאפשר לשלם בכרטיס אשראי ולא צריך לסחוב כסף מזומן. אחרי כמה דקות מגיע הנהג של אֶסְנַפּ לדלת ביתי. ברגע שאני נכנס למונית, הוא מתחיל להתלונן למה מנהלי אסנפ חסמו את ווייז באיראן ואוסרים על נהגים להשתמש באפליקציית הניווט. בלי לחכות לתגובה שלי הנהג שם גז ואומר: שלושה צעירים ישראלים פיתחו אפליקציה שעובדת כל כך טוב. אז עכשיו בגלל שהאפליקציה ישראלית זה אומר שהיא מרגלת אחרי איראנים?

בשקט בשקט אני מוציא את הטלפון מהכיס, מתחיל לחפש ורואה שהנהג צודק, אבל חברת גוגל קנתה את ווייז. אין לי כוח להיכנס איתו לדיונים. הנהג מתייאש ממני ומדליק את הרדיו. כמו כל נהגי המוניות, הוא מאזין לישיבות במג'לס – בית הנבחרים. אני מפעיל את שובר הפילטרים בסלולרי, וכהרגלי שוקע בקריאת חדשות בערוצי החדשות של טלגרם. בימים האחרונים מדברים בכל ערוצי הטלגרם על הגופה החנוטה שהתגלתה במקום שבו היה קברו של רזא שאה פהלוי.

שוטרת איראנית נוזפת באישה על לבושה בטהראן
שוטרת איראנית נוזפת באישה על לבושה בטהראן

רזא שאה פהלוי הוא מייסד שושלת המלוכה פהלוי באיראן, ואחרי הפלת בנו המשטר באיראן התחלף במשטר הנוכחי (הרפובליקה האסלאמית). בתחילת המהפכה נהרס קברו של רזא שאה בטהראן על ידי אחד המהפכנים הדתיים הקיצוניים ששמו ח'לח'אלי, ובאותו זמן כולם חשבו שמשפחתו של רזא שאה הוציאה את גופתו מאיראן לפני נפילת הממשלה שלהם. אבל בימים האחרונים, בזמן שיפוצים במתחם בדרום טהראן שעליו עמד הקבר של רזא שאה, התגלתה גופתו החנוטה, והעניין הזה הפך לשיחת היום ברשתות החברתיות, בטלגרם ובין האנשים: האם זה באמת רזא שאה בעצמו, שגופתו יצאה מהאדמה יום לפני יום השנה להמלכתו? זוהי שיחת היום גם במשרד שבו אני עובד.

לממשלה לא כל כך מתאים שידברו על זה הרבה, ולכן בטלוויזיה ובסוכנויות הידיעות הממשלתיות יש שקט מוחלט לגבי מציאת הגופה, ולא מדווחים עליה בשום הקשר. לפי חלק מהידיעות, סוכנים של הממשלה קברו במקום לא ידוע את הגופה החנוטה שנמצאה.

נסיעת מטרו לקולנוע

אחרי העבודה קבעתי עם החברה שלי שנצא לסרט. בחרנו את קולנוע אזאדי (חירות), שנמצא באחד הרחובות המרכזיים של טהראן, כי יש שם כמה אולמות קולנוע בשבע קומות, וקל יותר לבחור את הסרט שרוצים. החברה שלי עובדת בחנות בצפון טהראן ורוב הלקוחות שלה הם מהמעמד הגבוה. כשהם רוצים לבלות ולטייל, הם נוסעים לחו"ל. אנחנו נפגשים בכיכר תג'ריש כדי לנסוע יחד במטרו לתחנת מירזא שיראזי וללכת משם ברגל לקולנוע – זה יוצא הכי קל וזול ככה. כיכר תג'ריש נמצאת בחלק הצפוני ביותר של טהראן, והיא אחת הכיכרות שמעוררות הכי הרבה זיכרונות. כשמגיעים לכיכר, הבאזאר הוותיק והפירות הצבעוניים והטריים שבחנויות שם מעניקים צבע וריח מיוחד לכל השכונה.

הכיכר הזאת נמצאת בסוף רחוב וַלִיעַצְר. הרחוב הזה נבנה בפקודת רזא שאה פהלוי ואורכו 17.9 ק"מ – הרחוב הארוך ביותר במזרח התיכון. בעבר כל הרחוב, משני צדדיו, היה מכוסה ב־60 אלף עצי דולב, אבל עכשיו נשארו בקושי 8,000 עצי דולב בכל הרחוב. הוא עדיין אחד הרחובות הכי יפים בטהראן ואחד הרחובות שהכי נעים ללכת בהם. בסתיו המדרכה הופכת כתומה מעלי שלכת, ובחורף השלג משווה אווירה אחרת לגמרי לרחוב.

כפי שאמרתי, חברתי ואני נוסעים לקולנוע במטרו. הרכבת התחתית של טהראן אמנם נקייה, אבל כמו שאר אמצעי התחבורה הציבורית, היא לא כל כך מהירה. בכל מקרה, המטרו הוא עולם אחר מתחת לאדמה. בגלל שיעור האבטלה הגבוה בקרב צעירים מתחת לגיל 30 יש הרבה רוכלים שמסתובבים בין קרונות המטרו ומציעים לנוסעים הכל – ממצרכי מזון ועד אביזרים לטלפון הסלולרי.

הקרון הראשון והקרון האחרון במטרו הם לנשים בלבד ובקרונות האלה יש רוכלות נשים, שמוכרות בגדים תחתונים לנשים ומוצרי איפור. מדי פעם אנשי הביטחון של המטרו "מטפלים ברוכלים", אבל יש כל כך הרבה שנראה שאולי אפילו מחלקת הביטחון של המטרו כבר השלימה עם נוכחותם.

פוסטר של הסרט "לוטו" האיראני
פוסטר של הסרט "לוטו" האיראני

אחרי כ־40 דקות במטרו אנחנו מגיעים לתחנה שלנו והולכים ברגל עד לקולנוע אזאדי. בדרך כלל בבתי הקולנוע באיראן אפשר למצוא גם סרטים חברתיים וגם סרטי סאטירה וקומדיה. בשל המגבלות על נושאים מוסריים ומיניים בקולנוע, הקולנוענים האיראנים משתדלים להתקרב לקווים האדומים אבל לא לחצות אותם, כדי ליצור סרטים שמצד אחד ימשכו הרבה צופים אבל מצד שני יקבלו את האישור ממשרד ההכוונה וההדרכה האסלאמיות. בלי רישיון כזה אי אפשר לפרסם שום יצירת אמנות – לא תקליט, לא הופעה, לא ספר וכמובן לא סרט. תמיד יש המתח הזה בין הגדלת הכנסות לבין הסכנה שהסרט ייפסל וייאסר להקרנה.

כבר לא ניסע לחו"ל השנה

מהסרטים המוקרנים בקולנוע אזאדי בחרנו סרט חברתי בשם "לָאתָארי" – "לוטו", של הבמאי מוחמד חוסיין מהדויאן. מהדויאן הוא במאי צעיר שנראה שיש לו קשרים בצמרת הפוליטית במשטר באיראן, ו"לוטו" הוא הסרט השלישי שלו. היה לי מעניין לראות איזה מסר הוא רוצה להעביר לצופה האיראני. בשביל שני כרטיסים שילמנו 30 אלף תומאן – כחמישה דולרים (המטבע הרשמי הוא ריאל, אבל כולם מדברים בתומאנים – תומאן שווה 10 ריאל – ולפעמים גם באלפי תומאנים). אנחנו עולים במדרגות הנעות לאולם הקולנוע שבחרנו.

הסרט מתחיל. הוא מספר על זוג צעיר, אמיר עלי ונושין, שמתכוון להתחתן, אבל אבא של הבחורה לא מסכים. לשניים יש חלום משותף: לזכות בלוטו ולקבל גרין קארד לארצות הברית. לאבא של הבחורה יש חובות, ולכן הוא שולח אותה לדובאי עם מישהו שהוא מכיר כדי לעבוד בחברת ראיית חשבון, שבהמשך הסרט מתברר שהיא חברת דוגמנות.

שם אחד הנסיכים מהאמירויות מנסה לאנוס את הבחורה, היא מתאבדת, והבחור מגיע לדובאי עם מאמן הכדורגל שלו כדי לנקום. המאמן היה לוחם במלחמת איראן־עיראק והוא הורג את הנסיך הערבי.

בנקודה הזאת בסרט כל הקהל מחא כפיים. הסתכלתי בפליאה לראות מי הקהל: הרוב היו גברים ונשים צעירים שהזדהו עם הדמויות, וממש שמחו כשהבחור נקם בערבי העשיר שרצה לאנוס את חברתו. הסרט השפיע גם עלינו, ולא פחות מכך תגובת הקהל. כשיצאנו מהקולנוע המשכנו לדבר על מצב החברה ובייחוד על מצב הצעירים. חברתי תלתה את האשם בשלטון הנוכחי, שלא מספק לצעירים בסיס ופעילויות פנאי, כך שהבילוי הנפוץ ביותר אצל צעירי טהראן הוא להיפגש אצל אחד החבר'ה ולעשן מריחואנה.

מסעדת מזון מהיר בטהראן. צילום: גטי אימג'ס
מסעדת מזון מהיר בטהראן. צילום: גטי אימג'ס

דיברנו גם על החופשה הבאה שלנו. כשאנחנו נוסעים לחו"ל, קל יותר לנסוע למדינות שאיראנים לא צריכים ויזה כדי להיכנס אליהן: טורקיה, גיאורגיה, ארמניה, סרביה, מלזיה… בדקנו כבר מחירים, אבל השנה בגלל העלייה החדה בשער הדולר בחודשים האחרונים בזמן שהמשכורות שלנו נשארו ללא שינוי, חישוב מהיר הראה שמחיר שטיול לחו"ל יעלה כמעט פי שניים מבעבר, טיול אחד לחו"ל ידרוש משכורת של חודש לכל אחד. כנראה השנה ניסע לטיול בתוך המדינה. יש לנו מספיק מקומות יפים בצפון המדינה, בהרים, במדבר ובאיים שבמפרץ הפרסי.

אתם חייבים לראות את הגשר

לארוחת הערב נסענו במטרו לתחנה הקרובה ל"פארק המים והאש" בצפון העיר. אחרי כמה דקות הליכה הגענו לפארק, שהיה מלא אנשים. אומרים שמקור שמו של הפארק הזה בסיפור על אברהם אבינו, שהאש לא נגעה בו והפכה לגן של פרחים. צעירים מכל העיר באים לכאן כדי להחליק במשטחי הגלגיליות ולאכול במסעדות ובבתי קפה.

הפארק יפהפה ויש בו כמה דברים מיוחדים שאתם חייבים לראות: בקצה הפארק יש מגדלור יפה. אתם גם חייבים לראות את גשר טַבִּיעַת טבע). זו אחת האטרקציות היפות ביותר לתיירים בטהראן. חברתי ואני נסחפנו בגל הצעירים אל גשר המתכת הענקי.

אחרי מגדל אזאדי ומגדל מילאד, גשר טביעת הפך בשנים האחרונות לאחד מסמלי העיר טהראן, כי הוא באמת בולט, יפה, שונה – ומושך המון תיירים ומבקרים מקומיים. הגשר מיועד להולכי רגל בלבד. כלי רכב – אפילו אופניים – אסורים לשימוש על הגשר. שמו של הגשר בא מכך שהוא מקשר שני אזורים ירוקים בעיר: פארק טאלקאני ופארק המים והאש. יש בו שלוש קומות ואורכו 300 מ'. בקומה התחתונה של הגשר יש מסעדות רגילות ומסעדות פאסט פוד. כשאתם מזמינים אוכל במקום הזה קחו בחשבון שהכל הרבה יותר יקר מאשר בעיר. זה מתאים לצעירים מהמעמד הבינוני שרוצים לבלות פעם בחודש במקום מיוחד.

רציתי, כמובן, לקחת את החברה שלי להופעה של המוזיקאי היפני קיטארו (Kitaro), שמגיע בשבוע הבא לטהראן. אבל כרטיס לשניים להופעה במושבים נורמליים עולה 800 אלף תומאן, שזה בערך שליש משכורת שלנו, וזה מחוץ להישג ידי השנה. צעירי השכבות העשירות הם תמיד אלה שמאפשרים לאמנים זרים להופיע בטהראן, והמעמד הבינוני והנמוך בעיר לא יכולים להרשות לעצמם את הבילויים האלה.

פגשתי פעם בפתיחת תערוכת צילום מכר ממדינה זרה והתלוננתי בפניו על כך שהופעות של מוזיקאים מחו"ל באיראן כל כך יקרות ואנשים רגילים לא יכולים להרשות לעצמם לבוא. הוא אמר בחיוך מתנצל שהלהקות האלה באות לטהראן על חשבון המגזר הפרטי, וגם הם צריכים להתפרנס, ואז הבנתי שאפילו הזרים שבאים לכאן עם הופעה או הצגה אינם פונים למעמד הבינוני אלא רק מפריחים ססמאות.

האינסטגרם אינו רק אינסטגרם

אחרי ארוחת הערב אנחנו ממשיכים לטייל קצת בפארק ואז אני מלווה את חברתי עד דלת ביתה וחוזר לדירת הרווקים שלי. מעטים חיים יחד ללא נישואים, והחברה מכנה את זה "נישואים לבנים". כשאני מגיע הביתה אני קודם כל מתעדכן בחדשות היום מה־BBC ומ־CNN, ומיד עובר לעולם הפנאי של רוב צעירי איראן, שנמצא באינטרנט.

אחרי שחסמו את פייסבוק באיראן, הצעירים לאט לאט הפסיקו להתעניין ברשת החברתית, ועכשיו אינסטגרם היא המועדפת. כל הצעירים האיראנים יכולים ליהנות מחופש ביטוי באינסטגרם ולנשים יש גם חופש לבוש. הם יכולים לומר כל מה שהם רוצים, וזה נותן לאדם צעיר ביטחון עצמי ותחושת ערך ומקובלות. דרך הרשתות האלה הצעירים יכולים להציג איזו חזות שהם רוצים, לאו דווקא את מה שהם באמת. עכשיו כשצעירים באיראן הולכים למסיבות או לבילויים, כל הזמן הם חושבים אילו תמונות הם יעלו משם לאינסטגרם.

במצב כזה חלק נכבד מהזמן של הצעירים מוקדש למעקב אחר סלבריטאים באינסטגרם. הסלבריטאית האיראנית הכי פופולרית באינסטגרם היא השחקנית מהנאז אפשאר, עם 6.9 מיליון עוקבים, ואחר כך כמה שחקנים אחרים, כל אחד עם חמישה־שישה מיליון עוקבים. יש גם זמר ראפ איראני בשם אמיר תתלו, עם כארבעה מיליון מעריצים באינסטגרם, שחולל סערה לא קטנה: הטלוויזיה באיראן לא מאפשרת בשום פנים ואופן לשדר תמונות גוף של גברים מקועקעים (לגבי נשים אין מה לדבר על עור חשוף בכלל), וקעקועים נחשבים לטאבו גם אצל הצעירים. תתלו מקועקע בכל גופו אבל יש ידיעות על שיתוף הפעולה שלו עם גופי המודיעין והביטחון (של המשטר), והוא הקליט שיר ראפ שתומך באנרגיה גרעינית לאיראן על ספינת קרב של הצבא במפרץ הפרסי.

اثرتون خیلی قشنگ تر شده آقای شعبانی ????

A post shared by Mahnaz Afshar (@mahnaz_afshar) on

בתוך כך יש צעירים שמנסים להפוך את עצמם לסלבריטאים במרחב הווירטואלי באמצעות פרסום תמונות ממסיבות ומבילויים. צעירים שיכולים להרשות לעצמם לערוך כל מיני מסיבות או להשוויץ במכוניות יקרות הפכו למעין חלון ראווה בשביל הצעירים האחרים, ויש צעירים שמנסים למשוך קהל באמצעות סרטוני סאטירה שהם יוצרים. איראנים גם ממש אוהבים להשאיר תגובות בעמודי אינסטגרם של דמויות מהזירה העולמית בתחומי הפוליטיקה, האמנות ואפילו הספורט, וזה הפך לתחביב של ממש בקרב איראנים שיש להם אינסטגרם וגם זכה לפרסום ברחבי העולם.

לפני כשנתיים ליאונרדו דיקפריו פרסם באינסטגרם שלו תמונה של סירה על בוץ בחלק המיובש של אגם ארומיה בצפון המדינה וקיבל יותר מ־50 אלף תגובות, שרובן היו של צעירים איראנים וחלקן אפילו בשפה הפרסית. הם הודו לו על תשומת הלב ועל העלאת נושא התייבשות האגם למודעות. הצעירים האיראנים באמת מבלים נתח נכבד מזמנם במרחב הווירטואלי. גם נשים איראניות שמתנגדות לכפיית החג'אב משתמשות ברשתות ורבות מתחזקות פרופיל אינסטגרם שבו שערן משוחרר מהחג'אב. הממשלה מנסה להגביל את הגישה לרשתות החברתיות ולשלוט בגל הזה, אבל היא רק מצליחים להאט את הגלישה ולעשות אותה פחות נוחה. וכשמקשים עלינו, זה רק גורם לנו לרצות את זה יותר.

תרגמה מפרסית: תמר עילם גינדין, מומחית מהמרכז האקדמי שלם, מרכז עזרי והפודקאסטים "איראניום מועשר" ו"איראן בקטן". פרטים מזהים על כותב הכתבה נערכו מהטקסט